זכור - אמונה בימי השואה


חודש תמוז  תשס"ד - ששים שנה לחורבן יהדות הונגריה


עדויות
   1944-1939, לפני הכיבוש הנאצי בהונגריה

קלויזנבורג
עיר ברומניה שסופחה בין השנים 1944-1940 להונגריה.לאחר השתלטות הגרמנים על הונגריה נכלאו היהודים בגטו. רוב תושבי הגטו גורשו לאושוויץ. מתוך הקהילה היהודית בקלויזנבורג, שמנתה כ- 17,000 נפש ערב המלחמה, נותרו כ- 6,500 שרידים.
338 מיהודי קלויזנבורג נכללו בין הנוסעים שניצלו ברכבת קסטנר.

  קיץ ת"ש - עדות יוסף יו"ט ויזל:
עם כניסת הצבא ההונגרי אל האזור, נתקפו יהודי המקום בפחד ואימה...
זכורני פעם אחת בשבת בבוקר כשהלכתי לטבול, פגשתי במקווה את הרבי, ומאחר שהתגוררתי בקירבת מקום למעונו, הצטרפתי אליו לשוב יחד הביתה. והנה דרך הילוכנו נזדמן לנו לעבור על פני קבוצת חיילים הונגריים, חמושי רובים... הרבי כהרגלו, פסע לאיטו בעיניים כמעט עצומות. אולם דוקא כשהגענו קרוב אל החיילים, פקח לפתע את עיניו והבחין בהם... ופתח אלי מילין דחסידותא מענין המאורע, דברי חיזוק לבל נתיירא, כי רגלי חסידיו ישמור... לא הייתי מסוגל לקלוט אף מילה ממה שדיבר אלי, הייתי כולי רועד מאימה ופחד... עברנו על פני הצוררים בלא פגע, כי נפל פחדו עליהם...
(אהרן סורסקי, לפיד האש, בני ברק, תשנ"ז, עמ' קמא)

   ...הבית שלנו שכן בקצה העיר, מרחק של כחצי שעה נסיעה לגבול מדינת רומניה. כך שימש בית זה כמקום מקלט זמני ליהודים רבים שהצטיידו בתעודות מזוייפות והתכוננו לעבור את הגבול. אין לכן כל פלא, כי נוסף על הפחד הרגיל, הייתי שרוי בפחד כפול ומכופל פן יוודע לשלטונות, כי ביתי משמש כמקום מקלט לבורחים. באותו פרק זמן הגיע לביתי חתן כ"ק אדמו"ר שליט"א מסטמר, הרה"צ חנניא יו"ט ליפא טייטלבוים זצ"ל, אב"ד מסאסוב, וזוגתו הרבנית רויזא'לע ע"ה, בתו של רבינו. הם שהו אצלי ימים ספורים בלבד, כי כל מעינם היתה נתונה לעבור את הגבול...
(ירמיהו טסלר, זכור ואל תשכח, ירושלים, תשכ"ה, עמ' 17)

האידונאנאש
עיר שדה בשפלה המזרחית של הונגריה, במרחק קצר מהגבול הרומני. שייכת למחוז האידו שבירתו דברצין. לקראת סוף המאה ה- 19 התארגנה בהאידונאנאש קהילה יהודית חרדית אשר שורשיה ינקו מהמרחב האזורי, טרנסילבניה הרומנית וקרפטרוס הצ'כסלובקית.
מלחמת העולם השנייה גרמה לזעזועים קשים בחיי הקהילה, מצבם הכלכלי של היהודים התערער. הגברים גוייסו לצבא ולפלוגות העבודה, ורבים מהם נפלו חללים בשדות הקרב.
הצטרפותה של הונגריה למדינות הציר הרימה את קולם של האנטישמיים.
לאחר פלישת הגרמנים להונגריה, במרץ 1944, הונחתו גזירות קשות על היהודים אשר הוכנסו לגטו.
ביוני פונתה העיר מיהודיה, שהובלו לדרבצין ומשם לאושוויץ.

   ...אבא גוייס ל"פלוגות העבודה", במסגרת הצבא ההונגרי, יחד עם הגברים היהודים האחרים, כבר בשנת 1940. במשך שלוש-ארבע השנים הללו שקדמו לכניסת הגרמנים קיבל פעמים מספר חופשה לפרקי זמן שונים, החל ממספר שבועות ועד כחודשיים ימים...
...כאילו אתמול היה הדבר; שעת ערב, חזרתי מלימודי ב"חדר". אבא היה עדיין בבית. הוא היה באחת החופשות שלו במסגרת שירותו ב"פלוגות העבודה", שלא היו אלא עבודות כפייה. כך זכור לי אבא עד היום; פרידה נרגשת. אבא נוסע. שבועות וחודשים. מגיעים מכתבים ממקומות מרוחקים. זכור לי מכתב שהגיע מ-JUTA HAVASKOZ, ובו מספר אבא שהם עוסקים בחטיבת עצים שעוביים כה רב, עד שנזקקו ל- 11 איש כדי להקיף אחד מהם. ואחר כך שוב מופיע אבא לחופשה והמשפחה חוזרת ומתלכדת. ושוב; פרידה. מכתבים. חופשה ואבא בבית. וחוזר חלילה...
(משה פורת, באמונה בחסד וברחמים, תל אביב, תשמ"ח 1987, עמ' 26-25)

