זכור - אמונה בימי השואה


חודש כסלו  תשס"ה - רפואה לחולי עמך - רופאים בגטו


עדויות
תיעוד

שנת תש"א 1941, היתה שנה גורלית ליהודי גטו ורשה. חרפת רעב הקיפה המונים רבים. בעקבותיה פרצה מחלת טיפוס שפשטה במהירות בבתי ישראל בהם התגוררו בצפיפות בלתי רגילה. המחלה האכזרית הפילה רבים מאד. ביום ד' פרשת תבוא תש"א, התכנסו אדמורי"ם ורבנים בורשה להתייעצות והחליטו על פרסום קריאה לתושבי הגטו שינקטו בצעדים מתאימים לעצירת הרעה ולהדברתה. הקריאה הופצה בכל הגטו באמצעות ועדי הבתים. תושבי הגטו נתבקשו קודם כל להקפיד על שמירת היגיינת הגוף, הבגדים, המצעים והמגורים עצמם. כמו כן קראו המנהיגים הרוחניים לתושבי הגטו שישמרו על טוהר הנפש היהודית...
הקריאה הפומבית הזו אינה חתומה על ידי האדמורי"ם והרבנים שהוציאוה. מתחת לטקסט חתימות הרבנים לא נכתבו במסמך, ונמצאו במשרד ועד הרבנים, יש לשער שהשמות לא פורסמו מחשש לתגובה מצד גורמים בלתי רצויים...
הקריאה נכתבה באידיש, כוללת 10 סעיפים, ואלה הם:

א. לנהוג בקפדנות על פי ההוראות של הוועדות הסניטריות בנוגע לחפיפת הראש ורחיצת כל הגוף מדי יום ביומו, וכן בנוגע לניקיון הבגדים, המצעים והמגורים.

ב. לשמור בקפדנות על מצוות הטהרה של תורתנו הקדושה...


ג. לשמור בקפדנות על מצוות מנוחת השבת, שלא לסחור ושלא לעבוד בשבת, בבית או ברחוב. השבת היא אבן היסוד של היהדות, היסוד העיקרי של הקיום היהודי הנצחי - מעיין הברכה, ההצלחה והשמחה, ועל ידי כך - סגולה נגד מחלות ואבל רחמנא ליצלן.

ד. ידוע ש"צדקה תציל ממות". משום כך אנו מכריזים על מפעל רבתי של כופר נפש, וכל יהודי, איש ואשה, ללא הבדל גיל, מחוייבים לתת צדקה - כסף פדיון. חוב קדוש מוטל על כל יהודי לתמוך במוסדות הצדקה, ובפרט בחברה היהודית לעזרה עצמית המקיימת מטבחים כשרים. כל יהודי חייב לתמוך במפעלים של החברה לעזרה יהודית עצמית.

ה. יש לבדוק את המזוזות בכל בית, גם בשערים, ובכניסות לבתים. ו. מחובתם של ההורים לתת לילדיהם חינוך דתי, ולהחדיר בהם, לכל הפחות, עקרונות יסוד אלמנטריים של היהדות.

ז. בכל מנין, או כאשר אדם מתפלל ביחידות, יש לומר כל יום לפני התפילה, חמשה מזמורי תהילים, ומי שיש בידו ילמד ארבע משניות לפי סדרן, דבר זה יחשב כלימוד תורה ברבים.

ח. בכל חצר יאורגן ליד ועד הבית, סקטור דתי שידאג לקיום שמירת השבת וכל צרכי דת אחרים.

ט. הרבנים מחוייבים להשמיע בבתי התפילה שלהם דברי עידוד, ולעודד חיזוק האמונה והבטחון.

י. אצל כל אחד צריך להתחזק רגש אהבה ורחמנות לסבלו של הזולת, ולבוא לעזרתו ככל האפשר.

בבטחון גמור שבמילוי התקנות הנ"ל נוושע וניכתב בכתיבה וחתימה טובה, מאחלים אנו לכל היהודים שנת גאולה וישועה.

האדמורי"ם, ועד עזרת הרבנים וועד הרבנים לעדת ורשה.
מקור החתימות נמצא בלשכת עזרת הרבנים.

תרגום: יחיאל גרנטשטיין, בתוך "הגבורה האחרת", ירושלים, תשמ"ט (1988), עמ' 280-279.




