זכור - אמונה בימי השואה


חודש אדר ב' תשס"ה - נקם


עדויות
   ערב שבועות תש"ג
זדונסקה וולה.
ימים ספורים לפני חג השבועות נאסרו על ידי הגסטאפו עשרה יהודים, רובם מבין החוגים החסידיים. הם הואשמו בהברחת מזון לגטו ובהאשמות סרק נוספות. בערב החג הזעיקו הגרמנים את כל תושבי הגטו לככר השוק, וכן הזמינו את מקורביהם כדי לצפות במחזה הנורא של תליית היהודים החפים מפשע.
עדותו של מנדל יוסקוביץ:
...באזני מהדהדות עד היום הזה שתי קריאות נועזות, שקלטתי מפי הנתלים. עוד לפני שאגתו של שלמה ז'ליחובסקי "שמע ישראל", שחישמלה את כולם, נשמעה צעקה גדולה ואיומה: "יהודים! שתתנקמו בעד דמינו!". בשעת מעשה לא ידעתי קריאתו של מי זו היתה. אחר כך נודעתי, שזה קרא הסבל, יהודי פשוט ותמים מחוגי "עמך", אשר היה בין עשרת הנידונים...
...עבורי נראה הענין בהיר וברור, כי שתי הקריאות של הסבל ושל שלמה ז'ליחובסקי הן היינו הך. הסבל השביע אותנו, לקחת נקמה בצוררים. אבל איך ובמה להתנקם? ומה תכלית הנקמה? ונקמה ממשית ומוחלטת מהי? וכלום יש ליהודים החלשים האפשרות והיכולת לבצע את שאיפת הנקם? כל זה שאלתי לעצמי כבר אז... כי אכן זוהי הנקמה הגדולה והבטוחה ביותר. הגרמנים שאפו מעל לכל לרצוח את הנשמה היהודית, להטיל זוהמה בנפשות ישראל, לכן הם בחרו דווקא בערב חג השבועות, בזמן מתן תורתנו, כדי להתעלל ביהודים ולהחליש את אמונתם. ומה הוכיח שלמה ז'ליחובסקי, לעיני כל היהודים המושפלים והמדוכאים? כי אין להם, לתליינים הגרמנים, כל שליטה על הנשמה היהודית ואין להם שום יכולת לעקור את האמונה מלב היהודים. וזוהי הנקמה האמיתית היהודית...
למחרת היום, לאחר עשר התליות, השתתפתי ב"מנין" חשאי, שנערך לתפילת החג בביתנו שברחוב שאדובסקה 28, וקיבלנו בשמחה ובהתלהבות את התורה הקדושה, ושרנו יחד את ה"אקדמות"...
ובשעת התפילה הזאת, שנערכה מתוך סכנת נפשות והתמסרות מלאה, חשתי בפועל ממש, כי אין נקמה גדולה ועזה יותר בצוררים הגרמנים, מאשר העזה רוחנית...
(פראגר משה, "אלה שלא נכנעו", בני ברק, תשל"ז, חלק א, עמ' קלח- קמ)


   בריסל
...בדברי אליכם על דבר נקמה, אינני חפץ כלל וכלל שתבינו בזה שכל יהודי שאפשר לו לשאת חרב יקום ויתנפל על גרמני, לנקום ממנו את דם אחינו ואחיותינו ואת כאבם הכמעט אין קיצי. לא, אחי החביבים, כשמדברים בישראל על נקמה כזו, מלוה זה תמיד מתפילה לקב"ה שהוא יקום את נקמתנו, כי בחפצנו לנקום מה שיש לנקום נצטרך להתקומם לכל העולם כולו, כי אין עם ואין ארץ שלא סבלנו מהם צרות מרות וקשות.
לא, אחי, בדברי אליכם על דבר נקמה דורש אני מכם לשים לב רק לצד החיובי של הנקמה. נקמתנו, לצרותינו של היום ולצרות כל הגלות הארוכה שאנו סובלים זה יותר מאלפיים שנה, תהיה הקמת ארצנו וישובה על ידי עמנו והשבת עמנו החביב לארץ נחלתו. זאת הנקמה היותר גדולה שיש בידינו לקום. לנקמה זו אנו מבקשים בראש וראשונה עזרת אלוקינו, אלקי ישראל, ששמרנו משך כל הגלות מאבדון...
(פלינקר משה, "הנער משה", ירושלים, תשל"ח, עמ' 110-109)


