זכור - אמונה בימי השואה


חודש תמוז  תשס"ד - ששים שנה לחורבן יהדות הונגריה


מן המחקר
קטעים מתוך ספרה של אילנה רוזן "באושוויץ תקענו בשופר"
(ירושלים תשס"ד)

מבוא - ניצולי קרפטוס בישראל מספרים על עצמם ועל קהילותיהם בשואה.

בעשורים האחרונים עולה ופורץ במקומותינו שיח השואה... בד בבד עם הפתיחות הגדלה והולכת ביחס לשואה, הורחבו דרכי העיסוק והדיון בה. בעוד שבעבר חקר ההיסטוריה, על התיעוד הנלווה אליו, נחשב כערוץ הבלבדי הנאות להתייחסות לשואה, ברבות השנים התפתח המחקר גם לתחומים אחרים, והעיסוק בשואה הגיע גם לאומנויות ולשיח הפוליטי לסוגיו. המחקר מגלה בשנים האחרונות פתיחות הולכת וגוברת לסיפוריהם של "אנשים פשוטים" המובאים ביומנים, במכתבים, בראיונות ובשיחות באמצעי התקשורת. וכן, הנטייה לבין תחומיות במחקר בכלל מזמינה עיסוק בין תחומי בנושאים טוטליים כמו השואה.

עבודה זו, שנעשתה בהשפעת התהליכים הללו ומתוך קשב למגמות העכשוויות בחקר התרבות, הינה מחקר על שיח השואה העכשווי בתרבות הישראלית דרך סיפורה של קבוצה אחת, קהילת יוצאי חבל קרפטורוס שבמזרח אירופה.
אין זה מחקר היסטורי שכוונתו להתחקות אחר מהלך הדברים מתוך ניסיון לשחזרם באופן הקרוב ביותר להתרחשותם, אם כי הדעת ניתנת כמובן לרקע ההיסטורי של הקהילה, דובריה וסיפוריה. המחקר גם אינו עוסק בסוגיות כגון שיתוף הפעולה עם גרמניה הנאצית מצד המדינות הכבושות, כמו הונגריה ואוקראינה, או ההבדלים בין גישותיהם של חיילי הס"ס, חיילי הוורמכט ומפקחי העבודה האזרחים במפעלים שבמחנות לעבודת כפייה כלפי האסירים היהודים. עניינים אלה ואחרים זוכים אמנם להתייחסות בדבריהם של יוצאי קרפטורוס המספרים על קורותיהם בשואה, ומשום כך גם בדברי הניתוח והפרשנות על סיפוריהם. אולם הדגש בהבנת הדברים אינו השחזור ההיסטורי, כי אם התיאור הסובייקטיבי והמנטלי של הדרכים שבהן תפסו הנחקרים את קורותיהם כחלק מן ההיסטוריה ותופסים אותם כך גם כיום. במילים אחרות - זוהי היסטוריה מנקודת מבטם של יוצאי קהילה אחת, או סיפורה של קהילה אחת בשואה.

בעניין זה ראוי לציין את ההבדל ביחסן של דיסציפלינות מחקריות שונות לאותם חומרי מחקר. בעוד שבמחקר היסטורי מעמדן של עדויות אישיות בעל פה וממרחק זמן משני ביחס למעמדן של תעודות רשמיות וכתובות מזמן האירועים, הרי שמחקר הספרות והתרבות מתייחס אל אותן תעודות לשם הבנת הרקע לעדויות האישיות שבעל פה. עדויות אלה, בייחוד כשהן מובאות בריבוי קולות ומעניקות גיבוי וחיזוק זו לזו, הן העומדות במרכז המחקר בבואו לבדוק כיצד שקעה חווית השואה בזיכרונם ובתודעתם של הניצולים וכיצד הם מספרים ומנחילים אותה לקהליהם השונים; מהי לשון הדימויים של העדויות או הסיפורים ועל מה היא מעידה, על מה מסכימים בני הקבוצה ובאלו עניינים הם חלוקים בדעותיהם, כיצד הם ממשיגים את חייהם כמי שעברו את השואה, ועוד. וכן, בניגוד לשדות מחקר בתחום מדעי החברה השואפים למדגמיות, מחקר הספרות והתרבות מדגיש את הייחודיות שבדברי כל עד ועדה, מספר ומספרת, ואינו שואף להעמדה כמותית של מסקנותיו...
(עמ' 15-13)

פרק שני - זיכרון הסיפוח להונגריה בחסות גרמניה הנאצית.

