זכור - אמונה בימי השואה


חודש תמוז תשס"ה - תעניות ועצרות תפילה בתקופת מלחמת העולם השנייה


עדויות
תעניות ועצרות תפילה בארצות שהיו נתונות תחת הכיבוש הנאצי.

סאניק - העיירה שוכנת במחוז ורטגאו שבירתו לודז'. בשל היותה ממוקמת על פרשת דרכים, התעכבו בה פליטים רבים במנוסתם הבהולה עם פרוץ המלחמה. במרץ 1942 גורשו רוב הגברים לגוסטינין, בינהם אב"ד העיירה הרב יהושע משה אהרונסון. לאחר סלקציה נשלחו חלקם למחנה העבודה בקונין. רוב הנשארים בעיירה נספו במחנה ההשמדה חלמנו.

שלהי שבט תש"ב
…נודע לי מפי היו"ר יסקולקה, כי נתקבלה הוראה מנוסחת בכתב ובה נדרשה העיירה סאניק לשלם דמים בסך 8 מרק גרמני לכל יהודי.
הגרמנים העלו את סכום דמי השחיטה ברצונם לנצל עד תום את דמי היהודים. בהביננו משמעות מצבנו, שיגרנו את סכום הכסף כשהיאוש והמרה שחורה מקדירים את חיינו אשר דמו לגיא צלמות. נתקיימה נבואת התוכחה: "והיו חייך תלוים לך מנגד". מלאך המוות ריחף לכל אחד מול עיניו. ידענו שיש להיות דרוכים ומוכנים. על פי הכרזתי נבחר יום צום תענית אסתר כיום שיבה בתשובה ועריכת חשבון נפש. פרנס "בונדאי" מהעיר דוברין, העמיד לרשותינו את דירת ביתו למשך כל היום. אנשים, נשים וטף נקבצו ובאו אחוזי אימה כביום כיפור. פתחנו באמירת סליחות ופרקי תהלים החל משעת שחרית מוקדמת, וכלה בהעריב היום. הדמעות קלחו ללא הפוגה בנושאן תמצית תוחלתנו לעורר רחמי הקל. שעה קשה זו לא היתה כשירה לדיבורים. אך אני כרועה רוחני בקשתי לחזק הצאן. לעורר הלבבות הדוויים, להעלות נצוצות אור בנפשות נדכאים, ולמסוך ברק תקווה בעיני קפואים – אחוזי חרדה. ולמרות הקושי, הצלחתי לבטא רעיונות אחדים במשך שעה תמימה, עד כמה שהדבר היה קשה עלי להוציא מלה מפי לנוכח השעה הקשה התחזקתי ונשאתי דרשה במשך שעה שלמה…

מתוך דרשת הפרידה בתענית אסתר - אדר תש"ב
…אנו מודים ומתוודים על כל חטאותינו. "צדיק הוא השם כי פיהו מרינו, הצור תמים פעלו". מורי ורבותי, כפי שמקובל עלינו: תשובת הציבור (הרבים) מועילה, אפילו לאחר גזר הדין. הננו מקבלים על עצמינו לקיים את המצוות, הן מצוות שבין אדם למקום, והן מצוות שבין אדם לחברו. אמונת היחוד ומסירות הנפש על קידוש השם, אהבת הבורא ואהבת ישראל בכל נפשנו. אני נפרד מכם בבקשה כי תאותו לשוב בתשובה שלמה. יהי רצון שנזכה שיהא חלקנו על כל פנים בחיים הנצחיים…
(הרב יהושע משה אהרונסון, "עלי מרורות", בני ברק, תשנ"ו, עמ' 85-82)