   אושוויץ - ימים אחרונים
...אור לשנת 1945 התאספו כעשרים חברים, רובם ככולם פעילי המחתרת היהודית, בחדרו הקטן של מרדכי, בבלוק א15/ באשוויץ 1. ניצלנו את הלילות שהנאצים עסוקים בהילולה והתרכזנו לפגישה יחידה במינה בקורות המחנה. חשנו שקרוב הוא סוף המלחמה. ראינו את עצמנו כאחרוני היהודים, שאם גם אינם בטוחים בחייהם, מכל מקום זכו לראות במפלת הרשע. מישהו, דומני לייבק בראון, אמר דברים, שרנו שירים עבריים, שירי הארץ. ואחר כך נתעורר שוב הויכוח - שהעסיק אותנו הרבה. אם יתרחש הנס, ונצא מכאן - מה נעשה. אמר לייבק ואמר מרדכי, יש ללקט את "צרור העצמות" ולעלות ארצה. אמרו אחרים, עדיין לא תגיע השעה, ראשית כל יש לסיים את חשבון הנקמה, ורק זכות אחת יש לחיינו אחרי אושוויץ - להיות שליחי הנרצחים בעולם הזה, לנקום ולהזהיר בפני אושוויץ. בימים ההם לא ידענו כי בחודשים האחרונים האלה עוד נשתה לרוויה מקובעת היסורים...
(גוטמן ישראל, "אנשים ואפר", ספרית הפועלים, 1952, עמ' 164-163)


   מחנה גרינברג

פברואר 1943
.... לא נותרה לנו אלא התקווה לנקמה. אולי היא תהא נחמתנו.
נקמה, הנקמה הבוערת בלבבנו שרק לא תכבה כשיתקרב השחרור! אסור לאפשר שיתרחש חטא כזה, כי פשעים כאלה צריך להעניש בדם, למען יראו הדורות הבאים שאסור לעשות מעשים כאלה...

יולי 1943
...המחשבות הרי חוזרות בעקשנות, לא נותנות לי מנוחה, הופכות לבנות לוויתי הקבועות. האם את כולן כאן רודפות אותן מחשבות ואותם דמיונות המפצירים לנקום? איזה טירוף תקף אותי עכשיו, לפעול, לעשות משהו. שרק לא נאחר את המועד, שלא נחמיץ את הרגע הזה. אני מדברת על כך עם הבנות, אני מכוונת את מחשבותי למסלול הזה שאומר שאסור לסלוח!...
(שפס פלה, "בלב בערה השלהבת", ירושלים, 2000, עמ' 47, 77-76)


   צוואתי הקטנה
אני, יצחק אהרון, הבן של משה וצירל, נולדתי וגדלתי בעיירה מיור, מחוז וילנה (נולדתי בשנת 1914), ניצלתי מהשחיטה האכזרית ב- 2 ביוני (יום שלישי) 1942, כאשר הפורעים ההיטלריסטים הוציאו את כל יהודי העיירה, 926 נפשות, ובעזרת המשטרה המקומית שחטו בצורה חייתית... רשמתי כל יום את חוויותי. כלומר מ- 2 ביוני 1942, כתבתי כל יום (אמנם בקיצור, בגלל מחסור בנייר), בכל מקום ובכל התנאים שבהם הייתי. כתבתי כשהייתי במסתור בארגזים, בחיטה, באורווה, ביער, בבוץ הגדול...
...משאלתי היא שאם בעודי בחיים אינני יכול לצפות למעט נחמה על ידי נקמה ברוצחים ההיטלריסטים והמשטרה המקומית, תשמש לפחות מחברתי הקרועה, עם 14 העמודים הקרועים, כתמונה של הטרגדיה הגדולה שהתרחשה באזורנו עם היהודים האומללים והחפים מפשע מצד הפושעים הפרועים. תהיה המחברת שלי, שנכתבה בדם ובלב ברגעים הקשים ביותר בחיי ובחיי פליטים יהודים אומללים, הוכחה ועדות לעולם על מרחץ הדמים שערכו הרוצח היטלר ימח שמו וכנופיית הפושעים שלו - דם יהודי של חפים מפשע - תשמש לפחות במשהו כדי לסייע לנקום ברוצחים הגרמנים בעבור הורינו, אחינו, אחיותינו, ילדינו, על דמנו שנשפך ללא עוול בכפינו...
(בכרך צבי, "אלה דברי האחרונים", ירושלים, תשס"ג, עמ' 224)


