זכור - אמונה בימי השואה


חודש אב תשס"ד - משנבקעה החומה


עדויות
  ורשה

יולי 1942
מיד אחרי שהוצאה פקודת הפנוי, התחיל ציד אדם ברחובות... המציאות היום יומית היתה בלוקדות על בנינים שהתבצעו על ידי המשטרה היהודית.
כיצד נראתה בלוקדה כזו?
לרוב סגרה השכם בבוקר שרשרת חזקה של שוטרים רחוב שלם או חלק מרחוב גדול. משמרות עמדו והתחילו לרוקן מדייריהם מספר בניינים. צפצוף חזק היה האות לתחילת הבלוקדה;
"כולם לחצר!" היו קוראים השוטרים, ואחרי כמה דקות היו נכנסים לדירות ומגרשים את מי שנמצא בהן. השוטרים היו מחפשים בדירות בדקדקנות, אפילו בשידות לילה ובמגירות. חריצותה של המשטרה שלנו היתה כה גדולה! אנשיה חיפשו גם במרתפים, בעליות הגג ובמחבואים נוספים. חצרות הבתים המו תמיד שוטרים, וכשכל הדיירים כבר היו מרוכזים, ניגש קצין המשטרה לבדיקת תעודות הזהות. את בעלי התעודות שהשביעו רצון העמידו בצד אחד של החצר ואת כל היתר בצד השני. אחר כך סילקו לרחוב את כל אלה שלא היו להם תעודות.. שם כבר חיכו העגלות למיועדים למשלוח. בבלוקדה כזו לא חסרו בכי, צעקות והתנגדות בכוח, אבל כל התקריות חוסלו מיד, בעזרת מהלומה או מכה ממקלו של שוטר.
בבית שגרתי בו, נערכו בלוקדות פעמים רבות. פעם, כשחזרתי מבית החרושת אחרי עבודה של לילה שלם ונרדמתי, העירה אותי עם שחר שריקה חדה של צפצפה והקריאה; "בלוקדה!" לא היה מה לעשות, צריך היה להתלבש, לקחת את הילדה ולרדת לחצר.

...במאמץ הצלחתי להשיג מסורית ברזל צרה. נעלתי נעליים גבריות גבוהות... בתוך המגף הצפנתי את המסורית היקרה, עטופה בצמר גפן, את הנעליים הגבוהות נעלתי בקביעות מסוף אוגוסט 1942, למרות שהיה חום נורא... התאמנתי שעות בשימוש במסורית. היא היתה דקה וצרה ופצעה את אצבעותיי. ניסרתי מפתחות, ידיות ומנעולים. כל פריט עשוי ברזל או פח שהיה בדירה נשא את סימני התרגול שלי...

ינואר 1943
...זו היתה צעדה זוועתית. עברנו דרך רחובות מרוקנים, שהנשמה הוצאה מהם. רחובות גטו ורשה היו מכוסים גוויות. האם מישהו יאמין שרק לפני שישה חודשים התגוררו כאן יותר מ- 600,000 בני אדם?...
"לרוץ, לרוץ," קראו המחסלים שלנו והדפו אותנו דרך רחוב נאלבקי ורחוב גנשיה לרחוב סטבקי, ל"אומשלגפלאץ"...

(רות ציפריס, "אל מול האבדון", הוצאת קרן, תל אביב, תשנ"ה 1995, עמ' 39, 48, 77, 85-83)


  לודז - 1944

האדמה בערה מתחת לרגלי, רוחי ונפשי כבר היו רחוקות מהגיטו...
בית הסוהר ברחוב צארניצקי היה רק תחנת איסוף, תחנת ביניים. כאן נערך רישום, נתנו לכל אחד ככר לחם ומעט סוכר והמשכנו את דרכנו למאריסין, לתחנת הרכבת. שיירה ארוכה של אנשים, נשים וטף עמוסי חבילות נראתה פוסעת. התמונה המוכרת של יהודים נודדים, יהודים מגורשים ממקום למקום, מדורי דורות...
המשכנו את צעדתנו לאורך פסי הרכבת. כמה שנים כבר עברו, מאז ראיתי רכבת בפעם האחרונה? כלום אין זה חלום? הבאמת ניסע ברכבת? אם אקבל מקום ליד החלון, אראה ודאי את ריבועי השדות והחורשות הבורחים בעת הנסיעה, את הבתים הקטנים, הנחלים המתפתלים והפרות הרועות...
פחדי גבר והלך בראותי באיזו גסות התחילו חיילי הס"ס לדחוף את האנשים לתוך הקרונות...