סיגט
עיר בטרנסילבניה הצפונית, בירת מחוז מרמרוש שברומניה. בספטמבר 1940 סופח איזור טרנסילבניה הצפונית להונגריה. בסיגט הייתה קהילה יהודית מאורגנת, והעיר הייתה מרכז חסידי וחרדי. בשנת 1941 גורשו כ- 39 אחוז מתושבי סיגט היהודיים שהוגדרו כבעלי נתינות זרה, לקמיניץ פודולסק ונרצחו שם.
כשפלשו הנאצים לסיגט, הוקם גיטו אשר בו רוכזו יהודים גם מאזורים סמוכים. בגיטו שררה צפיפות מעיקה, כמו גם נגישות ורדיפות מצד המשטרה המקומית. הגיטו נוהל בידי מועצה יהודית.
במאי 1944 גורשו יהודי סיגט לאושוויץ בארבעה משלוחים, שנערכו במשך שבוע אחד, ובזה חוסל הגיטו. לאחר המלחמה חזרה סיגט לתחום רומניה.
ב- 1941 גורשו יותר מאלף יהודים "זרים" - כאלה שלא היו להם מסמכים המעידים על אזרחותם ההונגרית - מטריטוריה הונגרית לגליציה שבפולין.

   אני זוכר שהלכתי לתחנת הרכבת להיפרד מהם. כולם היו שם. חשבנו כי יום אחד נשוב וניפגש, אבל רק אחד נמלט, זה היה משה השמש. המום, הטירוף בעיניו, סיפר לנו סיפור מסמר שיער; המגורשים נרצחו ונקברו בשוחות ליד קולומיאה, סטניסלב וקמינץ פודולסקי. הוא דיבר עוד ועוד על הרוצחים האכזריים, על ייסוריהם של ילדים גוססים ועל מותם של זקנים, אבל איש לא האמין לו. הגרמנים הם בני אדם, אמרו הבריות, גם אם הנאצים אינם כאלה. ככל שמשה השמש התאמץ יותר לשכנע, כך התייחסו אליו בפחות רצינות. הוא סבל כל כך, אמרו, עד שאינו יודע מה הוא סח. ואז היה יוצא מכליו; "תקשיבו לי!" היה צועק " אני מספר את האמת... אם אני משקר, מדוע רק אני כאן? איפה אשתי וילדינו? ואיפה האחרים, שכניכם הקודמים?... אתם חסרי אחריות, אני אומר לכם! מה שקרה לנו, יקרה לכם. אם אתם רוצים להתעלם מכך, בבקשה! אבל אם אני משקר, למה אני אומר קדיש בבוקר ובערב? ולמה אתם עונים אמן?" זה היה נכון. הוא אמר קדיש עשר פעמים בבוקר ועשר פעמים בערב, בא לכל התפילות, רץ מבית כנסת לבית כנסת בחיפוש אחר מניין כדי לומר עוד קדיש, ועוד קדיש. אבל האנשים אטמו אוזניהם לתחנוניו... (אלי ויזל, כל הנחלים הולכים אל הים, תל אביב, 2000 , עמ' 35-34)

קלויזנבורג
   ...רבינו זי"ע, כיליד רודניק, גאליציה, נחשב באופן רשמי לאזרח המדינה הפולנית, בערה האדמה מתחת לרגליו. יום אחד הגיעה אל ביתו חוליית ז'אנדארמים הונגרים, כשבידיהם פקודה חתומה מטעם השלטונות, לפיה יש לצרף אותו לאלתר ביחד עם כל בני משפחתו אל המגורשים מהונגריה, שירוכזו באופן זמני בעיר הבירה בודאפעשט. החיילים הקשוחים, שהתנהגו בגסות ובברוטאליות רבה, ציוו על הרבי ובני המשפחה להזדרז ולהיות מוכנים ליציאה תוך עשר דקות.
עדי ראיה מספרים, כי הרבי זי"ע קיבל את הגזירה בשקט ובקור רוח, בלא שום סימן של התרגשות חיצונית. מארשת פניו לא יכלו להכיר אף שמץ של בהלה או שינוי במצבו הנפשי. הוא נטל עמו רק את טליתו ותפיליו, ועוד שלשה ספרים שהיה עומד אז באמצע עיונו בהם, ותו לא...
(אהרן סורסקי, לפיד האש, בני ברק, תשנ"ז, עמ' קמג-קמד)