   אושוויץ
...הרוסים הלכו וקרבו. סוף סוף החלה להישמע באוזנינו מנגינה עריבה - פצצות רוסיות מושלכות על העיירה הסמוכה אושבינצים. צופרי האזעקה יללו, השמים הוארו בפיצוצים אדירים. הגרמנים נחפזו להימלט אל תוך המקלטים, כתרנגולים מבוהלים. כמה צחקנו למראה הגיבורים, גזע האדונים המנצחים, הרועדים בכל איבריהם כעלה נדף ופניהם מתעוותות באימה. נשאנו עינינו למרום, ממתינות לפיצוץ נוסף, כשלבנו גואה בתקווה. הרוסים באים! צבאות בנות הברית עומדים לנצח במלחמה, ואנו, אולי, עוד נזכה לראות זאת במו עינינו. עתה התפתח דיון חדש - האם נשיב לגרמנים כגמולם? וכיצד? הנוכל אי פעם לפגוע בילדים קטנים, גם אם אלו ילדיהם של חיות טרף וקאניבאלים? הנוכל לנקום בהם בשל מעשי הרצח שביצעו אבותיהם, בהשמידם המוני ילדים יהודים? האם נוכל אי פעם לנקום דם נקיים שנשפך, לנקום את חייהם האבודים של יקירנו, לנקום את סבלנו ואת השפלתנו?
הנוכל אי פעם, בבוא העת, לשלם מידה כנגד מידה, נפש תחת נפש, מכה תחת מכה? האמנם נהיה מסוגלים לכך? שאלה זו חזרה ונשאלה לפחות מאה פעמים, אך מעולם לא היה מענה...
(בניש פרל, "הרוח שגברה על הדרקון", ירושלים, תשנ"ד, עמ' 344)


   אבנזה
מחנה עקורים בצפון אוסטריה סמוך ללינץ בשטח הכיבוש האמריקני. אבנזה ממוקם בחבל הרי טירול. במעבה ההר נחצבו מנהרות ענק בהם בנו האסירים בחודשי המלחמה האחרונים בתי חרושת לתעשיית הנשק הגרמנית. המקום היה מבוצר ומוסתר מעין כל. העבודה המפרכת והתנאים במקום גרמו לאחוז תמותה מן הגבוהים. באבנזה הוקם בית חולים גדול אשר שימש את הפליטים העקורים.

חסד של אמת
בשוכבי במיטתי בחוץ, ראיתי מרחוק קבוצת אנשים צועדת לעומתי. הם נראו אזרחים גרמניים מכובדים, בעלי חיצוניות מרשימה.
כאשר התקרבו יותר ראיתי דבר מחריד ומזעזע. תמונה זו עומדת לנגד עיני גם בשעת הכתיבה:
ארבעה מהם היו רתומים לעגלת משא גדולה, במחילה מכבודם, כמו סוסים פשוטים, בני ארבע רגליים, וכך משכו את העגלה.
העגלה הייתה מוקפת אזרחים, שדחפו אותה, לסייע למושכים, ועליהם מנצחים חברינו עם פרגולים בידיהם, צועקים עליהם בקולי קולות בקללות ונזיפות בשפה הגרמנית: "קדימה! מהר להתקדם, מהר מהר! מרוב ההמון לא יכולתי לראות במה הייתה עמוסה, רק כשהיתה קרובה מאד ראיתי שאין זאת אלא הלוויה המונית של קרבנות קדושינו, שהשתתפו בה כל אנשי המחנה.
נעשה שם חסד של אמת עם הקרבנות שנקברו בהמוניהם בקברים משותפים...
החברים שלנו ניצחו על "הסוסים" בתקיפות, שלא יתעצלו במשיכתם, והפעם לא שכחו להשתמש בפרגוליהם. זאת עשו על מנת לנקום את נקמת הקדושים מגזע מעניהם...
הם לא הסתפקו בגערות ונזיפות, שלמדו מהמחבלים למיניהם, אלא השתמשו גם בשפת העילגים של העגלונים כלפי סוסיהם העצלים, כלומר, השפה "הסוסית" שבעל העגלה משתמש בה כשהוא גוער בסוסיו... משחק זה היה מושלם. כשם שלמדנו תמיד את כל העבודות הקשות - למדו החבר'ה שלנו גם תורה זו... ומדוע לא? הלא על עורם למדו זאת ואת שכר הלימוד שילמו בדמם...
(הרפנס יחזקאל, "בכף הקלע", תל אביב, תשנ"ג 1993, עמ' 288-287)


