קבורה
דין קריעה
הזמן והמקום: עש"ק פ' משפטים תש"ג (2.1943), בוכרה.
תשובה לרב משה הלוי רובין.
הרקע: מחסור בבגדים בזמן המלחמה גרם לכך, שרבים לבשו רק בגד אחד לבשרם.
שאלה: אדם שלובש רק בגד אחד, וצריך לעשות קריעה בגלל היותו אבל, האם יכול הוא לקרוע את הבגד שעל גופו מכיוון שהדין הוא לעשות קריעה בבגד עליון?
תשובה: מכיוון שהבגד היחיד לגופו משמש גם כבגד עליון, ואם לא יקרע בגד זה לא יקיים מצוות קריעה, לכן מתוך ספק חייב לעשות קריעה בכסות יחידה זו שעל גופו.
המקור: "דובב מישרים", הרב דב בעריש ווידנפלד - טשעבין, חלק ב, סימן טז, עמ' כב.
ספק מת
הזמן והמקום: שנת תש"ב (1942), בוכרה.
רקע: אי בהירות לגבי גורלם של יהודים רבים ברחבי אירופה.
שאלה: אחד הגולים שאל מה תאריך לידת אחיו, וקיבל תשובה המציינת את תאריכי הלידה של שאר אחיו, מלבד האח ששאל עליו. האם עליו לראות זאת כרמז לכך שאח זה נפטר וצריך להתאבל עליו?
תשובה: אין לנהוג באבלות עד שתתבררנה לו העובדות לאשורן.
המקור: "דובב מישרים", הרב דב בעריש וידנפלד - טשעבין, חלק ב, סימן טו.
דיני קבורה
הזמן והמקום: שנת תש"ב (1942), גטו קובנה.
הרקע: מסכת הדיכוי וההשפלה שסבלו היהודים תחת שבט הרשע, הייתה הן בחייהם והן במותם. הנאצים הקצו לקבורת יהודים אלה שזכו לקבורה, שטח ששימש כמזבלה, ואסרו על הקמת מצבות. אף על פי כן ייחל כל יהודי בלבו לזכות לבוא לקבר ישראל יחד עם אחיו.
"ויהי היום ואיש אחד מכלואי הגטו מת ממחלה ממארת… והאיש הזה היה ידוע לחפשי בדיעותיו ולמחלל שבת בפרהסיה בהחזיקו את חנותו פתוחה בשבתות ויו"ט… עם כל זאת לא היה ידוע דבר על הנהגתו מעת בואו לגטו, אם הוסיף להתנהג בדרכו הרעה שהיה רגיל בה תמיד, כי גם בגטו לא היה נוהג לבוא להתפלל לבית הכנסת, או אולי מאז שנכלא בגטו, הוא חזר בתשובה, ובינו לבין עצמו שינה לטוב את דרכו להתנהג כיהודי כשר לכל דבריו, כפי שמעידים דבריו שאמר בעת שהובא לגטו, שכלתה גם נכספה נפשו להיות דומה לאחיו היהודים בכל ולא להפרד מהם לכל הפחות במותו, כי מתוך הדברים הללו ניכר כאילו הוא תוהה על הראשונות ומתחרט על התנכרותו למסורת דת אבותיו".
שאלה: האם יש לנהוג לגבי היהודי הזה כמו עם כל יהודי כשר לענין הקבורה, משום הספק שחזר בתשובה והתחרט על העבר?
תשובה: הרב הורה לקבור נפטר זה כפי שנהגו בשאר היהודים הכשרים שנפטרו בגטו, מתוך ספק שחזר בתשובה לפני מותו. לאחר מכן נודע, שאכן הנפטר עשה תשובה.
המקור: "ממעמקים", הרב אפרים אשרי, חלק ד, שאלה ז, עמ' נג.
הזמן: שנת תש"ב (1942).
שאלה שהופנתה מבלגיה לרב אשרי, על ידי ר' מרדכי יפה הי"ד.
הרקע: בתקופת השואה - ימי הזעם והזדון, היו יהודים שניסו להציל את נפשם על ידי התחזות לנכרים.
"והנה אז בימים קשים ומרים אלה בשנת תש"ב, פנה אלי ידידי ר' מרדכי יפה הי"ד, ונפשו לשאול הגיעה, היות שקיבל מכתב משאר בשרו שהצליח לברוח למדינת בלגיה בהתחפשו לנוצרי, ולמצוא שם מפלט ומחסה באחד הכפרים, ומכיון שמרוב יגון ואנחה והתלאה שמצאתו בנדודיו חלה באופן רציני, וכעת גברה עליו מחלתו עד שהוא חושש שלא יקום ממנה, לכן לבו פועם בקרבו מה יהא כשתגיע שעתו, הלא הגוים יקברוהו בקברותיהם ואיך ינוח בשלום על משכבו בהיותו קבור בין הגוים, לכן הוא מבקש שר' מרדכי הנ"ל יודיעהו מה לעשות".
שאלה: האם מותר לאדם לצוות שישרפו את גופו לאחר מותו כדי למנוע את קבורתו בין גויים?