פישטיאן - עיירת מרפא במחוז נייטרה במערב סלובקיה. בתקופת הרפובליקה הצ'כוסלובקית הייתה פישטיאן מקום נופש משגשג. בשנת 1940 מנתה הקהילה היהודית כ- 1,500 נפש.
באוקטובר 1938, עם כינון האוטונומיה הסלובקית, החלה רדיפת יהודים שהלכה והחמירה. ביזת רכוש, מהומות והתנכלויות היו מנת חלקם.
באוקטובר 1941 גויסו גברים רבים לעבודת כפייה במחנות העבודה. במרץ 1942 רוכזו צעירות יהודיות למטרת שילוח, ובסוף מרץ 1942 החלו מצודים ברחובות ובעקבותיהם באו הגירושים לגטאות ולמחנות ההשמדה בפולין, מיידנק ואושוויץ.
בתקופת הגירושים ניסו הדיין רבי יששכר ש. טייכטל ובנותיו להימלט להונגריה, אך הם נלכדו, ונפדו על ידי הרב ש. אונגר מנייטרה, תמורת כופר גבוה.
עד קיץ 1942 גורשו כ- 90% מיהודי פישטיאן והנפה. הנותרים, שהיו בעלי תעודות חסות או מומרים למראית עין, ניסו להתארגן מחדש.
בספטמבר 1944, לאחר שדוכא המרד הסלובקי, נכבשה פישטיאן על ידי הגרמנים. מעטים מבין היהודים הצליחו להימלט, והנשארים, ביניהם הרב יששכר שלמה טייכטל והרב בנציון אונגר (בנו של הרב שמואל דוד אונגר), נתפסו וגורשו דרך מחנה סרד לאושוויץ. (הרב אונגר נרצח בסרד).
באפריל 1945 שוחררה העיר. יהודים ניסו לשוב למקום ולחדש את חיי הקהילה, אך במרוצת שנת 1949 עלו רוב יהודי פישטיאן לישראל או הגרו לארצות אחרות.


הרב טייכטל
כ"ג אדר תש"ב – 12.3.42
ב"ה, ביום ה' לסדר ויקהל-פקודי שנת תש"ב עשו בכל המדינה תענית ציבור, מפני הגזירה הנוראה שגזרו עלינו שונאי ישראל, ה' ירחם עלינו בכלל כל ישראל, ויהיה די בהפחד והבהלה שנתמלא בלב כל בר ישראל בימים הללו, ממש הפחד שהיה בימי המן ולא יבא ולא יארע שום רע לאחד מבני ישראל, כי בנים אנחנו למקום ית"ש ואב הרחמן ירחם עלינו בודאי בכלל כל ישראל, ויאמר לצרותינו די וישלח לנו משיחו עתה בימינו, ויהי רצון שיהא צערנו שנצטער כלל ישראל בימים האלה צער חבלי משיח שיבא ויגאלנו במהרה בימינו, אמן. ובעת תפילת מנחה אמרנו "אבינו מלכנו" בבכיות, כי כל לבב דוי ונשבר לשברי שברים, ויהי רצון שנזכה לעבדו בלבב שלם ובשמחה.

אחר תפילת "אבינו מלכנו", קודם תפילת מעריב, אמרתי לפני הציבור: שמעוני אחי! יש לי לאמר לפניכם דבר קטן... וזאת שאנו מבקשים מאבינו שבשמים: אבינו מלכנו, החזירנו בתשובה שלימה לפניך! היינו, החזירנו, שנהיה תמיד לפניך וקרוב לך וחוסים בצלך, ואזי נעשה תשובה שלימה, ויהיה לך נחת רוח מאתנו, אבל במצב כזה שאנו עומדים כעת, מוכים ולוקים בידי זאבי טרף אשר עורבים לנפשנו, אין האפשרות כלל בידינו שניטיב מעשינו, ועל כן אין עצה מלפניך, רבונו של עולם! רק שתשוב ותרחם עלינו...
עד כאן הדברים שאמרתי לפני הציבור, וענו כל העם אחריי: "אמן".
(הרב יששכר שלמה טייכטל, "אמונה צרופה בכור השואה", ירושלים, עמ' 70-69)