   לודז'
שתי נקמות
יש, ועל הקברים הטריים הושמעו הספדים... לפתע שיסע את הנאום אחד הפליטים - בחור צעיר נלהב לכל דבר שבקדושה - ניגש אל תלולית העפר ואמר בקול נרגש:
"אחי ורעי אשר יצאה נשמתכם על קדוש השם. שתי בשורות לי עבורכם. הבשורה האחת, שראינו בנקמה - בתוך קבוצה של שמונה מאות יהודים שרידי גטו לאדז' ".
כולם השתתקו, רצון נקמה עז הטביענו בתוכו, לבנו זע ממקומו ושפתינו נחשקו בזעם לשמע המילה נ-ק-מ-ה.
הלה החל לגולל בשצף את עדות הנקמה:
"אמורים היינו להיירות למוות ביום האחרון, אך בנס השתכר השומר האוקראיני, ובעודו מתגולל בקיאו גילה זאת לאחד מאתנו. כולם התחבאו היטב...
בבוקר האחרון פרצו הגרמנים אל הגיטו ושאגו בקול אימים בחקוי קולות יהודיים "מוישע, יאנק'ל, דבוירע, קומט'ס ארויס, היטלר קאפוט", ועוד קריאות בשפת אם שנועדו לפתותנו לצאת ולהיירות. נס היה שהתחפרנו במחבואנו ונצלנו, רק כשידענו שהרוסים הגיעו - יצאנו.
אז זיכונו משמים לראות בנקמה. הרוסים כבלו מאות נאצים, הטילום על הכביש ועברו על גביהם עם הטנקים הלוך ושוב- - -".
הבחור ה'מספיד' השתתק לרגע. כולנו חרקנו שיניים וחזרנו שוב ושוב "הלוך ושוב, הלוך ושוב". תלולית העפר אף היא כמו נעה וזעמה ברגשי נקמה.
הבחור המשיך נרגש בהספדו: ..."שוכני עפר, עצמות היבשות. ראיתי בנקמה יותר מתוקה, והפעם בשטן עצמו: "הוקם 'שטיבל' והוא מאכלס בתוכו כארבעים נפש. הביטו משמים וראו, ר' שלמה קאנסקי כבר מלמד 'שפת אמת', ר' אשר ארבוס השיג גמרות ומוסר שיעור בדף היומי... הא לכם נקמה העולה על נקמת הגופים. כי לא מלחמת גוף נלחמו בנו, ולא בנקמת גוף תשקוט רוחנו. את רוחנו רצו לכלות, "דעם קאראז' צו נעמען [את חוסננו רצו לקחת], כשנשוב לעצמנו רוחנית תהיה הנקמה מושלמת...
(לב ברוך, "תחיינה העצמות האלה", חצור, 1998, עמ' 60-58)


  ...יום אחד ריכזו אנשי האס.אס. את יהודי העיר בשערי גיטו וילנה, ומיינו אותם לשתי קבוצות; באחת הכשירים לעבוד, וביניהם יעקב ברודי; בשנייה, יהודים שנועדו להוצאה להורג, ועמם נמצא בנו בן השבע, דניאל. בעוד שתי הקבוצות ממתינות לבאות, ניסה הילד דניאל לחמוק לעבר הקבוצה שבה היה אביו. ראה זאת גרמני, כיוון נשקו אל הילד והרגו. בסדרת תצלומים שהוצגו בפני יעקב ברודי לאחר השחרור, הכיר את פני היורה; פרנץ מורר.


   שנת 1963 - גראץ, אוסטריה
...ביום הרביעי למשפט ישבו ברודי וויזנטל בטרקלין המלון המקומי.
"אני שומע ששני בניו של מורר ואשתו יושבים בשורה הראשונה של אולם בית הדין, ושמים ללעג את העדים", אמר ברודי. וויזנטל הסכים בניע ראש.
"לא באתי הנה כדי להעיד, כי אם כדי לפעול", לחש ברודי. בתנועה איטית הוציא סכין ענקית שהייתה חבויה במקטרונו. "מול עיני רצח מורר את ילדי", אמר. "עתה אהרוג אותו, מול עיני אשתו ומול עיני ילדיו".
ויזנטל חשב על מה שעלול להתרחש ופתח בדברי שכנוע, שכאילו היו מכוונים גם כלפי עצמו. "לא נגיע למטרתנו אם נשתמש בשיטות כאלה. אם תנסה לרצוח את מורר, תהפוך את עצמך לרוצח".
ברודי לא ירד לסוף דעתו. יצר הנקם שבער בו היה קשה מנשוא. בעיני רוחו ראה את בנו הקטן ואת האיש שיורה בו, וסבר כי קיימת רק דרך אחת לעשיית צדק: להרוג את מורר.
אותה עת נדדו מחשבותיו של ויזנטל לבתו הקטנה ונתעורר בו בליל של רגשות סותרים. לבסוף פלט בקול חנוק:
"מר ברודי, גם אני בכיתי כשקראתי את אשר עולל מורר לילדך..."
יעקב ברודי הניח את הסכין על הכיסא, ופרץ בבכי...
(ויזנטל שמעון, "משפט ולא נקם", תל אביב, תשנ"א, עמ' 29-28)