עדויות

   הגב' פ. דרורה אייזנר מספרת:

ורשה 1940
...חומות אדומות וגבוהות הוקמו. חיילים שמרו עליהן משני עבריהן, והטילו פחד בדבר הגורל המר הצפוי ל- 700,000 יהודים. משמע שאכן הגטו מוקם... על שערי הכניסה לגטו הודבקו אזהרות לגרמנים. על כרזות הבד הלבנות נכתב באותיות גדולות: "סכנת טיפוס". נאסר על גרמנים להיכנס לתוך הגטו ולשם כניסה נזקקו לרשיונות מיוחדים. כל העובר על הפקודה מסתכן בעונש מוות...
חודש לאחר סגירת הגטו, כבר גוועו מרעב. מיום ליום הלך ורע המצב ומחמת המצוקה המחמירה פשטה מגיפת הטיפוס...
(פ. דרורה אייזנר, "גלגולי במחילות העבדות", ירושלים, תשמ"ג, עמ' 43-42).

   עדותו של מאיר בוסק

קרקוב, מרץ 1943.
…בגטו שצומצם לאחר שרחובות שונים הוצאו מתחומו, נותרו עוד יהודים...
אין להניח, שמישהו מהרופאים השלה את עצמו, שהגרמנים לא יגעו בבית החולים. גם בגירוש אוקטובר 1942 נורו בבית החולים שבגטו חולים שלא יכלו ללכת ולהצטרף למשלוח. גם אז נצטוו הרופאים לעמוד במרוכז במקום מסויים ב"כיכר ההשלמה". מי שמלא את הפקודה - נותר, מי שהסתתר ונמצא, נורה או צורף למשלוח...
שלשה רופאים מרופאי בית החולים בגטו, (ד"ר רוזיה בלאו כירורגית בת 31, ד"ר זיגמונט פישר בן 38, והד"ר ברונו בן 41), שיכלו להצטרף לשיירה ההולכת למחנה ולעבוד בבית החולים שהוקם שם, לא עזבו את החולים, עמדו על יד מיטותיהם ויחד עם החולים נרצחו על ידי הגרמנים...
(מאיר בוסק, "זכור", קובץ תעודי (י), ירושלים, תשמ"ט, עמ' 115).

   עדותו של יעקב מרוקו איז'ביצא, 1941.

…לעולם לא ידע אדם מהיכן תהיינה התקלות מזומנות. אף אני בהיותי באיז'ביצא משוכנע הייתי ששם אשאר עד לאחרית הימים, אולם לצערי גם שם לא מצאתי מנוח, והסיבה - כזו שעליה לא חלמתי מעודי; מכת פשפשים שחורים! מיד עם רדת הלילה עת ניסיתי לנוח קמעה על מטתי, הופיעו אותם טפילים... בהמוניהם... כמותם הייתה כה עצומה עד שממש השחירו את המיטה...
בלילה הראשון עזבתי את המיטה והעברתי את הלילה כולו כשאני יושב על כסא. אך גם שם לא נפטרתי מהם. שורות שורות מבני מינו של החרק הנורא טיפסו וטיילו עלי כל הזמן וללא הרף. כמעט וקללתי את הרגע בו החלטתי לבוא הנה...
בימים מהלך הייתי כשיכור מחוסר שינה, מנומנם הייתי, ועייף עד מוות. לא יכולתי להבין כיצד יכולים בני המקום לחיות בהזנחה שכזו. לפליאתי ענו לי שאין הם חשים כלל בעקיצות... אך אני לא יכולתי לשאת עוד מצב מחפיר זה...
(יעקב מארוקו, "שאגת מעונה", בני ברק, תשנ"ח, עמ' 55-54).

   ורשה

…רופאים ופרופסורים יהודים, וגם כאלה אינם חסרים בגטו, עורכים מחקרים מדעיים. אחד הנושאים המעניינים הוא הרעב, משום שזו המחלה הנפוצה ביותר בגטו, ויש לה תרופה אחת - שהגרמנים יעזבו את פולין. ובכן, בלודז' (בגטו) גילה פרופסור יהודי מפורסם מפראג, כי תפוחי אדמה הם האמצעי היעיל ביותר נגד התנפחות מרעב, אלא שלא ניתן להשיגם בנקל...
(עמנואל רינגלבלום, "כתבים מימי המלחמה", חלק א, עמ' 381).

