זכור - אמונה בימי השואה


חודש שבט  תשס"ה - אדמורי"ם וחסידים בתקופת השואה


עדויות
האדמו"ר מאלכסנדר

   שנת ת"ש - ורשה
ימים נוראים
הרב יהושע משה אהרונסון סיפר:
…בהיותו בוורשה בקיץ שנת ת"ש, גילה לו רבי נפתלי צבי בנו של ה"שם משמואל" (חתנו של הרבי "עקידת יצחק"), בליל שבת אחד, כי מתקיים בסתר שולחן טהור אצל חותנו מרן ה"עקידת יצחק". בהיותו צמא לכל דבר תורה, ובפרט בימים הנוראים ההם, הצטרף לידידו ויחדיו הגיעו בדרכים עקלקלות (מחשש שעוקבים אחריהם), לדירה בה התגורר הרבי. באותו "טיש" נכחו בני משפחתו של האדמו"ר, אחיו הקדושים, חתניו ששהו אז בורשה ומנין מצומצם של חסידים.
עצם עריכת השולחן והשמעת דברי תורה בזמן גזרות השמד של הנאצים ימ"ש, היו כרוכים בסכנת נפשות. אולם הרבי מסר נפשו עבור הכלל. חסידיו התכנסו סביבו כדי לשמוע את תורתו ולשאוב עידוד מן המעיין הטהור המפכה גם בימי עברה וזעם.
אימרה אחת נשתיירה בזיכרונו של הרב אהרונסון מאותו "טיש" שנכח בו, והיא האחרונה ששרדה מדברי תורתו של רבינו בעת אשר החושך כיסה ארץ:
"כי עבודת הקודש עליהם - בכתף ישאו" (במדבר ז, ט);
"מנהיג ישראל שעבודתו היא עבודת הקודש - חייב לתת כתף, כלומר לשאת בעול עם כל יהודי ויהודי".
אהבת ישראל צרופה…



  שנת תש"ב - ורשה
ערב הימים הנוראים שלח הרבי אגרת לחסידיו בעיר מלאווה:
"…תשובה, תפילה וצדקה הם כנגד צום קול ממון. ובימינו אלה שהם ימי מצור ומצוק, במה נזכה לבוא אל המלך, מלכו של עולם?
בתשובה - שהיא צום? חלילה בעת הזאת, ואדרבה - מצווה על כל אחד מישראל לחזק את גופו ולא להתענות. בצדקה - שהיא ממון? והלוא אין לנו כלום ואנחנו דלים וריקים, לא נותרה לנו כי אם התפילה שהיא קול, ואין לנו אלא לזעוק אל המלך בתפילה ובתחנונים. וזה הרמז בשיר השירים:
"השמיעיני את קולך" - זאת התפילה, "כי קולך ערב" - לשון ערבות, הקול ערב גם בעד צום וממון. וכן הוא בגימטריה - ערב שווה במספר לצום ממון... ומראך נאוה…".

  קיץ תש"ב - (סדנת האדמו"רים בבית המלאכה של שולץ)
...ישב רבינו בבית החרושת, למד התפלל ובכה. יום אחד הבחין בכמה מחסידיו, מפועלי בית החרושת, שהם עובדים עבודה כפולה מזו של אחרים. כשהחל חוקר על כך, התברר לו שהללו עובדים למענו, על מנת שלא תחסר המכסה שלו בעבודה. מיד הפסיק הרבי את לימודו ותפילתו, ועבד את עבודתו, שלא תהא מלאכתו נעשית על ידי אחרים.
ראוהו החסידים בכך ואמרו לו:
"רבנו האם הצלתנו תבוא על ידי עבודתו או על ידי תפילתו ותלמודו?" "נכון, נכון" - ענה הרבי - "אך אי אפשי לי על חשבונם של אחרים…".