תשובה: הרב אסר לו לצוות על שריפת גופו, משום שזהו מעשה מרצון, לעומת הקבורה - שתיעשה מאונס, והוסיף הרב שאם יש באפשרותו יתן שוחד כדי שיקברוהו בריחוק מה מקבר נכרים, וכן ינסה לידע את קרוביו על כך, כדי שבחלוף הרעה ישתדלו להעתיק את עצמותיו לקבר ישראל.
המקור: "ממעמקים", הרב אפרים אשרי, חלק ג, סימן ג, עמ' לו.
אכילה בפני המת
המקום: גטו בפרברי סלובודקה.
השאלה הופנתה לרב אשרי על ידי ר' אפרים מרדכי יפה הי"ד.
הרקע: יהודי סלובודקה שגורשו מן הגטו נאלצו להצטופף בפרברי העיר בשטח מצומצם, ומצבם הלך והחמיר. אחד היהודים נפטר בלילה והושאר בבית עד ליום המחרת. אסירים שהתגוררו עמו נאלצו לצאת לעבודת יומם בשעות הבוקר המוקדמות, אך לא היו יכולים לאכול את ארוחתם הדלה בחוץ בגלל הכפור העז ששרר שם. מחמת תשישותם לא היו יכולים גם לוותר על הארוחה. האכילה בפני המת גרמה להם לתחושה קשה של זלזול בכבוד הנפטר.
שאלה: האם מותר לאכול בחדר זה כשהמת מוטל לפניהם?
תשובה: הרב הורה להם שאם אי אפשר להקים מחיצה בינם לבין המת, יאכלו בפניו כדי שלא יסכנו את נפשם.
המקור: "ממעמקים", הרב אפרים אשרי שליט"א, חלק ב, סימן יג, עמ' פ.
הנצחת קרבנות השואה
הזמן והמקום: שנת תש"ז, ירושלים.
השאלה הופנתה על ידי הרב אהרן לצ'ובר, רב ואב"ד מונטבידאו - אורגוואי,
לרב יצחק הלוי הרצוג זצ"ל - הרב הראשי לישראל, ירושלים - שנת תש"ז.
רקע: רצונן של קהילות שונות להנציח את היהודים שנהרגו על קידוש השם במלחמת העולם השנייה, ולא נודע מקום קבורתם.
השאלה: האם מותר להקים מצבת אבן סמלית (מונומנט) לזכר הקדושים הי"ד?
בדיון מביא הרב באריכות שיקולים שנדונו על ידי הפוסקים.
ההסתייגויות:
- בתורה נאמר - "ופסל ומצבה לא תקימו לכם" (ויקרא כו, א);
"ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה' אלקיך" (דברים טז, כב);
"ובחֻקֹתיהם לא תלכו" (ויקרא יח, ג);
- האיסור שיש בבניית היכלות כמנהגי עכו"ם;
- החשש של "חדש אסור מן התורה": דרך הנצחה זו לא הייתה מקובלת בדורות קודמים, למרות פרעות וגזירות קשות שפקדו את העם היהודי.
צדדים לחיוב:
- מדובר במצבה המוקמת בענייני חולין, ומטרתה לכבוד ולזכרון הנפטר.
- יש לכך תקדים: אבשלום הקים מצבה בחייו - "כי אמר אין לי בן בעבור הזכיר שמי ויקרא למצבת על שמו ויקרא לה יד אבשלום עד היום הזה" (שמואל ב יח, יח).
התשובה: "הייתי אומר לקהל הקדוש, אחינו מוטב שלא תחדשו דברים כאלה,
ומי כאבותינו ז"ל חששו לכבוד המתים, ולא עלתה על דעתם הקמת מונומנט, על כן חידלו לכם מזה והקימו לזיכרון בית לתלמוד תורה של תשב"ר או בית כנסת גדול לתורה ותפילה. שיהיה לכם לזכות, ולעילוי נשמות הקדושים הי"ד".
הרב מוסיף, כי בארץ ישראל הוקמו משמרות בקברי צדיקים, קבר רחל וקבר רשב"י, שם מתפללים בעד כלל ישראל, ומדליקים נרות נשמה במנורות כסף שעליהן חרטו כתובות לזכרון הקדושים הי"ד. לכן הציע הרב לבני הקהילה שאם ברצונם - ישלחו כסף וינציחו את הקדושים הי"ד במנורות אלו.
אם בני הקהילה מעוניינים בכל זאת להקים מצבה, ממליץ הרב על מספר פעולות שראוי לעשותן:
- את מצבת הזכרון יש להעמיד בבית הקברות, ותהיה דומה למצבת קבר.
יש להשתדל להשיג כמות של אפר מהקדושים זי"ע, ולקוברו שם.
- מצבה כזו המוקמת לזכר הקדושים ראוי שתשמש כמקום הספד, תפילה ואזכרה לעילוי נשמתם.
המקור: פסקי הרב יצחק הלוי הרצוג, חלק ה סימן קנח.