כבר באביב 1939, חמש שנים לפני גירוש יהודי הונגריה למחנות הריכוז, כשנתיים לפני הגירוש לגאיות ההריגה במזרח, וחודשים אחדים לפני פלישת גרמניה לפולין ופרוץ מלחמת העולם השניה, טעמו יהודי קרפטורוס את מחץ זרועו של השלטון ההונגרי אוהד הדוקטרינה הנאצית, אשר קיבל לידיו את החבל בחסות גרמניה. יוצאי קרפטורוס מספרים על מעבר החבל מידי צ'כסלובקיה לידי הונגריה תוך הדגשת השינוי לרעה שחל בחייהם בעקבות המעבר...

כשהיו חילופי השלטון ועברנו להונגריה, היו חגיגות בכיכר השוק... אמרתי לחבר שלי איצ'ו, בוא נלך הביתה, כבר מאוחר. כשעברנו ברחוב על יד בית הכנסת, באו אנשי "הקבוצות החופשיות" [מיליציה ימנית קיצונית], והרביצו למי שחשבו שהם יהודים...

...לפעמים קיבלתי סטירה, לפעמים קיבלתי בעיטה. זה לא היה הז'נדרם הצ'כי, זה היה הז'נדרם ההונגרי. בהמשך מספר העד, כי אמנם גם השלטון הצ'כי קיים מבנה כוח שכלל, בין השאר, מערכת ענישה והגבלת חופש, אך מונחיו היו מתקדמים, מעודנים ומילוליים יותר מזה של המבנה ההונגרי, המאופיין בגסות ובפיזיות.מבחינה זו, המעבר לידי השלטון ההונגרי מטרים ומבשר את המעבר לעולם המחנות שבו שלטו כוח פיזי, התעמרות, חייתיות ?
והפחד מהם, שלטון מוחלט. באותו עולם, כפי שמתאר פרימו לוי בזיכרונותיו, נקרא המגלב "מתורגמן", כיוון שדיבר אל מגורשי המדינות השונות, על בליל לשונותיהם, בלשון אחידה ושווה לכל נפש.

עדות אחרת מתארת את היחסים בין יהודי החבל לבין השלטון ההונגרי החדש-ישן. תיאור זה כולל מכות וענישה פיזית. מדובר בבתי הספר שצוותי המורים שלהם הוחלפו ועמם גם היחס אל התלמידים היהודים. "תמיד אמרו שהיהודים מטומטמים ולא מבינים שום דבר, קיבלנו מכות ואי אפשר היה לעשות דבר. היה חוק חינוך חובה והיינו צריכים ללכת ללמוד". דברים אלה, כמו גם דברי הסיום של העד "לא ידעתי איך לעקוף אותם", ממחישים עד כמה היו היהודים חסרי אונים ויכולת התגוננות, וכל שנותר להם היה ללמוד להסתגל עד כמה שאפשר למצב הדברים החדש.

גם בעבודתי על סיפורי חיים של ניצולי שואה מהונגריה רווחו תיאורים של אנטישמיות בבתי הספר הכלליים.... לא ניתן היה להתחמק מן היחס המפלה וממקרי ההתאנות ליהודים, כיוון שגילויי חכמה והצלחה וגילויי נחשלות וכישלון משכו אש באותה מידה. ובכל מקרה, לא היו אלה אלא תואנות, בעוד שסיבת ההתאנות האמיתית לתלמידים היהודים היתה עצם זהותם היהודית...
(עמ' 37-36)

פרק חמישי - " אברח ממך - אליך"
השירות בפלוגות עבודה במסגרת הצבא ההונגרי.