   מרץ 1944 - הכיבוש הנאצי בהונגריה, גטו, שילוחים

19 במרץ 1944
   אותו ערב היינו נסערים מעט, כיוון שבדרכנו הביתה מן ה"חדר", בעברנו דרך ככר העיר, ראינו שם קבוצת חיילים, אלא שאלו נראו משונים משהו. מדיהם היו שונים ממדי חיילים וז'נדארמים הונגריים כפי שרגילים היינו לראותם...
..."מה נשמע ילדים? מה למדתם היום?" [שאל אבא]
הוא לא חיכה הפעם לתשובה ופרץ בשאלה שהעיקה עליו;
"האם ראיתם חיילים בדרככם? מה שמעתם ברחוב?"
...ואז מתרחש אירוע... שמסעיר את נפשי עד היום; אבא קרב אלינו, הילדים, המקובצים יחדיו במטבח, נוטל מספריים ובדומיה מקפיאת דם, ידיו רועדות, הוא גוזז בדחילו ורחימו את הפיאות של ארבעת בניו, הפיאות שלנו! חיתוך הפיאות במספריים מהדהד כמכות גרזן בבשר החי...
(משה פורת, באמונה בחסד וברחמים, תל אביב, תשמ"ח 1987, עמ' 25-24)

גטו סיגט
   ... בחדרנו היה ויכוח מתמיד בין הפסימיים והאופטימיים על הצפוי לנו. רואי השחורות הצביעו על פולין... היהודים בפולין חוסלו באופן שיטתי, נורו, נרצחו, גורשו, נשרפו... יהודי הקרפטים היו קרובים בדרך כלל מבחינה תרבותית, רוחנית ודתית למנהיגי החסידות בגליציה שבפולין. וככלל רוב יהודי הקרפטים בדורות הקודמים באו מפולין, כך שהפסימיים חשו שאין סיבה שנזכה ליחס אחר מהגרמנים. היתה זו רק שאלה של זמן. מצד שני ציינו האופטימיים שהונגריה היא בת ברית. הונגריה, בניגוד לפולין, לא נלחמה בגרמניה, והורטי, רודן הונגריה, ידאג לכך שארצו לא תיהרס. למרות שהיה אנטישמי, מן הסתם לא ירצה להרוג את היהודים. במקום זה יכריח אותם לעבוד...
(דוד הלבני, עלה לא נדף, תל אביב, 1999, עמ' 39-38)

  ...שמתי לב להתנהגות מסוימת שבלבלה והביכה אותי, שהצביעה על כך שההערכה האופטימית - שלא ירצחו אותנו... היא מראית עין בלבד. בעומק לבם האנשים סביבי לא האמינו בכך...
...בגטו הייתי מופתע מאוד מכך שהניחו לי לקבל מה שנקרא 'איינגעמכטס'. לפני שהגרמנים כבשו את הונגריה במרץ 1944, הכינו משפחות בעונה המתאימה שימורים מפירות למיניהם - מיץ או קריש עשוי מדובדבנים, שזיפים, וכדומה, בתוספת סוכר. שימורים אלה הוחזקו בבית, על מדף גבוה, ואכלו אותם רק כאשר בא אורח חשוב מאד... או כאשר מישהו חלה מאוד ולא רצה לאכול שום אוכל אחר... מתוך כך שנתנו לי לאכול אנגעמכטס בגטו נרמזתי כי אין עתיד, אין מה לשמר, אין מה לשמור, אין במה לאחוז לימים הבאים...
ראיתי סימן מובהק לכך שמשהו מוטעה באמונה שכולנו נשרוד במשבר, מתוך האופן שבו התאבלו אנשי הגטו על המתים, מתוך יחסם למוות. הייתי רגיש מכדי שלא להבחין כי כאשר מישהו נפטר לא היה הצער בגטו איום כל כך, לא היה שלם, עמוק או עז... לא יכולתי ליישב תחושה זו עם הרעיון שנילקח באופן זמני לעבודה, ואחר כך נחזור, תהא העבודה קשה כאשר תהא. אם כך הדבר, כי אז צריך היה המוות להיות מעציב וחסר רחמים כמו שהיה לפני כן. אך לא כך היה...
(דוד הלבני, עלה לא נדף, תל אביב, 1999, עמ' 45-43)

האידונאנאש
   ...תצויין כאן העובדה המופלאה, כי ביוני 1944 טרם ידענו את המציאות המרה שכחמישה מליון יהודים כבר הושמדו במחנות... ביום כניסת הגרמנים לעירנו, כאשר סיפר [בן דודי] בבית הכנסת את אשר שמע בישיבת בקש-צ'בה על שני יהודים יוצאי פולין שברחו ממחנה ההשמדה טרבלינקה, ועל סיפורם בדבר השמדה שיטתית בגאזים ושריפת הגופות בכבשנים - ראו בו "מוריד מוראל" ואף זכה לסטירת לחי, תוך גערות, שיפסיק להפיץ שקרים וסיפורי בדים ושלא יהלך אימים על האנשים...
(משה פורת, באמונה בחסד וברחמים, תל אביב, תשמ"ח 1987, עמ' 29-28)

