זכור - אמונה בימי השואה


חודש סיוון  תשס"ד - חג מתן תורה


עדויות

מאוטהאוזן
מחנה ריכוז שהוקם באוסטריה ב- 1938 זמן קצר לאחר האנשלוס, השתרע על שטח נרחב וכלל מחנות משנה רבים. המחנה הפך למקום ריכוז והשמדה של מתנגדי המשטר ויסודות בלתי רצויים, מהרייך וכן מארצות הכיבוש השונות. מלבד תא גזים ומשרפה שהיו במחנה שררו בו תנאי קיום קשים ביותר שהלכו והחמירו במרוצת הזמן, וגרמו לתמותה גבוהה בקרב האסירים. עד אביב 1941 היו במאוטהאוזן יהודים מעטים. בין השנים 1944-1941 הגיעו משלוחים של יהודים מצ'כיה, הולנד ומקומות נוספים רובם ניספו בעטיים של התנאים ששררו במקום. מ-1944 ואילך החלו להגיע קבוצות גדולות של יהודים ביניהם רבים מיהודי הונגריה, שעברו את הסלקציה באושוויץ. הם הועסקו בכריית מנהרות לצרכי תעשיית הנשק הגרמני. רובם לא שרדו. בשלב חיסול המחנות גבר זרם האסירים שהגיעו למקום מגרוס-רוזן, ברגן-בלזן, נוינגמה, בוכנוואלד וכן ממחנות הבת של מאוטהאוזן, הם נדחסו למחנה ומילאו אותו עד אפס מקום. התוהו ובוהו שהשתרר במחנה, הצפיפות ומחסור חמור במזון החישו את מותם של רבים. כ-38,000 יהודים נספו במאוטהאוזן. במאי 1945 שוחררה מאוטהאוזן על ידי צבא ארצות הברית.

1945
אחד היהודים ההונגריים שבאו ממחנה עבודה הביא איתו גם ספר תורה. כלום יאומן הדבר? ספר תורה במאוטהאוזן ! בשבת בבוקר אסף היהודי כמה אנשים מסביבו, ואני ביניהם, וקרא את פרשת השבוע. באמצע הקריאה נכנס לפתע אחד מאנשי הס"ס בראותו את ההתקהלות הבלתי מובנת לו התחיל מייד לירות לתוך הקהל. כמובן שהתחלנו לברוח במהירות החוצה. אולם המרצח לא הסתפק ביריות גרידא... הוא נטל בידו מוט ברזל והכה בו מכות רצח על ראשו של כל מי שנקלע תחת ידו...
(סיני אדלר, "בגיא צלמות", ירושלים, תשל"ט, עמ' 56)



דברצין
העיר השניה בגודלה בהונגריה, בירתו של מחוז האידו במזרח הארץ.
בחודש מרץ 1944 עם פלישת הגרמנים, וריכוזם של היהודים בגיטאות, הוקם בדרבצין גטו במתחם של בית חרושת ללבנים.
ביוני 1944 במסגרת הפתרון הסופי, נדחסו כ-65,000 יהודי המחוז בשטח בית החרושת ומשם שולחו למחנה ההשמדה - אושוויץ.

קיץ 1944
... בבוקר בבוקר, שוב מעירני דודי. כרגיל בשעה של לא יום ולא לילה. אני ופעטר זיסמאן "וילכו שניהם יחדיו". אנחנו שוב במשרפת הלבנים, במרתף. אנחנו מגיעים אל גוש שחור; קבוצת אנשים נדחקים זה אל זה צפוף צפוף; מתפללים תפילת שבת. פה ושם גם טלית. והנה - מה אני רואה! - קוראים בתורה. קוראים בפרשת השבוע. אין שם שולחן, רק ארבעה אנשים מחזיקים בארבע הידיות של "עצי החיים" והבעל קורא קורא כל מילה וכל פסוק בדבקות ובכוונה מלאה.
ולפתע אני שומע לחשושים: "א בר מצוה יינגעלע"... (נער בר מצווה). ואז אני שומע את הגבאי מסלסל בקולו; "יעעעמויד הבוחר משה בן רב יויסף ליוי, חסן בר מצווה !" (יעמוד הבחור משה בן ר' יוסף לוי חתן בר מצווה!). המעגל נפתח ואני נדחף לעבר ספר התורה. דממה מוחלטת משתררת מסביב, ואני הקטן, מוישה'לה, מגיש שתי ידי לספר התורה, מחזיק חזק חזק, מנסה להתגבר על פיק ברכיים ובקול ברור מברך; "ברכו את ה' המבורך! " והקהל שמסביבי, כ ו ל ם, מברכים אחרי;
" ברוך ה' המבורך לעולם ועד !"...