  מכתב מר' יעקב לנדא לר' לייביש מקובר (לאחר המלחמה):
היה זה לפני ראש השנה של שנת תש"ב. נאלצתי לנסוע לעיר מולדתי קינצק ולצ'נסטכוב, הודעתי על כך למרן זצללה"ה ובקשתי את ברכתו לנסיעה מסוכנת זו. מרן זצ"ל הביע גם את רצונו להריץ מכתב לאנ"ש בהזדמנות זו, ותוך כדי השיחה שאלני אם אני יודע לכתוב? - חושבני שכן ומתפלל שלא אכשל - עניתי (כידוע לך התאמץ בכתיבה עקב ראיתו הלקויה). ברטט דקדושה התישבתי לשולחן הטהור בפעם הראשונה לחיי, והכתיב לי מכתב, שחצב להבות אש, ודברי עידוד לעדת קדשו ולכלל ישראל, בסיימו עד שישקיף וכו'. עם גמר הכתיבה בקשני לקרוא את המכתב מלה במילה. קראתיו בקושי רב בגלל הבכי שפרץ מתוך גרוני בהסתכלי בצורה הזוהרת והקורנת ועל אגלי הדמע שנזלו ללא הפוגה מעיניו הקדושות… סקר עוד הפעם את הכתוב וחתם בידו הקדושה... בשנת 1942, כנראה קרוב לעליתו על העקידה, קבלנו לגטו צ'נסטכוב פיסת נייר קטנה ובה בכתב יד קדשו: "רחמים גדולים", וחתימתו…
(יהודה מקובר, "רועה נאמן", ירושלים, עמ' 454, 463-464, 468)


האדמו"ר מרדושיץ

   פיוטרקוב - הגטו הקטן
חורף תש"ג
…בסעודה שלישית ניהל הרבי "שולחן"... חסידים וסתם יהודים הסבו לפניו בעת שהשמיע דברי תורה ושר זמירות...
בחוץ חושך ואפילה... ואילו בחדרו הצר של הרבי מתחממים לבבות כנגד האור העילאי הבלתי נראה... האור המאושש את הנפש המיוסרת.
רבי יצחק'ל משמיע דברי תורה על פרשת השבוע, מספר סיפור על צדיקי עולם מלפני דור או דורות קודמים. פניו לוהטות. אש קודש בוערת בו, דוחקת את החושך. והמילים - כולן תקווה, עידוד, אמונה ובטחון במי שאמר והיה העולם...

  מחנה סקרז'יסקו קמינה -
מחנה עבודת כפייה במחוז קילצה. המחנה הוקם ב- 1942 ליד מפעלי הנשק של הקונצרן הגרמני "האסאג" ב- 3 נקודות שכונו וורק A, B, C, , כולן סמוכות למפעלי העבודה.
אסירי וורק A ו-B עבדו בעיקר בייצור תחמושת לחיל היבשה. אסירי וורק C, שהיה הקשה והמפורסם ביניהם, עסקו בייצור מוקשים תת ימיים, כשבתהליך הייצור השתמשו בחומרים רעילים אשר גרמו למותם תוך שלושה חדשים.
מכסות העבודה שהיו מעבר ליכולתם של האסירים, תנאי המגורים וההזנה הגרועים הפכו את המקום למחנה מוות. מדי פעם נערכו סלקציות והוצאות להורג באמתלות שונות.
במחנה פעלו כמה קבוצות מחתרת שקיימו קשר עם מחתרות אחרות ופרטיזנים.
מספרם הכולל של היהודים שהובאו למחנה נאמד ב- 20,000 - 30,000. מספר הניספים נאמד ב- 18,000 - 23,000.
ב- 1 באוגוסט 1944 חוסל המחנה.

