זכור - אמונה בימי השואה

חודש שבט  תשס"ג - ליבי במזרח


עדות
המקום: בריסל - בלגיה.
ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה מנתה אוכלוסיית יהודי בלגיה כ- 66,000 איש, החלק הארי מתוכם מהגרים. היהודים התרכזו בארבע ערים גדולות, ובעיקר באנטוורפן ובבריסל.
במאי 1940 פלשו כוחות גרמניה לבלגיה, והצבא הבלגי נכנע לאחר זמן קצר.
מלך בלגיה נשאר בארצו, ונטה לשתף פעולה עם הנאצים. במקביל הוקמה ממשלה גולה בבריטניה, שתמכה בבעלות הברית. העדר תכנית מוגדרת לגבי מעמדה הסופי של בלגיה השפיע על צורת המנהל הגרמני במקום.
בראשית הכיבוש ניסו יהודים להמלט על נפשם, אך רובם שבו כעבור זמן לבתיהם. אפשר להבחין בבלגיה במאפיינים המרכזיים של המדיניות הנאצית כלפי היהודים. בסוף שנת 1940 החלה פעילות אנטי יהודית, שהתבטאה בדחיקת רגלי היהודים מהשפעה ציבורית, נישול כלכלי, עבודת כפייה, בידוד ולבסוף שילוחים. בעקבות האריזציה והפגיעה הכלכלית עסקו הארגונים היהודיים בסעד ובדאגה רבה לצרכי הקהילה. בתחום החינוך חלו שינויים, יהודים הורחקו ממערכת החינוך הכללית ונעשה ניסיון להקים מסגרות חלופיות. יש לציין שגם בתנאים הקשים לא פסק העיסוק בדברים שברוח, התלמוד תורגם לשפת האידיש כדי להקל את הלימוד על הנוער, אך מפעל זה הושלם רק לאחר השואה. בקיץ 1942 החלו הגירושים שהסתיימו בספטמבר 1943, עם גירוש היהודים בעלי האזרחות הבלגית. רוב המגורשים נספו באושוויץ, ומעטים הגיעו לבוכנוואלד, לברגן בלזן ולראוונסבריק. בתקופת הגירושים הייתה תמיכה בפעולות ההתנגדות מצד הציבור הבלגי, וכך התאפשרה הסתרת כ- 25,000 יהודים, ביניהם אלפי ילדים, וכן סיוע בהעברת אחרים לצרפת ולשוויץ. 44% מיהודי בלגיה נספו בשואה.
בינואר 1945 נהדפו אחרוני החיילים הגרמניים מאדמת בלגיה.

ב' אדר ב' תש"ג
"…בעת האחרונה אני חש את עצמי כה בדד, כה ערירי, שרגש זה לא היה לי עוד עד עכשיו. חש אני את עצמי כה רחוק מכל אחי, מכל דבר יהודי לאומי. וכל דבר שאני רואה שמעורר בי זכר לדברים האלה אני מחבק ושמו ללבי בחבה שלא הכרתיה עד עכשיו. כה מצאתי בספריה העברית כאן לוח לבתי ספר לארץ ישראל [...]. שם הלוח הוא 'מולדתי'. כמה פעמים לא בטאתי כבר את המלה הזאת בחבה בימים האחרונים, ובכל פעם בחשבי בה אני מתמלא כליון נפש אליה ונפשי עורגת אל ארצי שכה אהבתיה ואוהב אני עוד עכשיו. עוד בימים לפני המלחמה נכספה לבי אל מולדתי אל ארץ ישראל, אבל עתה גדלו החבה והעריגה אליה עוד שבעתיים. כי רק עכשיו מרגיש אני כמה נחוץ לנו מולדת, כמה דרוש לנו ארץ שבה נוכל לשבת במנוחה בשלוה ובהשקט שכל עם יושב על ארצו. הוי כמה אהובה היא לי מולדתי, כמה עורגת נפשי אליה. בכל פעם בעמדי להתפלל תפילת שמונה עשרה אני מתכוון את כל רוחי ואת כל מחשבותי אליה, אל אהובתי ואני רואה אותה לפני עיני; רואה אני את קו החוף, רואה אני את תל אביב, את יפו ואת חיפה. ובתוך הארץ אני רואה את ירושלים וסמוך לה הר הזיתים מתנשא, ועוד רואה אני את הירדן מהלבנון עד ים המלח רואה אני אותו זורם. וגם הארץ מעבר הירדן רואה אני-הכל כאשר לכל מצייר אני לי בכל פעם ופעם במחשבותי בעמדי להתפלל, ובהתפללי ואיני רואה את ארצי הנחמדה לפני עיני, אז כאלו לא נתקבלה תפלתי וכאילו דיברתי אל הקיר, אוי, הכל אהוב אצלי. הכל הכל. עמי וארצי אינם יוצאים אף לרגע ממחשבותי, כל היום הם בראשי […].
כבר כמה פעמים שאלתי את עצמי אם אזכה עוד בחיי לעמוד על אדמתה הקדושה אם עוד יתנני הקב"ה לעמוד וללכת בה? הוי, כמה נפשי עורגת אליך מולדתי, כמה עיני כלות אליך ארצי, ארץ ישראל!!"


מתוך "הנער משה", יומנו של משה פלינקר, "יד ושם", ירושלים, תשי"ח 1958.


הדפסה

חזרה לתחילת העמוד
Claims Conference
© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016