...רכבת משא הגיעה היום, עלינו לקרון. האשנב הקטן והמסורג לא סיפק אור במידה נאותה והקרון חשוך היה. בדומיה נכנסו האנשים אל תוך הקרון והתיישבו על הרצפה סמוך לקירות, כשהם יוצרים כעין מעגל...
דלת הברזל הכבדה נסגרה נסגרה מאחורינו. נשמעה צפירה והרכבת זזה. שקשוק הגלגלים וכל הרחש האהוב עלי כל כך, של רכבת במירוצה הפיחו בי תקווה חדשה, כי נגיע למחנה העבודה, וניפגש עם הדודים. בטוחה הייתי כי גרוע יותר מאשר בגטו לא יכול להיות...
בטבורו של הקרון עמדו שני דליים... מה חושבים להם הגרמנים, אמרתי בלבי, אם הם מסיעים אותנו בקרון בהמות גם נתנהג כמו בהמות...
מחנק היה בקרון. הקיץ היה בעיצומו. האנשים ישבו בשקט, נשענים אל קירות הקרון. מהם שנמנמו ומהם שהביטו נכחם במבט כבוי, בוהה...
חושך כבר היה בקרון. הרכבת המשיכה את דרכה אל תוך הלילה, שקשוקה המונוטוני והחשיכה נסכו בי תוגה קודרת. התחלתי לשיר את השיר העצוב "וואנדער איך פון לאנד צו לאנד" (מארץ לארץ נודדת אני). ... הרכבת גמאה מרחקים וכמו ליוותה את שירתנו במנגינתה. נסענו כל הלילה. מפעם לפעם הרגשנו שהרכבת מחליפה פסים, עוצרת, נוסעת חזרה וממשיכה הלאה...
כבר האיר הבוקר והרכבת המשיכה את דהרתה המטורפת. "מוזר", אמרתי בלבי, "כמה מוזרה ומפחידה היא הנסיעה, כשאין אתה יודע לאן אתה נוסע ומה מחכה לך בסוף הדרך"...

(שרה פלגר-זיסקינד, "העטרה שאבדה", בית לוחמי הגטאות, תשל"ח, עמ' 154, 161-160, 165, 167)


  צ'נסטכוב

ב- 3 בינואר 1943 שבה קבוצה גדולה של נאצים ופקדה את הגיטו...
כל האנשים הנמצאים נצטוו לצאת לשוק הישן, ליד שער הגטו, לשם מיפקד. רמקול העביר פקודה זו בשלושת רחובות הגטו בצירוף התראה, שאם ימצא מישהו בגטו, בחיפוש שיערך אחר המיפקד, יירה.
אותו זמן שהיתי ברחוב השלישי, בו היה מחסן בגדים גדול באולם רחב. ערימות גדולות של בגדים השתרעו לאורך האולם. שמלות, חולצות, חצאיות ומכנסים. מדי כמה ימים היו נעצרות לפני המחסן משאיות ומהן היו פורקים משלוחים של בגדי גברים, נשים וילדים...
כשהוכרזה פקודת המיפקד חויבו כל העובדים להתייצב. גמרתי בנפשי להעדר. כבר נוכחתי לדעת שבעיני מרבית האנשים נחשבתי ילדה, למרות גילי ה"מבוגר" שלוש עשרה וחצי...
במחסן הבגדים לא נשארה נפש חיה... לפתע צץ במוחי רעיון, אסתתר כאן, בין ערימות הבגדים! וממחשבה למעשה, צללתי לתוך הערימה הגדושה כלי מיטה. רק עין אחת, מוסווית השארתי לי, ובדל אוזן למען אדע מה מתרחש.
הצריחות נשמעו כעבור רבע שעה, החיפושים החלו... לפתע חשתי שמישהו עומד ליד הערימה שלי ומשתעשע בה, בכל פעם הועפו בקצה מקל, כמה רבדים של סדינים...
אינני יודעת כמה זמן נמשך "משחק" זה. בעיני היו אלו שעות ארוכות. בליבי ביקשתי מאלוקים שלא יפקירני בידי מרצחים אלה. "אנה ה', הצילני!"...