מחנה סקרז'יסקו
בימות החורף, כשנבצר היה להקדים את התפילה לפני היציאה לעבודה, בגין החובה להתייצב קודם לכן במסדר, היה רבי יצחק'ל מתעטף בטליתו... כך, כשפארו חבוש על ראשו, מעילו העליון על טליתו, היה רבי יצחק'ל יוצא למסדר...
בצריף בו שכן הרבי, נמצאו יהודים חסידים אחדים, יראי שמים גדולים... לעבודה במשמרת יום, היו היהודים הללו הולכים יחד עם הרבי לבית החרושת, כל אחד למחלקתו. תוך כדי הליכה היו מסוככים על הרבי שצעד בתווך, ומתפלל כשליח ציבור, תפילת שחרית. יחד, במנין, היו אומרים "שמע ישראל", ברכו וקדושה. האנשים הקשיבו לכל מילה שיצאה מפי הרבי, ובאומרו "בעגלא ובזמן קריב ואמרו אמן", נעו שפתיים יבשות מצמאון ומרעב, וענו בכל לב:
"אמן, יהא שמיה רבה מברך לעלם ולעלמי עלמיא"...
ניצולי השואה ששהו יחד עם רבי יצחק'ל במחנה, ועשו את דרכם לעבודה תוך כדי תפילה, העידו על עצמם שאין למצוא מלים כדי לתאר את אשר חוו ברגעים ההם...
…בדרך לשם, לבלתי צפוי, מצטופפים יהודים אלה סביב הרבי, מתפללים תוך כדי הליכה, ומקבלים עליהם, כל יום מחדש, עול מלכות שמים... בעולם בו הגויים דורכים על במות ישראל... חוט שערה חוצץ, מבדיל, בין קיום וחדלון, והם, קשי עורף, מסרבים להיכנע, נאבקים, נלחמים, מכריזים בוקר וערב כי השם הוא האלוקים...

מחנה סקרז'יסקו
ראש השנה - תש"ד
ר' אברהם אלטמן מספר:
...את התפילות שקיימנו למחרת, בצריפו של הצדיק, אין לתאר כלל. הבכיות והיללות, ותפילה בכוונה שכזאת, אפשר היה להתפלל רק שם. וכאשר הגיע הצדיק לפני תקיעת השופר לאמירת "מן המיצר קראתי י-ה", הייתה לנו תחושה, או הרגשה, כאילו אמירה זו בקעה רקיעים, וכל הפמליא של מעלה ירדה כדי להשתתף בתפילתנו זו שנבעה מעומקא דליבא. לא! תפילה שכזאת לא שוכחים לעולם...
…מה אומר? בשבילי, זה היה מעמד הר סיני. אל תצחק ואל תלעג לי. כך הרגשתי אני אז, וכך הרגישו הרבה יהודים שהשתתפו באותו מעמד קדוש. אל תשכח כי זה היה באותה שנה שכל קרובינו, יקירנו, הורינו ובני משפחותינו נרצחו.
הייתה לנו מין הרגשה שגם הם, יקירנו, משתתפים בתפילתנו זו. בתפילה זו הזדככנו והתעודדנו. תפילה זכה זו, בלווית קולות התרועה שבקעו מן השופר, נתנה לנו כוח לעמוד בכל היסורים והתלאות שהתייסרנו בהם... (יחיאל גרנטשטיין, "הוד וגבורה", ירושלים, עמ' 64-65, 87-88, 148-149).


האדמו"ר מחנטשין

  מנשה אונגר מספר:
…כשנכנסו הגרמנים לאלקוש שבפולין, החלו לענות שם את היהודים כבעיירות האחרות. מאות חסידים ברחו לאלקוש, כדי להימצא שם במחיצת האדמו"ר הישיש מחנטשין, רבי יהושע השל הורביץ, זקן האדמו"רים.
בימים הראשונים ניחם הרבי את קהל חסידיו ועודד את רוחם, אך בינתיים נתחזקו הרדיפות והעינויים. משנודע לחסידים, כי אנשי הס"ס מחפשים אחר הרבי ומתכוונים לשלחו למחנה מוות, רצו אל האדמו"ר הזקן והתחננו לפניו, כי יגזוז את זקנו, לבל יכירוהו. אך האדמו"ר מחנטשין, שהיה בן תשעים בקירוב, החזיק בזקנו הלבן הארוך בשתי ידיו ואמר: "כל ימי חיי שמרתי על כל שערה שנשרה מזקני, ושמתיה בגמרא או בספר קדוש אחר, ועתה הנכם רוצים, שבמו ידיי אגזוז את זקני? היה לא תהיה! אם נגזר בשמים שעלי למות, רצוני לעבור מן העולם כיהודי, בעל צורה של יהודי, עם זקני ופיאותיי!"...
(מרדכי אליאב, "אני מאמין", ירושלים, עמ' 41, מתוך ספר קדושים, ניו יורק, 1967).