גטו סיגט
   ...בתי הכנסת היו סגורים כולם. בית הכנסת הגדול היה מחוץ לגטו, אבל היו בתי כנסת קטנים, שטיבלך. כל בית הפך לשטיבל, כך שהייתי בסביבה מוכרת...
(דוד הלבני, עלה לא נדף, תל אביב, 1999, עמ' 36)

   ...יום אחד כמה חודשים לפני הגירוש... הוא [הרב זלמן לייב גרוס מברבשט] קבע כי נלמד הלכות עגונות, דיני נשים שאינן יכולות להנשא מחדש כי אינן יודעות אם בעליהן חיים או מתים (שולחן ערוך אבן העזר, סי' י"ז). 'גברים רבים לא יחזרו לביתם', הטעים הרב מברבשט כשדמעות זולגות מעיניו.'הנאצים ירצחו אותם, אבל נסיבות מותם לא תהיינה ידועות, וכתוצאה מכך נשותיהן תהפוכנה עגונת, ולא תוכלנה להנשא מחדש. עלינו להכין את עצמנו מעכשיו למצוא פתרונות לבעיותיהן, כדי שנשים אלה לא תשארנה "אלמנות חיות" לנצח'. הרב מברבשט לא ידע שלא רק הגברים לא ישובו. גם הנשים תרצחנה בהמוניהן…
(דוד הלבני, עלה לא נדף, תל אביב, 1999, עמ' 44-43)


   1944

   במשרפת הלבנים של קצ'קמט, תחת כיפת השמים, הצטופפו יהודי הערים הסמוכות; צ'ונגראד, פלדהאזה, קרש, סנטש, מייש.
המזון אזל כבר מן הצרורות. מים במשורה. משהו הדומה למרק מתבשל בקלחת. מי שפינכה בידו, יוכל לעמוד בתור. את המרק בישלו בשומן טריפה. סבא יושב ומעיין בספר קדוש, אין הוא רעב אינו מתמרד. מתייחד הוא עם אלקיו - שם נוח לו. האיש הקדוש שידע בשעתו בדיוק, באיזה בית שוררת מצוקה, כל ימי חייו ליקט מצווה על מצווה, צדקה על צדקה, אף עתה אין הוא מתריס כלפי מיים, מתפלל בדומיה, יש וחיוך קל עולה על שפתיו. כאן, תחת כיפת השמיים אין דבר החוצץ בינו ובין בוראו. זה ארבעה ימים לא בא אוכל אל פיו, כי המרק הדל של הגיטו אינו כשר.
דודתי פייג'לה את אמי ביקשה; מרגיטה, תאכילי את ילדיי, אין בי כח לפטם אותם במאכל טריפה, לו רק נמצא מעט לחם - אך אין. הצעירים מסתובבים להם ליד החומה המקיפה את הגיטו - שמא ישליך אחד הגויים דבר מאכל, כי קרו גם דברים כאלה...
תחת שמיים זרועי הכוכבים, על שמיכה פרושה על הארץ ישנתי לי בין אחי, ילדים בוכים, נאנקים, נשים וגברים ישנים. ישנתי וחלמתי. תפילת סבא עלתה לשמיים, הוא קיבל ככר שלמה של לחם יפה, כשר... התעוררתי, כבר הפציע השחר, קר היה לי... התיישבתי בשקט, ליד הבקבוק, שעוד נותרו בו מעט מים, סבא הקפיד להשאיר טיפה לנטילת ידיים של שחרית...
(לאה שנפ, לכף זכות, חיפה תשנ"ו, עמ' 150-149)

בדרך לאושוויץ
18 במאי 1944
   ...הגענו לשם אחרי חצות, ביום חמישי. השאירו אותנו בקרונות עד הבוקר, ברכבת בקר שבקושי היה בה מקום לעמוד. סבא ואמא הצטופפו כדי לתת לי מקום להניח את ראשי ולנמנם קצת. הם נשארו כמובן ערים כל הנסיעה. זו הפעם היחידה הזכורה לי שבה ביקש סבא מאיתנו לעבוד עבורו. הוא ביקש זאת מארבעתנו, מאמי, מדודתי עטיל, מאחותי שהיתה בת עשרים, וממני. מכך הבנתי שלא ידע לאן מועדות פנינו. הוא חשב שאנו הולכים לעבוד. מאחר שהיה בן למעלה משמונים ולא יכול היה לעבוד, ביקש מאתנו להתנדב במקומו...
(דוד הלבני, עלה לא נדף, תל אביב, 1999, עמ' 32)