(משה פורת, באמונה בחסד וברחמים, תל אביב, תשמ"ח 1988, עמ' 32)

עדות זו מופיעה בסרט "שומרים על קשר"



לודז'
אביב 1940
...כשראינו את אברהם הירש בגיטו לודז' אחרי פסח 1940, השתוממנו כולנו, צעיר בגיל שלושים בעל זקנקן ופיאות, בזמן שאפילו יהודים זקנים לא נראו כמעט בזקן ופיאות מתוך פחד... שכנים ניסו לקחת דברים עמו, שאסור להסתכן בזמן כזה, ושאין זה מן הדברים שהם בייהרג ואל יעבור. על כך ענה, שבשבועות יש לו יום הזיכרון אחרי אביו. הוא בעל תפילה ויש כבר מסורת בידו לקרוא "אקדמות" לפני הציבור ואין הוא מתאר כיצד יוכל לגשת אל העמוד לומר קדיש ולקרוא אקדמות בלא זקן ופיאות !...
הגיע חג השבועות. כבר ננעלו השערים הגיעה שעת עוצר לילה, התחילו להתאסף בפינת עליית הגג, שבה התקין אברהם הירש בית תפילה קטן. הופתענו כולנו למראה - כמה יפה קישט בירק ובענפים לכבוד שבועות, הוא עמד כבר לפני העמוד בפנים מאירות, הזקנקן והפיאות מסורקים, והוא גוער בבאים למראה הדאגה הרובצת על פני כולם. - יהודים, היו שמחים, היום מתן תורה - עודד את כולנו.
בשחרית כשאברהם הירש התחיל לקרוא בהתלהבות גדולה בקולו הערב אקדמות עלתה התלהבות גם בנפשנו...
אחרי שנתיים נפגשנו ושמעתי מפיו שוב פעם "אקדמות", אך בנסיבות מעציבות...
בשעת ההפסקה כשחילקו לנו את מנת המרק המימי הזעומה, ניגש אחד ואמר: " יהודים, שכחתם מה היום ! היום שבועות, זמן מתן תורתנו, התקרבו זה אל זה ובשעת מנוחה נתפלל ונקרא אקדמות". אני מתבונן בדובר, האמנם אברהם הירש הוא זה? מצומק, בלי זקן ופיאות, כאילו הונמכה גם קומתו, שחוח וראשו חבוט ממקלו של סטלמן, הרי זה צל מאברהם הירש העליז של אז. אולם כששלף מכיסו סידור קרוע והתחיל להתפלל, הכרתי את קולו של אברהם הירש, ובייחוד כשהתחיל קורא "אקדמות" כאילו גבהה קומתו. עיניו התחילו מבריקות ופניו לבשו צורת חיים של אדם. הוא הוא אברהם הירש לשעבר מגיטו לודז'.
היתה זו תמונה שלא אשכחנה לעולם. מצד אחד הדחפורים הגדולים, הקרונות עם הקטרים שהיו מובילים את האדמה שהעמסנו עליהם... באמצע קבוצת צעירים יהודיים רצוצים שנראו כולם כזקנים, קרועים ומזוהמים, ובתוכנו באמצע אברהם הירש קורא בדביקות רבה בקול ערב כל כך, אם גם בלחש "אקדמות". הכל מסביב עומדים כאילו מהופנטים, אפילו אלה שלא הבינו מילה, לא התפללו מעולם ולא ביקרו מעולם בבית כנסת. דומים היינו שאנו מרחפים במרומים, מתעלמים מהמצב האיום שבו אנו חיים עתה ומהמחיר שעתיד אולי להיות עוד יותר גבוה. עומדים אנו ומקשיבים לשירי השבח לאלקים, לתורה, היוצאים בקסם רב מפיו של אברהם הירש. שכחנו אפילו את הרעב האיום שלא הרפה מאתנו אף לרגע, ואת הדאגה המתמידה שמא תפחת פרוסת הלחם... עד מהרה עורר אותנו סטלמן מחלומנו כשניגש אלינו והתחיל להמטיר עלינו מכות באלה הכבדה שלו לעבודה נרפים שכמותכם...

(שמעון קופר, "הצופה", ה' סיון תשכ"ה, מתוך אני מאמין, ירושלים, עמ' 277)

מיידאנק
מעדותו של לייב פנקוסביץ
נתגלגלתי למיידאנק דווקא לשבועות. המרצחים של מיידאנק שמרו בדיוק על תאריכי החג, ולכבוד שבועות הם הוציאו את כל האסירים היהודים למשחק סדיסטי של "תרגילי התעמלות". היינו ערומים למחצה, ומפקד מחנה המוות התעלל בנו שעות מרובות בתחבולות שטניות שונות. פתאום נתעייף בעצמו מן הפיקוד המטורף הזה, ועזבנו לשעה קלה בשדה הפתוח ללא כל השגחה. ואז בדיוק ברגע זה, נדלק בראשי הניגון החסידי שובה הלב. חיפשתי משהו לכסות בו את הראש, ומצאתי פיסת עיתון קרוע. וכך התחלתי בניגון הזה לשיר בקול גדול את ה"אקדמות"...
אינני יודע איך המילים התאימו לניגון זה. אולם זאת אני יודע, כי כולם נתלהבו מן הניגון הלבבי. כל מי שהיה סיפק בידו כיסה את ראשו בכל צורה שהיא. וכאשר עמדתי להתפלל "שמונה עשרה" הצטרפו לאמירת "קדושה" הרבה, הרבה יהודים....
כך הציל הניגון החסידי את הציון של "זמן מתן תורתנו", דווקא בתוך התופת של מיידאנק.

(משה פראגר, אלה שלא נכנעו, בני ברק, תשכ"ג, חלק ב' עמ' מ"ח)


הדפסה

חזרה לתחילת העמוד
Claims Conference
© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016