חסידי גור

  אליעזר אונגר מספר:
…היה זה "מנין" של חסידי גור. כפי שסיפר לי בעל הבית, אלו הם בחורים היושבים סגורים ומסוגרים מיום כניסת הנאצים לורשה. התבודדו והתנזרו מן החיים וקול התורה לא פסק בחללו של אותו חדר גם בימי הגטו. שמותיהם אינם מופיעים ברשימת יהודי הגטו. שוחים הם בים התלמוד ושוכחים את ים צרותיו של ישראל, עולמם עולם התורה והחסידות. לפני פרוץ המלחמה בין גרמניה ורוסיה הסתננו אליהם דרך רוסיה מכתבים מרבם, האדמו"ר מגור מירושלים. המכתבים האלה הוסיפו להם עוז ומרץ, אמונה ותקווה. עם כל הגזירות והצרות לא פשטו צורתם, אותן העיניים החולמות, אותן הפנים מגודלי פאות וזקן...
(מרדכי אליאב, "אני מאמין", ירושלים, עמ' 41).


  לייבל פנקוסביץ מספר:
…לא שכחתי עד היום את "ה' שבט" זה של שנת תש"ג. בעזרת סימנים סודיים הוכנסתי למקום המוסתר של שרידי החבורה החסידית בגטו וורשה. המנהיג והאיש החזק שלהם היה אז ר' אברהם, הרב הצעיר מפביניץ, בנו של הצדיק והקדוש ר' מנדלי אלתר [בנו של ה"שפת אמת"]. ביחד היינו כשלושים איש. רבים מהם היו מגודלי זקן, אשר זה נחשב בגטו כדרגה העילאית של מסירות הנפש. ר' אברהמ'לי פאביניצר היה לבדו, שכול מכל בני משפחתו, אבל פניו קרנו ממש מחדוה והתלהבות בשעה שהוא השמיע באוזנינו אמרות יקרות מאת זקנו בעל ה"שפת אמת". שעות ארוכות ישבנו בצוותא, בדביקות והתרוממות הנפש. שרנו בלהט את הניגונים האחרונים נוסח גור. היו אלו הניגונים שהוכנו לראש השנה של שנת ת"ש, על מנת לשיר אותם בבית המדרש הגדול של הרבי בגור. רק המלחמה שפרצה כשבועיים לפני ראש השנה שיבשה כליל את התוכניות הללו, והניגונים נשארו מיותמים. אבל היה מי שירחם עליהם, הודות לאחד ה"משוררים" שלמד את הניגונים מפי מחברם, אביגדור'ל, נמסרו בגיטו הניגונים מפה לפה, וכך נשתמרו בינינו עד לסעודה האחרונה של ה' שבט על אדמת פולין הדוויה. בעצם זה אני הקטן ששרתי אז את הניגונים, ניגון אחד של "היה עם פיפיות" ועוד ניגון של "כבקרת". וכך הפלגנו בבונקר על כנפי הניגונים לעבר גור, לעבר ירושלים...
(משה פראגר, "אלה שלא נכנעו", בני ברק, עמ' 56).


הרבי מסטריקוב

  האדמו"ר מסטריקוב, ר' יעקב יצחק דן לנדא, שהתגורר בזגערז', נמלט עם פרוץ המלחמה לוורשה. עמו נמלטו מאות מחסידיו.
גם בבירת פולין התרכזו סביב בית הרבי מאות חסידי סטריקוב שבאו אליו לבקש עצה ותושייה. הרבי הגולה הוסיף לדאוג לעדתו, כמו בזגיערז' עירו. ברוב אהבה ובמסירות אבהית ממש היה דואג לקהל חסידיו ומספק את צרכיהם. רובם היו פליטים מחוסרי כול, והוא דאג לכך שהחסידים הוורשאיים, שעליהם עוד לא עברה כוס התרעלה, ומצבם החומרי עדיין לא היה כה רע, יתנו מפיהם לפליטים, שהגיעו לוורשה בעירום ובחוסר כל... יעקב כץ, ששהה יחד עם הרבי מסטריקוב בבונקר, מספר:
"בשני של פסח הכניסו אלינו לבונקר את הרבי מסטריקוב, יחד עם אשתו וילדיו. ימים אלה אינם ניתנים להישכח. כל אותם הימים שהיה עמנו היה מחזק את רוחנו ומנחמנו בדברי תקווה ונחמה.
הוא אמר לנו כי יש בידו הוכחה, על פי קבלה, כי בשנת תש"ג תתחיל מפלתו של היטלר הרשע, והשמיע לנו גימטריה בנידון זה: ראשי תיבות של "רוב גאונך תהרוס קמיך" - תש"ג, (ואכן מפלתו של היטלר הרשע בחזיתות העולם השונות החלה באותה שנה).
כל ימות הפסח ניזון הרבי מאבקת סוכר, הואיל ולא היה ברשותנו מזון אחר כשר לפסח, ואף על פי כן היו נסוכות על פניו שמחת החג ותקוות הישועה, שעוררו בלבנו השתאות והשתוממות ממש. הרבי הביא עמו לבונקר ספר תורה קטן, ממנו קראנו את קריאות התורה של יום טוב.
בימים האחרונים של שביעי של פסח הפצרנו בו שיגזוז את זקנו, מפני הסכנה, אבל הוא לא רצה אפילו לשמוע על כך…".
("מגדל עוז", האדמו"רים לבית סטריקוב, ירושלים, תשס"ד, עמ' שמז - שמח).