הרב א. פרידר – רב קהילות ישורון, סלובקיה.
כ"ג אדר תש"ב – 12.3.42
ביום חמישי, כ"ג באדר, שבתי הביתה מבראטיסלאווה בשעה מוקדמת, כי אותו יום הוכרז כתענית ציבור. בין תפילת מנחה וערבית נאמתי לפני מאות מתפללים צמים. יעצתי לצעירים שיתחתנו, כי בנות רווקות תגורשנה הראשונות. משרד הנוטריון הציבורי אפשר לי להוציא במהירות תעודות נישואין רשמיות, וכך ערכתי מיום ששי עד יום ראשון טקסי חופה וקידושין ל- 45 זוגות צעירים. מספר גדול מהם ניצל ממוות. הודעתי גם על דרשה חשובה שאדרוש בבית הכנסת בשבת פרשת החודש...
דיברו כבר ברחוב על גזירת הגירוש, אך רשמית היא הייתה עדיין בגדר סוד ואסור היה לדבר עליה ולעורר בהלה בעת מלחמה. עם זאת הרגשתי שמוטלת עלי חובה מוסרית לייעץ ולהדריך כיצד לנהוג ומה לעשות לקראת הבאות...
(הרב יששכר שלמה טייכטל, "אמונה צרופה בכור השואה", ירושלים, עמ' 75)

מעדותו של יעקב ליינר
וולודאבה, כ"ד אייר תש"ב.
ביום ההוא גזר תענית לשלשה ימים. ביום ההוא קם בבוקר השכם, ושלא כמנהגו התפלל תיכף במנין מצומצם של אנשים מסורים לו. מזמן לזמן נשתנה זיו קלסתר פניו ונראה היה כאיש שלא מעולם הזה. מעין זיו טהרתו של רבי ישמעאל כהן גדול, לאחר ששמע מאחורי הפרגוד: "גזירה היא מלפני"… אחרי התפילה נתן הוראות אחרונות בענין התענית – ותוך כדי דיבור פרצו לחדרו משרתי ה"גסטאפו", משתפי הפעולה, ועצרוהו בפקודת הנאצים. כשהוליכוהו ברחוב, לא פסק מלעודד ולדבר על לב מלווים, כושלים ואובדי עצות:
"אל תתיאשו, המשיכו בתענית, בתפילה ובמלחמה, ברחו ליערות וה' ילך לפניכם ויושיעכם…"
("אלה אזכרה", חלק ה, עריכה יצחק לוין, ניו יורק, תשכ"ג, עמ' 288)

השיר על הרבי מראדזין
בוכה אתה כאן ובוכה בקרונות –
אחרת, אחרת עליך לעשות...
אנחנו נבכה !... והוא פונה ומפליט:
"גוזרני, יהודים, עליכם תענית!" - - -

וגזר התענית כבר עשה לו כנף!
בערים ועיירות נתחדש טי"ת באב,
יהודים בגיטאות מקרוב ורחוק,
חדשו התענית ועשוה לחק.

לובלין כבר אינה, חרבה, שוממה,
נר יודלק לזכרה, וצמים את צומה,
גם הוא כבר אינו, שר שלה, איש רדזין,
הוגד דבר הצום באזני גרמנים...
(יצחק קצנלסון בתוך מרדכי אליאב, "אני מאמין",ירושלים, עמ' 66)


האג - בירתה של הולנד, נכבשה על ידי הגרמנים במאי 1940. בתקופה זו ישבו בעיר כ- 18,000 יהודים. עם כניסת הגרמנים הוחלו על יהודי האג צווים וגזירות, ומצוקתם הלכה וגברה.
בספטמבר 1940 נצטוו יהודי האג משוללי האזרחות ההולנדית לעזוב את העיר. בשלהי 1940 הוקמה "הוועדה היהודית המתאמת" שניסתה להתוות את דרכי התגובה היהודית על התחיקה הנאצית.
לפי דרישת הגרמנים הוקמה בראשית 1941 מועצה יהודית, "יודסה ראט", אשר הרחיבה את פעילותה במרוצת הזמן ברחבי המדינה.
באוגוסט 1942 הוחל בגירוש היהודים. בהאג לא נערכו מצודים אלא מעצרים על פי כתובות. חלק מהמגורשים נשלחו לאמסטרדם ואחרים למחנה המעבר בוסטרבורק ולמחנה ווכט, משם גורשו למחנות השמדה.
בינואר 1943 חודשו השילוחים בהיקף גדול, כשהמשטרה ההולנדית משתפת פעולה עם הגרמנים.
כ- 15,000 מיהודי האג שולחו למחנות, מתוכם שרדו רק כמה עשרות, אשר שבו לעיר לאחר המלחמה.
בהאג נשארו כ- 2,000 יהודים שהיו נשואים בנשואי תערובת או שהצליחו להסתתר.