(רות זיידמן, "כוכב בעלטה", ירושלים, תשמ"ד, עמ' 97-96)


  קובל

קובל, עיר בווהלין, כיום שייכת לרפובליקה האוקראינית הסובייטית, בין שתי מלחמות העולם הייתה תחת השלטון הפולני, ומספר יהודיה היה כ- 13,000 נפש.
לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה הגיעו לקובל משטחי פולין הכבושה פליטים רבים.
ביוני 1941 כבשו הגרמנים את העיר. כ- 1,000 יהודים נרצחו מיד בשלב הראשון. השלטון האוקראיני ותושבי המקום התעללו ביהודים, נכפה עליהם למסור את כל ספרי התורה אשר הוצתו בפומבי, הושת עליהם תשלום כופר ורכושם הוחרם.
במאי 1942 הוקמו שני גטאות, אחד לעובדים בעלי אישורי עבודה והשני ליהודים שלא ניתנו להם אישורים מסוג זה, אלו היו הראשונים לשילוח. בשלב שני גורשו יהודי הגטו העובדים, במהלך חיסול גטו זה ניסו רבים להסתתר או להימלט, אך הם נתפסו ונכלאו בבית הכנסת אשר על קירותיו חרטו את צוואותיהם וקריאותיהם לנקם.
בקובל התקיימה פעילות מחתרתית, אך רצונם של חברים לצאת ליער ולהצטרף אל הפרטיזנים נכשל.
ביולי 1944 שוחררה קובל.

ספטמבר 1942
...השערים נפתחים. הנה הרוצחים שלנו. לבושים בשחור. על ידיהם המזוהמות הם לובשים כסיות לבנות. הם דוחפים אותנו מבית הכנסת זוגות זוגות. אחיות ואחים יקרים, כמה קשה להיפרד מן החיים היפים. אתם הנשארים בחיים, לעולם אל תשכחו את רחוב היהודים הקטן והחף מפשע שלנו. אחיות ואחים, נקמו את נקמתנו ברוצחינו...
אסתר שרול

[כתובת שנמצאה על קיר בית הכנסת בקובל]
(צבי בכרך, "אלה דברי האחרונים", יד ושם, ירושלים, תשס"ג, עמ' 221)

ספטמבר 1942
... אני מוכרח להתגבר על הקשיים ולכתוב לכם על מצבי.
יהודי איסטריק גורשו אתמול, ואנחנו הולכים היום, אנשים נשים וטף. איסטריק הלכה לכפר לא רחוק, ליד לינסק. אומרים שיישארו שם 3,000 כשירים לעבודה, והשאר ילכו לטבח. מכל הסביבה של טאניק מגרשים 15,000 נפשות. עכשיו את מבינים את מצבי ואת מצבם של כל היהודים פה, נדמה לי שהוא גרוע עתה יותר מחורבן ירושלים. על כן, ילדים אהובים, כפי שעינינו רואות, דומני שאני כותב לכם עכשיו מכתב פרידה ואני נפרד מכם ומהעולם הזה... אצלנו בתורה כתוב; "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים" [ברכות י']. השם יתברך עוד יכול לעזור לי ולכל ישראל. רק אתם, ילדים, יכולים לבקש זאת מאלוקים, אם המכתב יגיע אליכם כאשר יהיה לכם זמן לבקש. כפי שאנו רואים בעינינו הממשיות, הדבר נגזר מן השמים, ואם זה גזר דין, על כל יהודי לקבלו באהבה וללכת בהכרה שהוא מוקרב על המזבח ושהדבר יהיה כפרת עוון בשבילו ובשביל כל ישראל...
אם בעזרת השם תישאר בחיים, הודע לו [לקרוב משפחה בארץ ישראל] מיד וכתוב לו שיזכיר... שם במקומות הקדושים ואצל אדמו"ר שליט"א מלייפציג, ושיזכיר אותי במכתב לאדמו"ר שליט"א מטשרנוביץ...
מאביכם יוסף [הגר].