שירותם הצבאי של גברים יהודים בני הגילים 40-20 בפלוגות העבודה הוסדר בחוק עוד לפני פרוץ המלחמה. ואולם עם הפלישה הגרמנית לברית המועצות והחרפת מצב הלחימה, הדרדר מעמדם ומצבם של משרתי הפלוגות היהודים והם היו נתונים לשרירות לבם ולגחמותיהם של המפקדים שהופקדו עליהם... מאותה עת ואילך עמדו משרתי הפלוגות, כאמור, בפני פרדוקס של שירות ונאמנות לצבא ומדינה שהתנכרו להם והפקירו אותם ואת משפחותיהם. מצד שני השירות הבטיח תנאי קיום, ולו מינימליים, למשרתים שנותרו לעתים שרידים יחידים ממשפחות וקהילות אשר הובלו להשמדה בידי אותו הציר עצמו. ואולם במהלך השירות היו מעייניהם של היהודים נתונים לתלאות קיומם, וממילא לא יכלו לעמוד בקשר עם בני משפחותיהם ולהתעדכן בנעשה...

עבור קבוצת המספרים, רובם צעירים מגיל הגיוס, הפך השירות בפלוגות לאפיק הישרדות ואולי למעין קבוצת תמיכה, שהיה בה משום מענה למצוקת הבדידות והקיום התלוי מנגד, הגם שטמן בחובו סכנות ומצוקות אחרות. כמו כן משהצטרפו לפלוגות שהורכבו מכלל יהודי הונגריה, נחשפו המספרים לקיום משותף עם "זן אחר" של יהודים, קרובים ורחוקים כאחד, וליחסים ולמתחים הנובעים מכך...

השירות בפלוגות העבודה נראה כמסע רגלי אינסופי ולעתים חסר תכלית ברחבי הונגריה ו/או מזרח אירופה, במסגרתו צעידה של "אולי 80-70 קילומטר ליום" היא עניין שבשיגרה...
אחדים מן העדים מתארים רק את תוואי הדרך ומצבה - יער, הר ובוץ. ההיגררות, העדריות הכפויה וחוסר השליטה של משרתי הפלוגות בגורלם ניכרים גם בדרך בה הם מתארים את הנעשה בהם באמצעות פעלים סבילים ונושאים סתמיים או חסרים, כגון "ריכזו גדודים", "שלחו אותנו", "בגדים לא נתנו", "מסביב היתה שמירה", "אוכל לא נתנו", "נתנו לנו דחיפה הצדה, כדור, וזהו", "אולי בכל זאת ייתנו לאכול", "קיבלנו ציוד, סיגריות, שוקולד", וכדומה. הרושם הנוצר מן התיאורים הללו, החוזרים על עצמם בשינויי גוון קלים בדברי רבים ממשרתי הפלוגות, הוא כי השירות והחיים יחד בתנאים קשים הופכים את הפלוגה ליחידה במובן הבסיסי של קבוצת אנשים שנגזר עליהם לשהות ולפעול יחדיו כאיש אחד...וכל זאת לאורך חודשים עד שנים...

ככלל, תיאורי החיים בפלוגות כוללים התייחסויות למרחב ולתנועה בו, לתנאי השירות כמו מזון ויחס המפקדים, לאופי העבודות שהמשרתים הועסקו בהן, לאירועים מיוחדים וליחסים בין האנשים. תנאי השירות והמזון אינם תופסים מקום כה מרכזי בדברי המספרים, והסתבר שרוב הזמן הם היו סבירים, למעט התקופה האחרונה למלחמה, שכללה לעתים הימלטות חפוזה ואף מסירת אנשים לרשויות הגרמניות...
(עמ' 64-63, 70-69)

(אילנה רוזן, באושוויץ תקענו בשופר, ירושלים, תשס"ד)


הדפסה

חזרה לתחילת העמוד
Claims Conference
© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016