הרבי מבלז

  …לראשונה בחיי, ראיתי פני אדם קדוש. זוג עיניים רכות ובורקות בחנו אותי. מבעדן, האירה אהבה ללא מיצרים לבני עמו, וחמלה יוקדת לכל אדם באשר הוא, לאנושות כולה.
פניו החיוורות דמו למסכת כאב, בה מוטבע סבלו של העם כולו. ראיתי בהן את התגלמות זעקתו של דוד המלך: "תהום אל תהום קורא... כל משבריך וגליך עלי עברו".
הייתי המומה עד אימה מפני פניו מעוררי היראה, ויחד עם זאת לא הייתי מסוגלת להסיר מהן את מבטי. ניצבת ללא ניע, נאלמת דום, רגלי מסומרות לרצפה...
"מה הביאך הלום, בתי?" - שאלני חרישית בקול רך.
לפתע, נפתח סגור פי וממנו החל לזרום הצער העמוק שבלבי. הרבי חפן את פניו בידיו. הוא נשאר דומם, מבלי לקטוע את דברי. המלים זרמו כנחשול הפורץ לפתע פתאום מבעד לסכר גועש.
המשכתי להתחנן בפני בורא עולם, במלותיו של מחבר ספר תהלים: "...האר פניך אלינו ונוושע".
...הרבי נותר דומם, ואיפשר לי לשפוך את לבי ללא מעצור...
לפתע... ממעמקי לבבו האוהב, הכואב, נשמעה אנחה נוראה. לא היתה זו אנחתו של אדם בודד, אלא אנחת מיליוני אנשים מיוסרים - אנחה שבקעה וחדרה מבעד לכל העולמות והרקיעים, והגיעה עד כסא הכבוד...
"חזקי ואמצי, בתי", אמר בקול רך ואוהב. "יברכך ה' וישמרך", המשיך וברכני בברכת כהנים...
(פרל בניש, "הרוח שגברה על הדרקון", ירושלים - ניו יורק, 1993, תשנ"ג, עמ' 146-148).


הרבי מגרודז'יסק

  סיפר מר וינר:
כשהגיע הרבי מגרודז'יסק למחנה המוות טריבלינקי, הצטופפו מכל עבריו המוני יהודים. הבחין בכך הרוצח הראשי המפקח, ושאלו: מדוע רצים אחריך כל אותם יהודים? והאם יש בפיך בקשה כלשהיא? הרבי ענה לו כי אכן בקשה בפיו: "יינתנו לי עשר דקות להשמיע דברי לפני כל הקהל הקדוש שנאסף לפני תאי הגזים". לפליאתם של הכל נתנה ההסכמה.
באותו מעמד מרטיט לבבות, התקבצו כעשרת אלפים איש, והרבי עמד על אבן כדי שקולו יישמע היטב וזעק:
"יהודים יקרים! דעו! שקר שהביאונו לעבודה! אלה הם רגעי חיינו האחרונים! בואו ונחזור בתשובה!"
דמעותיו ניגרו כמים וכל העם געה בבכייה עצומה. אז אמר הרבי להמון העם: בואו ונכריז כולנו יחד: "שמע ישראל!"
מיד נשמעו הקולות הזועקים אחריו פעם... וחמש... ועשר... ושלושים... ומאה פעמים...
(יעקב מארוקו, שאגת מעונה, בני ברק, תשנ"ח, עמ' 150-151).