  ...באחד הימים החלטנו, אלכס ואני, שלא נוכל לעלות במצפון נקי לארץ ישראל בלי לנקום ברוצחי עמנו. מחזות אושוויץ רדפו אותי - תאי הגזים, הקרמטוריום, הכתובת על הקיר בתא העינויים בביתן 11, שנכתבה בדם ביידיש: "יידן, נקמה". זכרתי את המבט האחרון של אמי בשעה שהופנה אלי, כשהובלה בידי הגרמנים לקרון המוות. נשבעתי וסיננתי בשיניים חשוקות ובאגרופים קפוצים: "נקם... נקם...".

קבוצת הנוקמים
בעיר גראץ, בתקופה בה עבדתי ב"מנזר אורסולין" עבור ה"בריחה", שמעתי בפעם הראשונה על מבצעי הנקמה נגד אנשי האס.אס. והגסטאפו, אשר לקחו חלק פעיל ברצח יהודים בגטאות, במחנות הריכוז ובמחנות ההשמדה.
...קיימתי קשר עם הבריגדה, ומסרנו להם כתובות של אנשי גסטאפו שהתגוררו על גבול אוסטריה-איטליה.
...באותו זמן למדתי גם על קיומן של קבוצות נקם אחרות בפולין, באוסטריה, באיטליה, בהולנד ובצרפת, אשר פעלו באופן עצמאי. הידועה בהן הייתה קבוצה המכונה "קבוצת לובלין" של אבא קובנר, אשר הורכבה מפרטיזנים שלחמו בגרמנים בפולין.
כשלובלין נכבשה על ידי הצבא האדום והוכרזה כעיר הבירה הזמנית של פולין התארגנה "קבוצת לובלין" במטרה לבצע פעולות נקם. היה זה בתחילת 1945, עדיין בתקופת המלחמה. הם תכננו, בין היתר, להרעיל מוצרי מזון במחנות שבויים גרמנים של אנשי אס.אס. וגסטאפו...
(דיאמנט מנוס, "המשימה - אייכמן", תל אביב, 2004, עמ' 258, 261-260)


   שיר קינה שנמצא בארכיון רינגבלום (המחבר אלמוני)

ונתתי נקמתי באדום...

הנקמה הגדולה, הנקמה הצפויה,
באדום הרשעה, באומה הבזויה,
אשר חרבתה פצעה העמיקה כאב.
הלא היא כמוסה, טמונה בלב -
בלב קל נקמות אשר יופיע,
ייקץ כישן, יצריח, יריע...

מה תוכל היות הנקמה החמורה,
בעד אבדן אלה שאין להם תמורה;
חברי רבי עקיבא, חכמי תעודה,
צדיקים וחסידים, שארית יהודה,
הנהם - שלשלת של תורה וקדושה,
ועתה - הה! מה מכתי אנושה -
נלקחו לשבי - לא לשבי של תפיסה,
כי אם לשבי שסופו מיתה...

הימצא אפוא בבן תמותה, כוח,
ובראש אנוש - שכל ומוח,
לחשב ולתכן נקמה מתאמת,
אשר בד בבד ובפלס אמת,
תהי לזאת הרשעה הבוקעת זבול,
לאלה המעשים - שלום וגמול?
אם שתי דמעות עשיו לפני אביו
בהאצילו ברכתו ליעקב החביב,
הורישו לו שלטון עלינו זה כמה,
לתת אותנו לבז ושמה -
מה יהיה הגמול לימי הדמעות
שנגרו מעינינו בפרוע פרעות,
לנחלי הדם, לאלפי העקדות,
לשממות הקהילות, לחורבן העדות...
רק יוצר תבל, בורא רוח וגויה,
הוא יוכל לברא מחדש בריאה -
ובריאה חדשה, זו הנקמה תופיע,
הוא יתן נקמתו וידו יודיע
במלכות הרשעה, בממשלת הזדון,
הוא ישלם הגמול יגרה מדון,
ישלם לחיק אדום שבעתיים
וימחה זכרו מתחת השמים...
(אליאב מרדכי [עורך], "אני מאמין", עמ' 310-308)


הדפסה

חזרה לתחילת העמוד
Claims Conference
© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016