קלויזנבורג
   ...[אנשים] שנתלוו עם המגורשים סיפרו; "הדרך מהגיטו לתחנת הרכבת משתרעת לאורך 4 ק"מ. המגורשים נאלצו לצעוד רגלי מרחק גדול זה, כשעליהם מנצחים המוני השוטרים שהיו מפוזרים בדרך. בחשבם כי הם מועברים למחנה עבודה, לקחו אתם האומללים חבילות בגדים וחפצים אחרים אשר הכבידו על מהלכם. הדרך היתה קשה, הילדים הקטנים אחזו בבגדי אמותיהם, ובשרכם את רגליהם הרכות על פני מרחק גדול זה, פילחו את האוויר בזעקותיהם ובבכיותיהם המחרידות. כשראו השוטרים את הילוכם הכבד ואיטיות דרכם, הפליאו בהולכים את מכותיהם, תוך הקפדה מלאה שאיש לא יצא מהשורות, ולא חסו על אשה וזקן, חולה ותשוש כח, יונק ועולל רך"...
"איש מכל הנוסעים - סיימו המספרים - לא ידע לאן הם מובלים ומהי מטרת נסיעה זו. גדולה היתה התעלומה שאיש לא יוכל לפותרה"...

...כעבור 60 שעות נסיעה רבת תלאות וטלטולים אין סופיים, הגיעה סוף סוף הרכבת לתחנת קאשוי. המרחק מקלויזנבורג לקאשוי בימים רגילים הוא כ- 24 שעות נסיעה. אך, הפעם, ארכה דרכנו יותר מששים שעות.! הרכבת נסעה, במתכוון, במסילות עקלקלות, תוך כוונת רשע להוסיף יגון על צרותינו וסבל על תלאותינו...
באם טרם נתמלאה סאת צרותינו עד כה - הדגישו אותה, במלוא חפנים, "אורחינו" החדשים, קציני ושוטרי הגיסטאפו. ראשון לגזירות קצין הס.ס. היה, כי על כל אחד ואחד מאתנו למסור, תוך שעה אחת, את כל החפצים שברשותו לאנשי המשמר, ובאם ימצא, כעבור שעה זו, איזה חפץ אצל אחד הנוסעים - ייענשו כל נוסעי הרכבת ללא יוצא מהכלל. עם מתן פקודה זו, נגוזה מאתנו כל אשליה, כאילו מובלים הננו למחנות עבודה בקנערמעזו , ונתברר לנו עד כמה הוטעינו בשמועות השקר על העברה למחנות עבודה. לאט לאט הסתננה בלבנו ההרגשה, כי מובלים הננו למחנות המוות...
(ירמיהו טסלר, זכור ואל תשכח, ירושלים, תשכ"ה, עמ' 46, 55-54)


   מחנות ריכוז והשמדה

אושוויץ

   עדותו של הרב יהושע משה אהרונסון
בין הטרנספורטים הרבים שהגיעו לאושוויץ, באביב ובקיץ של 1944 מארבע קצוות הארץ, הגיעו בחג השבועות תש"ד (1944), כמה טרנספורטים של יהודים מהונגריה. הקהילות ההונגריות היו מורכבות מאורטודוכסים אדוקים, ומנאולוגים מתבוללים.
אמונם הלוהט בכוונותיהם הטהורות של הגרמנים היה הצד המשותף שבהם. בהגיעם לאושוויץ, היו כולם משוכנעים ובטוחים שנשותיהם וילדיהם שוכנו ע"י הגרמנים "המתורבתים" בבתי הבראה...
"משפחותיכם אינם בין החיים", אמרנו להם. אך הם הגיבו בלעג... עלילת שווא חסרת שחר פרי המצאתנו... "הלא אנשי הגסטפו הבטיחו לנו במפורש שנשותינו וילדינו נשלחים לבית הבראה, ולא יחסר להם דבר". כאבנו את אמונם בגרמנים...
החרדים שביניהם סרבו לטעום ממאכלי המטבח הכללי, הגם שכל איסור ה"טריפה" של התבשיל בא כתוצאה מבשולו בסיר טרף. לשווא ניסיתי להסביר להם, שבמקרה זה, מדובר בסכנת נפשות ממשית, ומוטלת עליהם חובת אכילה לשם חייהם כנאמר; "ונשמרתם מאד לנפשותיכם", דברי לא התקבלו על דעתם, ונדמיתי בעיניהם כרב שסר מן הדרך הישרה, וכאדם הפוסק בניגוד לפסקי "שלחן ערוך", רחמנא ליצלן.
מדוע נגעל פינו במאכלי הטרפות היו תמהים...
בראותי את מידת המסירות שהושקעה בעבודתם למען הגרמנים, ואת כושר הבצוע הדייקני שאפיין את מלאכתם שהיתה בבחינת "עבודה לשמה", הזהרתים לבל יוסיפו לעבוד כך, בהטעימי, כי בקצב עבודה כזה הם לא יחזיקו מעמד, אך הם התקשו לקבל דברי, כי עדיין היתה זרה להם מסכת התחבולות של הגרמנים רבת התחכומים...
...מיני בואם של ההונגרים, הפך המחנה שלנו כעין "א יידיש חדר". מאחר והם היו כאן ה"רוב מנין" ורוב בנין, סחפו בהתלהבותם הרבה גם את האחרים. בעלי השררה מבין האסירים הלא יהודים, כבר התרגלו לעובדה, שהיהודים מתפללים במנין, ומניחים תפילין בטרם יציאתם לעבודת הפרך, וכך גם בשובם מעבודתם הם מתפללים מנחה ומעריב.
התנהגות אצילית זו עוררה את התפעלותם של היהודים הותיקים במחנה שמוצאם היה מפולין, יגוסלביה, בלגיה, הולנד, יוון ועוד, ואשר היו ברובם מתבוללים או מתבוללים למחצה. כולם הביטו בהשתאות על היהודים ההונגרים ברי התום, אשר למרות כל הצרות והיסורים, ההשפלות והדיכויים, מסרו נפשם מידי יום ביומו למען שמירת ה"אידישקייט".
למול התנהגותם רבת הטוהר עלה במחשבתי, באקראי, הפסוק; "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" ...
(הרב יהושע משה אהרונסון, עלי מרורות, בני ברק, תשנ"ו, עמ' 223-221)