   וילנה

…ברשותנו נמצא מספר צלוחיות להמשך הטיפול בחולי הסוכרת לשלשה חודשים בלבד... לא היה לי ספק שהצדק איתי, ושיש לחפש מפתח צודק בעניין האינסולין, ושיש להשתדל בכל הכוחות להאריך את ימיהם של אלה שיש להם סיכוי להישאר בחיים...
כשהתרוקן מלאי האינסולין ולא נותר מה לחלק, וחולי הסוכרת הזקוקים לאינסולין החלו למות אחד אחד בלי אפשרות לעזור להם... חשבתי לעצמי שמבחינה מוסרית החלטתי לא הייתה נכונה. אינני יודע אם היה פתרון אחר יותר נכון. העמדה הדתית מוסרית שאין לבן אדם הרשות והזכות להתערב ולהחליט "מי לחיים ומי למוות" היא כולה יושר וצדק - בעולם שיש בו יושר וצדק. אבל במציאות הנוראה של הגטו עמדה זו נראית כחזון מופשט...
(אברהם ויינרב, "זכרונות של רופא מוילנה", עמ' 54-48).

   מעדותה של שרה פלגר - זיסקינד

גטו לודז'
…שוב הזעקתי את ד"ר קשפיצקי. אבי הפסיק ללכת לחלוטין. "חוסר סיד בעצמות" קבע הרופא. גם זו מחלה נפוצה בגטו, אף היא סיבתה הרעב, אך ישנה רפואה לכך, מזור פלאים ששמו "ויגנטול". הוא מכיל ויטאמינים, הרבה מאד ויטאמינים. יש בכוחה של הרפואה הזאת לעזור. הוא הרופא, בטוח כי לאחר שאבי יגמור בקבוק אחד, הוא יתחיל שוב ללכת. הבעיה היא, כיצד להשיג את הרפואה. רק במקום אחד מחלקים אותה. במשטרה, בזונדאר-קומנדו. בית המרקחת בזונדאר-קומנדו נפתח בשמונה וחצי בבוקר. אך התורים שם ארוכים מאד, ומחלקים רק עשרים וחמשה בקבוקי ויגנטול ליום. דוקטור קשפיצקי הסתכל בי ונאנח; "אינני מאמין שתצליחי לקבל את הרפואה, את כל כך רזה וחלשה, אנשים מחכים שם מחמש לפנות בוקר. ואולי לפני כן". הרופא רשם לאבי את תרופת הפלא ויגנטול. "אבא", אמרתי, ..."אני אשיג את התרופה, מחר תקבל אותה"... אותו לילה קמתי לפני השעה ארבע. אבא התנגד ומחה;
"לא תשיגי, חבל על כוחותייך, עוד מוקדם מדי, חושך בחוץ, סערת שלג". "אבא, אל תפריע לי, אמרתי כי אני מוכרחה להביא את התרופה וברצוני להיות הראשונה"... הגעתי לזונדאר-קומנדו, ונתברר לי שלא הייתי הראשונה... על המדרגות, בחשכת הלילה, עמדו דמויות מכורבלות, רועדות מקור... נשמתי לרווחה, אני הייתי השישית. התנחמתי בלבי, הן עשרים וחמשה בקבוקים מחלקים...
שקועה בזכרונותי לא הרגשתי כיצד באו אנשים ונדחפו לפני וכיצד הוספתי לרדת מדרגות. עתה כבר עמדתי במקום השלשה עשר, אך ידעתי כי עשרים וחמשה בקבוקונים יחולקו ואין מקום איפוא, לדאגה... האיר היום... הכול החלו להדחף, נתהווה תור כפול. בשעה שמונה הגיעו שני שוטרים, בידיהם אלות, והם התחילו ל"סדר" את התור...
"מה זה? תור כפול? תור משולש? לרדת מדרגות, כל אחד לרדת. ילד, לרדת למטה!!" צעקו כלפי. "אבל אדוני, אני עמדתי שם, למעלה, באתי מוקדם. הייתי השישית"... לא היה למי לדבר. דלת בית המרקחת נפתחה. המאושרים שהיו ראשונים, התחילו לרדת ובידי כל אחד בקבוק הויגנטול - הנוזל היקר, בקנאה הסתכלתי בהם.
מדי פעם התקדמתי ועליתי ובהימצאי ליד הדלת ממש, נסגרה פתאום בפני. השוטר שעמד ליד הדלת הודיע כי החלוקה ליום זה נסתיימה...
רעדתי כולי. כמו חיה פצועה הייתי... "לא אלך מכאן בלי הרפואה, אני הייתי השישית בתור", צעקתי... השוטר נאבק אתי, הוא ציווה עלי ללכת. הוא יעץ לי לבוא מחר...
(שרה פלגר-זיסקינד, "העטרה שאבדה", בית לוחמי הגיטאות, תשל"ח, עמ' 112-107).

