דיני נפשות
המקום והזמן: גטו קובנה, שנת תש"א (1941). הרקע: אחת המשפחות בקובנה נטמעה לחלוטין בין גויים, לא מלה את הבן שנולד לה, והתנתקה מצור מחצבתה. כשגזרו הנאצים על יהודי קובנה לעזוב את העיר ולהסתגר בגטו בסלובודקה, לא פסח הצורר גם על המשפחה הזאת. "גורל המשפחה הזאת שלקתה בכפליים על אף עזבם את עמם ונאצם את קדוש ישראל היה נורא, כי שאלו את עצמם - על מה תוכו? הרי ככל הגויים הננו, הם לא יכלו להבין שבעיני הזדים הארורים כל אשר בשם ישראל יכונה, כל שהורתו ולידתו בקודש מזרע ישראל, אחת דתו הוא להשמד ולהרג, גורל זה גרם שבנם הערל תתעטף עליו נפשו, יתגברו בלבו רגשי אהבה וחיבה לעמו האומלל, ויגבר בו הרצון להיות כאחד מבני עמו, במוחו נקרה השאלה: אם במותי איני נפרד מעמי, וגורלי עלול להיות כגורל כולם, למה אהיה נפרד בחיים ולא יהי על בשרי חותם אות ברית קודש? למה אהיה כאחד הערלים הטמאים האלה האוכלים את עמי ועושים לשמה את נויהם נאות יעקב? הרהורים אלה גרמו שגמל אצלו הרצון למול כדת וכדין, ולהיות בכל כאחד מהמון בית ישראל". הבחור היה כבר בן עשרים ושבע, ודחקה לו השעה להיכנס בבריתו של אברהם אבינו. בתקופה זו לא היה בגטו מוהל ירא שמים, אלא רופא שהיה ידוע כמחלל שבת בפרהסיה. שאלה: האם אפשר שרופא זה ימול את הבחור? תשובה: הרב פסק כי ודאי יש להתיר לרופא למול את הבחור, מכיוון שזאת שעת דחק, שכן מדי יום ביומו הובלו לטבח מאות מבני ישראל, והבחור התחנן על נפשו שאם נגזר עליו למות, רוצה הוא למות כיהודי כשר בין יתר אחיו. המקום: גטו קובנה. הרקע: אחת הגזרות הקשות שנחתו על יהודים חרדים הייתה גילוח פאת הזקן. סימן היכר זה היה לצנינים בעיני הנאצים, ובתואנות של היגיינה ומלחמה בהפצת מחלות דרשו את סילוקו. היו גם גדולי ישראל שרצו למנוע את זהוים, ונאלצו לעשות כן. יהודים נאבקו על שמירת דיוקנם במסירות נפש. המסרבים לפקודה, היו בסכנת נפשות. התעוררו שאלות באשר לאופן הורדת הזקן. שאלה: האם מותר ליהודי להסיר את זקנו בתער בשעת סכנה? תשובה: תשובת הרב הייתה כי הואיל והאנשים נמצאו בסכנת נפשות, ואין בידם כלי אחר מאשר תער, לכן אף גילוח ראשוני של הזקן מותר שייעשה בתער. המקור: "ממעמקים", הרב אפרים אשרי שליט"א, חלק א, סימן יט, עמ' קטו. הזמן והמקום: י' במרחשוון תש"ב (1942), גטו קובנה. הרקע: בימים טרופים שלפני אקציה, עת כל יהודי ראה את החרב מונפת על צווארו, וצפה את הקץ המר הממשמש ובא, ניגש אחד מנכבדי העיר לרב, ושפך לפניו את לבו. כידוע נהגו הגרמנים להתעלל תחילה בנשים ובילדים לעיני ראש המשפחה, ורק לאחר מכן להמיתו בכל מיני מיתות משונות. "איכה יוכל ראות ברעה אשר תמצא את משפחתו הרי לבו יתפלץ בקרבו"? בעקבות כך, ניסה האיש למנוע את ייסורי נפשו על ידי שיקרב בעצמו את קצו. כך חשב שיוכל גם להינצל מייסורים, ממיתה משונה ולהיקבר בקבר ישראל. שאלה: האם מותר ליהודי לאבד את עצמו לדעת כדי להגיע לקבר ישראל? תשובה: הרב השיב שייתכן שמותר במקרה זה ליהודי לאבד את עצמו לדעת, ואין מונעים ממנו. "אבל באמת בכהאי גוונא לא מיקרי מאבד עצמו לדעת, ושאול המלך יוכיח שנפל על חניתו לקרב מיתתו בטרם פלישתים השיגהו". אולם, הרב אסר לפרסם ברבים את פסק ההלכה כדי למנוע חילול ה', ולא לתת פתחון פה לשלטון הרשע לטעון שאין לעם היהודי בטחון בתשועת הקב"ה. המקור: "ממעמקים", הרב אפרים אשרי, חלק א, סימן ו, עמ' נה. שו"ת בנושא הבריחה ליער השאלה הופנתה לרב אשרי, בקובנה, על ידי הרב יצחק גולד. רקע: מידי יום ביומו נחתו על ראשי יושבי גטו קובנה גזירות קשות, חטיפות לעבודת כפייה והתעללות. באחד הימים נפוצה שמועה כי הגרמנים עומדים לשלח מספר רב של יהודים למחנה השמדה, ובעקבותיה סופר על יהודים מאסירי הגטו שנמלטים ליערות ומצטרפים לפרטיזנים כדי לעמוד על נפשם. הבריחה ליער טמנה בחובה סכנות רבות:-
1. היציאה מתחום הגטו, שהיה מוקף בגדר חשמלית, מגדלי תצפית וזרקורי ענק, היתה כרוכה בסכנת נפשות.
2. הפרטיזנים, באופן עקבי, לא היו מוכנים לקבל לשורותיהם אנשים לא מזויינים, לכן דאגו הבורחים להתחמש, ומי שאתרע מזלו ונתפס על ידי הגרמנים כשהוא מצויד בנשק - רע ומר היה גורלו.
3. רבות מבין פלוגות הפרטיזנים ביערות סירבו לקבל יהודים לשורותיהם. למרות האיום והאויב המשותף, קיננה בהם שנאת ישראל, ומי שנפל לידם, שילם לא אחת בחייו.
-
"אם לא נחוש בעוד מועד להציל שארית פלטתנו גאוני ומאורי התורה הנמצאים בצרה ומצוקה בליטה (ליטא) הקטנה,
אזי לא רק הגאונים והר"מים הנם בסכנה, אלא כל האומה שלנו הנה בסכנה גדולה, ונשאר חלילה בלי יסוד וכוח
להמשיך קיומו לעתיד, והמשך שלשלת המסורה, והתורה שהיא חיינו, ובלעדה 'אין אומתנו אומה' ".