מרחשון תש"ג – נובמבר 1942
להכריז בשבת כ"ז במרחשון תש"ג – 7 בנובמבר 1942 (בתגובה על השילוחים)
הרב הראשי מבקש מחברי הקהילה לקבל עליהם תענית ציבור ביום ב' הקרוב, כ"ט במרחשון. בתפילת מנחה, שתתחיל בשעה ארבע, יש לנהוג לפי סדר של יום כפור קטן. בוודאי מיותר לעורר במלים רבות את הכל, גברים ונשים, להשתתף ביום תענית זה ולהתעטף ברוח של תשובה. מי יתן ויתגשמו דברי יונה (ג, ט): "מי יודע ישוב ינחם האלוקים ושב מחרון אפו ולא נאבד"...
(יהודית תידור באומל, "קול בכיות", ירושלים, תשנ"ב - 1992, עמ' 124-123)

מתוך יומנו של שמואל וינטר – עסקן המחתרת בורשה.
…5 בפברואר 1943. אתמול היה תענית ציבור. הרבנים משתבחים שאפילו חופשיים צמו ואמרו תהלים. צרות וסבל גורמים לכל דבר, ובפרט במצב חסר מוצא כזה שלנו!
(בתוך קרמיש בלומנטל, "המרי והמרד בגטו ורשה", ירושלים, תשכ"ה, עמ' 193)

עדותו של שמואל רוטשטיין
גטו ורשה – ערב ראש חודש ניסן תש"ג

…התאריך הולך ומתקרב... שלהי אדר. רבי מנחם זמבה קורא את כל הרבנים הגרים בקרבת מקום: את הרב משפרץ הרב גולדשלק, את הרב מקולבייל הרב לנדו, הרב ר' אליעזר איצי מיזלס מלודז', את הרב מווליה הרב ר' משה בר ואחרים. מדברים על המצב ומחליטים לגזור תענית ולקבוע את יום ערב ראש חודש ניסן ליום תשובה, תפילה וצדקה וגם למפעל פדיון נפש שכספו יהיה מוקדש לעזרת פסח. הם גם חיברו תפילה מיוחדת ליום זה.
למרות שלא יכלו לפרסם את כל זאת, הופצה החלטה זו בכל הגיטו ובכל מקום שרק נמצא מנין של יהודים, השתתפו ביום התפילה. במיוחד אצל הרב התכנס קהל גדול מאד. הבכיות והיללות גברו עד לב השמים, הרב דרש דרשת התעוררות בהתלהבות עצומה יוצאת מהכלל. (כותב הטורים הללו זכה לשמוע פעמים מרובות את דרשות הרב, ברם, בפעם בזאת הגיעו הדברים לידי התפשטות הגשמיות).
(שמואל רוטשטיין, "רבי מנחם זמבה", תל אביב, תש"ח, עמ' 105-104)

גטו וילנה
כל פעם שחיכו בגטו ל"אקציה" או לגזרות קשות היו החוגים הדתיים מכריזים על תענית ציבור. לאחר המקרה, ששני יהודים נרצחו בידי אנשים מן העולם התחתון, יהודים גם הם, הכריזו החוגים הדתיים על תענית צבור לשם התעוררות הרוח.
(מרק דבורז'צקי, החיים הדתיים בגטו וילנה, "סיני", אייר תש"ב)