(צבי בכרך, "אלה דברי האחרונים", יד ושם, ירושלים, תשס"ג, עמ' 233-232)


  סוסנוביץ

סוסנוביץ ממוקמת בדרום מערב פולין באזור זגלמביה. ערב המלחמה מנתה הקהילה היהודית במקום כ- 28,000 נפש.
בספטמבר 1939 נכבשה העיר על ידי הנאצים ותושביה היהודים הפכו מטרה לפגיעות ולהתנכלויות. בית הכנסת הגדול נשרף, גזרות כלכליות והגבלות נחתו עליהם, נוסף על האלימות הפיזית שהופעלה נגדם.
בימי הכיבוש הראשונים מונה משה מרין לראש היודנראט, ובתחילת 1940 הוקם בראשותו מרכז יודנראטים שהיה אחראי על כל עניני היהודים באזור שלזיה עילית.
יהודי המקום חויבו להתייצב לעבודת כפייה, ובמרוצת הזמן נשלחו למחנות של עבודת כפייה. על ביצוע גזירה זו הופקד משרד הס"ס לעבודת זרים בשלזיה עילית, הידוע בכינויו "ארגון שמלט". שילוח עובדי הכפייה נעשה בסיוע היודנראט במקום. היודנראט פעל להקמת בתי מלאכה (שופים) שהיו בבעלות גרמנית להעסקת עובדים יהודיים, כדרך הצלה באמצעות עבודה.
בתקופה זו חלה התעוררות בפעילות תנועות הנוער. הן עסקו בהוראה כתחליף למערכת החינוך, וכן בהכשרה מקצועית ובהגשת סיוע לנזקקים.
ממאי 1942 החלו הגירושים שיעדם היה למחנה אושוויץ. בחודש אוגוסט נקראו כל יהודי סוסנוביץ, וכן יהודי הסביבה, להאסף בככר העיר. לאחר סלקציה שולחו כ- 8,000 יהודים לאושוויץ. תנועות הנוער ניהלו תעמולה נגד התייצבות לגירוש, וניסו לארגן התנגדות מחתרתית, שנתקלה בקשיים רבים עקב היעדר תנאים טופוגרפיים מתאימים, וכן נסיונות לחדור למחתרות אחרות נכשלו.
באוגוסט 1943 הוחל בחיסול הגטו. לאחר השילוחים נשארו כ- 1,000 יהודים, שגם הם גורשו בשלב מאוחר לאושוויץ.
מבין הצעירים הצליחו מעטים להימלט לסלובקיה ולהונגריה.

הרב ר' ישעיהו אנגלרד, רבה של סוסנוביץ, רועה נאמן לעדתו, התמסר בהתלהבות ובמסירות נפש למלאכת הקודש של עזרה והצלה...
כשהחלו הגירושים מגיטו סוסנוביץ, דרשו תחילה מן ה"יודנראט" להמציא להם משלוח של אלפיים יהודים. ראש ה"יודנראט" מארין עמד על כך שרבני העיר יסכימו לסידור זה, שלפיו ה"יודנראט" יחבר רשימה של יהודים הנידונים למשלוח מן העיר. לשם כך כינס את רבני העיר ותבע מהם להודיע על הסכמתם. אך הרב ישעיהו אנגלרד קם ופסק באומץ רוח, כי מעשה כזה הוא נגד הדין, ושאסור ליהודים להמציא לשלטון רשימה כזאת. אין להרשות ליהודים להסגיר את אחיהם לידי מרצחים ולדון דיני נפשות, בפרט שהנידונים חפים מכל פשע. מארין נתכעס כעס גדול והחליט לבצע את מזימתו. אך כמעשה נקם נגד הרב, צירף לרשימה את שמו ואת שמות בני משפחתו. אחר כך התחרט על מעשהו, אבל היה מאוחר מדי. כשנתמלאו קרונות המשא של הרכבת אדם רב, ומארין ראה בין המגורשים את הרב, שעמד בין היהודים המצטופפים שם והשמיע באוזניהם דברי ניחומין ובטחון, פקד להוציא את הרב מקרון הרכבת, למען ילך וישוב לביתו.
שאלו הרב: "אם אצא מכאן, יצטרך יהודי אחר למלא את מקומי?" "כן" השיב מארין ונעץ מבטו בעדת יהודים המבוהלים. "אם כן, לא אלך" אמר הרב ונדחק לתוך קרון המשא...

[יוסף פרידנזון, "אלה אזכרה", כרך ו, ניו יורק תשכ"ה]


הדפסה

חזרה לתחילת העמוד
Claims Conference
© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016