   עדותו של הרב אשרי
גטו קובנה
הדוחק בגטו קובנה היה עד אין נשוא, כי בתוך השטח הקטן של הגטו נכלאו כשלשים אלף איש ובכל חדר וחדר מהבתים הצטופפו יותר מדי דיירים עד כי החדר היה צר מהכיל את כל האנשים שגרו בו. מובן שהלכלוך והזוהמה היו בגלל כך נוראים ואיומים... וביחוד, באה הזוהמה בגלל חוסר בגדים... כי לכלואי הגטו היה על פי רב רק בגד אחד ולא היתה להם אפשרות להחליף את מלבושיהם. וגם לא היה סבון במה לרחוץ את הגוף ולכבס את הבגדים.
אי לזאת לקו כלואי הגטו במכת מצרים השלישית, מכת הכינים שרחשו על האנשים ובגדיהם, ובגטו לא היו בנמצא שום חומרי ניקוי וחיטוי שבעזרתם אפשר היה להשמיד את הרחשים המתועבים האלה, ומרב הגרידה והלכלוך כוסה עור האנשים במכות ופצעים והסבל היה רב.
אולם רווח והצלה מועט היה לכלואי הגטו בבית המרחץ שהגרמנים הרשו לפתוח בגטו שהיו קוראים לו "ענטלויזונג-אנשטאלט" כדי שישמש מקום ניקוי וחיטוי לכלואים. בבית מרחץ זה היה חדר מיוחד שבו היו המתרחצים שמים את בגדיהם לחיטוי, והחום בחדר זה היה עצום כי היה מיועד להריגת כל מיני הרחשים שרחשו בבגדים...
חשיבות מיוחדת מרובה היתה נודעת למרחץ זה בשביל חולים ותשושים, כי הגרמנים לא הכירו שמחלה או חולשה תהא סיבה מספקת להשתחרר מעבודת הכפיה, אולם משהגיע תורם של האנשים ללכת לה"ענטלויזונג-אנשטאלט" והיו מקבלים פתקא שהיו שם, הם היו פטורים מללכת לעבודה, ודבר זה היה חשוב מאד בשביל החולים והתשושים.
אני הקטן הייתי הממונה על מרחץ זה ועשיתי את מלאכתי ברצון ובחפץ לב. עשיתי את הכל בדיוק גדול והתאמצתי לקבל עצים במידה מספקת בכדי לחמם את המים ואת חדר החיטוי כראוי, וכל כוונתי היתה לתת את האפשרות לכלואים להנקות ולהבריא על ידי הרחיצה. ולא אחת אמר לי ידידי הרב הגאון הצדיק ר' יהושע לעווינסאן הי"ד מנהל ישיבת ראדין, נכד החפץ חיים זצ"ל, "מקנא אני בך בגלל המצוה הגדולה הזאת".
ראש מועצת הזקנים שהיה נקרא ה"עלטסטען-ראט" ד"ר אלחנן עלקעס אמר לי כמה פעמים שאני מסכן בזה את נפשי באם יוודע לגרמנים שאני סוגר את המרחץ בשבתות ובימים טובים בלי שום סיבה. עוד אמר לי, שהוא מוכן לתת לי עבודה אחרת ולמה לי להיות עסוק בעבודה פחותה שאינה לפי כבודי כרב בישראל... אולם אני אמרתי לו שאני שמח בחלקי ומרוצה לעשות עבודה זאת שאני רואה אותה כזכות גדולה בשבילי כי אטו מילתא זוטרתא היא לנקות ולטהר את בני ישראל, ולהצילם על ידי כך מנגע ומחלה.
(הרב אפרים אשרי, "ממעמקים", ניו יורק, חלק ה, עמ' קכט-קלא).


הדפסה

חזרה לתחילת העמוד
Claims Conference
© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016