  מעדותו של יהושע רוזנבלום שנת תש"ד, מאי יוני 1944
תוך כדי עבודתי בזונדרקומאנדו עברו עלי חוויות אימים ומאורעות נוראים. באחת החוויות, אותה אזכור עד ליומי האחרון, נזדמנה לי פגישה עם הצדיק ר' שלום אליעזר הי"ד מראצפרד. היה זה בראשית הקיץ, בזמן המשלוחים הגדולים של יהודי הונגריה אל כבשני אושוויץ. משלוחים רבים עברו בלי כל מיון, הישר אל הכבשנים...
יום אחד, בעודני עובד בתוך הכבשן, נעצר לידי יהודי זקן ושבע ימים ושנים. הישיש הסתכל עלי ושאל אותי; נערי מהיכן אתה? מאיזה מקום?
אני בא מסביבת קראקוב, - השבתי לזקן.
קראקוב? מסביבת קראקוב? - שאל הזקן בהיסוס מה, ומיד הוסיף; - הלא אחי, רבי ישעיה'לה טשכויבר, גר בקראקוב...
נרעדתי כל כולי; הבנתי שזקן מופלג זה, הינו הצדיק רבי שלום אליעזר מראצפרד. אולם, לא היה לי פנאי לנהל 'שיחת רעים' בשעה נוראה זו. עוד מעט תיסגרנה הדלתות, ואז...
רבי, - אמרתי בבהילות לצדיק, - אמור את ה'וידוי' מהר... אלה הם הרגעים האחרונים... מהר! לבש משהו והתפלל עלינו. למען השם, עשה זאת מהר!
עזרתי לו ללבוש את ה'טלית קטן', ואז אמר הרבי את ה'וידוי' בהתייפחות ובהתלהבות גדולה.
משסיים - לחץ את שתי ידי ואמר לי בהתרגשות עצומה, במלים שלא מעלמא הדין;
- אתה, נערי, תזכה ותינצל. אתה תישאר בחיים. אולם בקשה לי אליך; אנא, זכור וספר לעולם כולו את אשר עוללו לנו הרשעים הארורים... ספר!
(משה פורת, באמונה בחסד וברחמים, תל אביב, תשמ"ח 1987, עמ' 63-62)

קאופרינג
רשת מחנות שהוקמו בין החודשים יוני עד אוקטובר 1944 סמוך לעיר לנדסברג באיזור מינכן והיו מסופחים למחנה הריכוז דכאו בגרמניה. הרשת מנתה חמישה עשר מחנות בהן שועבדו יהודים בבניית בתי חרושת תת קרקעיים לייצור מטוסי קרב. גם מגורי האסירים היו בבקתות חימר מתחת לפני הקרקע. תנאי החיים הירודים במחנות אלו, העבודה המפרכת והעינויים, גרמו לתמותה בשיעור גבוה במיוחד. ראשונים הובאו לקאופרינג יהודים מליטא, ובעקבותיהם אסירים רבים מהונגריה, רומניה, צ'כסלובקיה ופולין. רובם הגיעו מאושוויץ. ימים ספורים לפני שחרור מחנות קאופרינג על ידי צבא אמריקני, הועברו האסירים לדכאו. כשהגיעו יחידות הצבא האמריקני מצאו מחנות נטושים שחלקם הובערו באש על ידי אנשי הס.ס. שרידים אחדים שמצאו מסתור ביערות סמוכים, הובילו את המשחררים לבורות קבורה המונית שהיו במקום.