הרבי מסוכטשוב

  …החלטתי להיכנס אל הרבי מסוכטשוב, מקום ישיבתו של הרבי נשמר בסוד, ויחידי סגולה בלבד ידעו את מקומו.
כשנכנסתי, מצאתיו בצורתו המלכותית, כשזקנו שנמרט בידי הקלגסים הגרמנים בלודז' צמח שוב מחדש, הוא רכון על שולחן מלא ספרים ועוסק בתורה ועבודה כבזמנים הטובים. לא ניכרת עליו עצבות כל שהיא...
בחצר הרבי פגשתי את חבר נעורי. הוא הודיע לי, שהרבי יערוך ב"אחרון של פסח" "טיש". בהגיע היום המיוחל, הלכתי לחצר הרבי שם נערך "טיש" כבשנים קדמוניות, בהשתתפות כ- 200 חסידים נבחרים. שרו זמירות והרבי אמר תורה בהתלהבות אש קודש, שהכניסה עידוד ורעננות בליבותינו העצובים והמיואשים.
בחג השבועות שנת ת"ש המצב ברחוב היהודי היה מתוח מאד, והאווירה בוורשה ירודה. בכל זאת לא הופרה שמחת החג וזמן מתן תורתינו. בכוח הקדושה של הרבי עם מטרותיו השמימיות, כל הסבל הארצי גשמי, נראה אפסי וקטן למסתובבים אצלו...
(הרב יהושע אהרונסון, עלי מרורות, בני ברק, תשנ"ו, עמ' 69-70).


הרבי מבובוב

  בוכניה, אוגוסט 1942
הרב מבובוב דרש: היחבאו! מצאו מקום טוב להסתתר. אינני יודע לאן הרכבות נוסעות, אולם אני יודע שלא שמעתי על אף אחד שחזר משם, הם פשוט נעלמו. כל אחד חייב לנסות ולהתחבא...

אנשים רבים באו לרבי בשאלות:
אחי חושש שהתינוקת שלי תסגיר את היושבים בבונקר, אולם אשתי מסרבת ללכת לבונקר בלי בתנו, ואני לא אלך בלי אשתי.
אבי אדם מבוגר וחלש וחושש שלא יוכל לשרוד בבונקר, הוא אומר שנעזוב אותו, אולם אני איני מסוגל.
הרב מבובוב הקשיב בצער ליהודים שציפו לתשובותיו ואמר: מי יכול לפסוק בשאלות כאלה.
הרב התפלל שלא יפול ברוחו במשך הימים שישהו בבונקר ויוכל להעניק כוח ואומץ לאחרים.

  טבת תש"ג (דצמבר 1942), גטו בוכניה.
פעם אחר פעם התגנב הרב מבובוב לגטו, והוציא מסמכים מזוייפים לפליטים הלא חוקיים. אחר כך חילק את תעודות העבודה והמעבר ליהודים במקומות המסתור, שאיפשרו ליהודים אסירי התודה להיכנס לגטו או לנוע בחופשיות מחוצה לו.
בוקר אחד הופיעו מודעות וכרוזים בגטו על בית ילדים יהודי שנפתח עבור יתומים שהוריהם נשלחו, או לכאלה שהוריהם עבדו במשך היום ולא יכלו לשהות עמם בבית. כולם הבינו את הכוונה המרושעת המסתתרת מאחורי הקמת בית היתומים. מיד כששמע הרב מבובוב על היוזמה החדשה, הוא הכפיל את מאמציו להציל יותר ילדים עד כמה שניתן היה.
ידיעות על פעולות ההצלה של הרב התפשטו במהרה... (תורגם מאנגלית).
Devora Gliksman, Nor the Moon by Night, Jerusalem, 1997, pp. 180-182, 204-205.


הדפסה

חזרה לתחילת העמוד
© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016