   ימים הנוראים ב"קאופרינג"
הגיעו ימי הרחמים והרצון ועלה בידינו, ת"ל, לסדר מנין קבוע בכל אחד מימי הסליחות, לאמירת סליחות ותפילה בציבור. בראש השנה הצלחנו לארגן מנין חשוב עם בעלי תפילה הגונים ויראי שמים. (כגון; הרב יוסף יהושע גרוס הרב מהידאלמאש, הרב חיים יוסף גוטליב והרב פולק). גם שופר היה בידינו, הודות למסירותו המופלאה של הרב גרוס הנ"ל. למותר לתאר את ההתלהבות הקדושה וההתעוררות העצומה שהקיפה את כל אחד מהמתפללים בימים קדושים אלו. מרבית התפילות נאמרו ע"י הש"ץ בלבד, מתוך מחזור אחד ויחיד...
...מה נורא היה המחזה עת הגיע הש"ץ לפיוט "ונתנה תוקף". "מי יחיה ומי ימות, - פזם הש"ץ בקול בכי קורע לב - מי בקצו ומי לא בקיצו"! נהרי דמעה זרמו מעיני העונים אחריו...
(ירמיהו טסלר, זכור ואל תשכח, ירושלים, תשכ"ה, עמ' 107)

אושוויץ
   מפי חיים אלתר ראטה ז"ל ששמע מעדי ראיה: לכל מקום שגלה הרבי [מקלויזענבורג] בתקופת ההשמדה גלתה שכינה עמו. כשעמדו רגליו בכניסה למחנה המוות, והקלגסים הארורים הסתערו על האנשים האומללים בקללות בוז ומכות רצח, צללו האזנים מקול הכרוז שהדהד מפיו בלהט; "יהודים קדושים! אל תיראו! זכרו, גם פה נמצא הקב"ה ושכינתו אתנו, וממציא עצמו אלינו, ולא עוד אלא שהקדים אלקים חיים לבואנו ועומד פה, כביכול, ומחכה לנו להושיענו - לית אתר פנוי מיניה"...
(אהרן סורסקי, לפיד האש, בני ברק, תשנ"ז, עמ' קסז)

   מפי משה וויס:
סח חילוני שחזר בתשובה, כי פעם אחת ב"אושוויץ" נזדמן לו לשהות בקירבת האדמו"ר [מקלויזענבורג] ושמע אותו אומר תורה על הפסוק "שירו לה' שיר חדש כי נפלאות עשה, הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו"... "לא הבנתי אז מה הוא אומר" סיפר האיש "אבל הפסוק כשלעצמו היה מקומם אותי וחמתי בערה בי"... איה ה"נפלאות"? איפה "זרועו"? ואולם אחרי שחלפו שנים עלה רעיון במוחי; האם זה עצמו לא "נפלאות", שיש מציאות פלא כזאת, שבתוככי הגיהנום "אושביץ" יושב לו יהודי מאמין באלוקים ובוטח בו ומתחזק בנפלאות שעתיד לעשות? והרעיון הזה הוא שגרם לי, אם כי באיחור רב, להתעורר לתשובה"...
(אהרן סורסקי, לפיד האש, בני ברק, תשנ"ז, עמ' קעא)

מיהלדארף
מחנה ריכוז לשבויים ולעובדי כפייה על אדמת גרמניה לא רחוק ממינכן. המחנה חולק לשני אגפים, מחנה ראשי לריכוז עובדי הכפייה ומחנה היער שמוקם בלב יערות עבותים.
תנאי המגורים במקום היו מן הגרועים. אלפי האסירים עבדו בפרך בבניית מוסך ושדה תעופה תת קרקעיים, התעללות ואכזריות היתה מנת חלקם היומיומית.
"במיהלדארף לא היו הוצאות להורג - אנשים מתו מעצמם".


   עדות אשר ברענער יליד טורגעמאש:
"באחד מימי שהותנו במיהלדארף נפח את נשמתו, ב"צריף החולים", אחד העצירים והוא יהודי תלמיד חכם מגדולי הונגריה. והרבי מקלויזענבורג קם אז להספידו בציבור מתוך התרגשות רבה - לעולם לא אוכל לשכוח את הרושם העז שהספדו עשה עלי"...
"היינו כולנו אדישים למות. אנשים נפלו כזבובים מכל עבר. היהודי החי נרמס כתולעת. והנה בא האדמו"ר והרים בעינינו את כבודו של היצור "אנוש" הנברא בצלם, את כבודו של אדם מישראל, אף בעת ששימש כביכול חומר בעירה למשרפות הנאצים ימ"ש...
(אהרן סורסקי, לפיד האש, בני ברק, תשנ"ז, עמ' רי)

   סופר על ידי מיכאל יונגרמן מקלויזענברג:
בצאתם לעבודת כפיה ביום שבת קודש, נהג רבינו זי"ע לקשור את המטפחת שלו לצוארו בכדי לא להיכשל ב...איסור "הוצאה". אף הוא סח אז ליהודים שסבבוהו, בהטעמה יתרה, כי אף שלא מדובר פה כי אם באיסור דרבנן (בתנאי השטח שעברו בו, שדינו כולו כ"כרמלית"), ואנחנו כולנו היום אנוסים לעסוק אפילו במלאכות דאורייתא - מפני הסכנה שלא יהרגונו - מכל מקום יש לזכור, כי בכל מה שאיננו אנוסים, בוודאי חייבים ליזהר ולהישמר הלאה מחילול שבת, אפילו במשהו!...
(אהרן סורסקי, לפיד האש, בני ברק, תשנ"ז, עמ' ריב)
האנשים ששהו בקירבתו מספרים, ששמעו אותו הרבה פעמים אומר, כי אינו מהרהר כהוא זה אחרי מדותיו של הקב"ה, ואין בלבו אף שמץ של טרוניא או תמיהה ח"ו על שנגזר עליו לסבול כ"כ הרבה וגם לשכל את מחמדי נפשו. 'הצור תמים פעלו', 'כל דרכיו במשפט'. חסדים נסתרים המה, ויש לקבל אותם באהבה. מלבד זאת יש לזכור כי שכינתא בגלותא, כנסת ישראל בגלותא, ולא יהא גורלו שונה מהם.
...בדרך כלל היה ממעט בדיבורים, ועושה את רוב זמנו בתפילה או באמירת תהלים. עיניו השחורות הבוערות רחצו תמיד בדמעות שליש...
...רק משהבחין באנשים הזקוקים לעידוד, כי נשברה רוחם, הניח את "עסקיו" שלו ונטפל אליהם - כדי לשוחח ביחידות שיחה של חיזוק ואמונה...
(אהרן סורסקי, לפיד האש, בני ברק, תשנ"ז, עמ' רכז)

   עדותו של יעקב אליעזר דירנפלד;
יום הכפורים - תש"ה
..."במרוצת השנים כבר נשכח ממני תוכן הדברים במילואם, אבל הרושם העז של הדרשה עודנו חי בקרבי... הדרש היתה כלילת חידוש ופלא... באוירת מיהלדארף האנשים איבדו מזמן המחשבה והדעת, אם לא את שפיות הדעת...
כל המחשבות חגו על ציר הכאבים והסבל, איך אפשר להקטין את עוצמת הכאבים, או להשיג עוד קצת אוכל, ולהציל את החיים... והנה לפתע שומעים את הרבי מדבר על ענינים רוחניים, על יהודי ואלקיו, כי ביום הזה יכפר עליכם... לפני ה' תטהרו... הוא דיבר על מושגים וענינים שבכלל לא היינו מסוגלים אז לחשוב עליהם בכוחות עצמנו..."
(אהרן סורסקי, לפיד האש, בני ברק, תשנ"ז, עמ' רלג - רלד) ...בימים ההם התגנבו לאזנינו ידיעות, כי הנה יום השחרור קרב ובא. אמנם היו רבים מאד, ממגורשי פולניה וליטה שסבלם כבר עבר כל גבול והיו על סף היאוש, שלא תלו תקוות רבות בשמועות אלו והיו בטוחים כי המרצחים עוד יספיקו להשמידנו קודם...

...בשעה שש בבוקר ניתן האות, והצעדה החלה. כולנו צעדנו; בריאים, חלושים וחולים... ...תוך כדי צעידתנו התחלנו להבחין בפחד פתאומי שירד כחטף על אנשי הס.ס. שליוו אותנו... ...כל זמן הצעדה פזמנו לעצמנו מזמורי ופסוקי תהלים, השו"ב מערלוי ר' חיים יוסף גוטליב, ר' שלמה ורצברגר ועוד, היו מקריאים את הפסוקים ואנו חוזרים אחריהם. זוכרני את הפירוש ששמעתי אז בשם הרה"ק מרוז'ין זי"ע, על הפסוק "שרים רדפוני חנם, ומדברך פחד לבי"... בעת ש"שרים רדפוני חנם", כלומר שרודפים אותנו חנם לפני שנצטוו על כך, שעדיין לא נגזרה הגזירה הרעה על ישראל ח"ח - אזי אין לנו לפחד כלל, כי בוודאי לא יוכלו לנו, אבל "מדברך פחד לבי" - אם כבר נגזרה הגזירה, על זאת עלינו לפחד ולבקש רחמים מרובים שהרשעים לא יוכלו להוציא את הדבר לפועל. ואמנם, כל הזמן התפללנו וביקשנו להשי"ת כי המרצחים הארורים לא יבצעו את זממם במתי המעט אשר עוד נשארו בחיים, וכימי צאתנו מארץ מצרים יראנו ה' גם עתה נסים ונפלאות...
(ירמיהו טסלר, זכור ואל תשכח, ירושלים, תשכ"ה, עמ' 117-115)


הדפסה

חזרה לתחילת העמוד
© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016