תעניות ועצרות תפילה שנערכו בעולם החופשי

אלול תש"ב (12.8.42)
...ביוזמת הרבנות הראשית לארץ ישראל ו"אגודת הרבנים בארצות הברית ובקנדה" נערכה בערב ראש חודש אלול תש"ב תענית ציבור עולמית בהשתתפותם של יהודים מ- 13 ארצות חופשיות וביניהן ארצות הברית, בריטניה, ארץ ישראל, פורטוגל, שוויץ, מכסיקו, ברזיל, קובה והרפובליקה הדומיניקנית. אף מטשקנט שבברית המועצות נתקבל מברק באגודת הרבנים בניו יורק בזו הלשון: "קיבלנו כרוזכם והקשבנו לקול הקורא. נמלא את דרישתכם ואנו מצטרפים למפעל"...
(יהודית תידור באומל, "קול בכיות", ירושלים, תשנ"ב – 1992, עמ' 52)

שנחאי תש"ב
(לאחר גירושם של פליטי מזרח אירופה מקובה שביפן לשנחאי)
שמעון גולדמן מספר:
הייתי אז בבית הרבי מאמשינוב, ואני זוכר כאילו התרחש הדבר היום, כיצד קבל הרבי (שהיה אז חולה ומרותק למיטתו) בשורות איוב אלה. מי שלא ראה את תגובתו למשמע הידיעות האיומות, את הפנים אכולות הצער, ומי שלא שמע את האנחות שוברות הלב, לא יוכל לתאר לעצמו תגובת כאב וצער של יהודי המשתתף בצער אחיו.
בעקבות הידיעות על ההשמדה הנוראה קם ר' שמעל'ה ממיטת חוליו, וארגן עם מרא דאתרא, ר' מאיר אשכנזי, ועם שאר הרבנים הפליטים יום תפילה למען יהודי אירופה. כל הפליטים שבעיר נענו לקריאה. כל העסקים נסגרו והמוני יהודי המקום, רבנים ובני ישיבות ופשוטי העם כאחד באו לבית הכנסת "אהל משה" של הרב אשכנזי, ומלאוהו עד אפס מקום. הרבנים, ראשי הישיבות ונציגי ארגוני העזרה השמיעו נאומים שתארו את המצב הנורא – "עת צרה היא ליעקב" – וקראו להתעוררות ולהתחזקות. הדברים השפיעו מאד על השומעים, ואיש איש התעורר לתשובה לפי דרכו. אולם כאשר עלה הרבי מאמשינוב על הבמה והחל לדבר, פרצו כולם בבכי מר. הנוכחים אפילו לא שמעו מה דיבר. די היה להם להביט בצורתו שביטאה כאב מעל ליכולת סבל אנוש, ולחוש בלבו ששתת דם על מצבו של כלל ישראל, כדי להבין את עומק הפורענות.
(א. ברנשטיין, י. פורגס, י. נווה, "הזריחה בפאתי קדם", בני ברק, תשס"א, חלק ג, עמ' רנא-ב)

…בכסלו תש"ג (2.12.42), תאריך שנקבע ליום בכי ומספד ב- 29 ארצות, התקיימה בארצות הברית ובארץ ישראל תענית ציבור, שכללה אמירת תפילות מיוחדות ורגילות, תפילה מ"עבודת הקודש" לחיד"א (הוא הרב חיים יוסף אזולאי), ותקיעת שופר... בארץ ישראל נפסקה כל מלאכה בשעה 12.00 בצהרים, למעט מפעלים ששירתו את המאמץ המלחמתי. נסגרו בתי השעשועים ואף הופסקה התחבורה הציבורית. בתפילת שחרית נאמרו סליחות מיוחדות ותקעו בשופר. בירושלים יצאו המונים לכותל המערבי ולקברות הצדיקים. בארצות הברית בוצע יום הצום באופן שונה מעיר לעיר. בניו יורק, עיר בעלת אוכלוסיה יהודית גדולה, נאמרו תפילות מיוחדות, שודרו שידורי רדיו מיוחדים, ומספר תחנות אף הפסיקו את שידוריהן במשך שתי דקות לאות אבל. בו בזמן הפסיקו למעלה מחצי מיליון פועלים יהודים ולא יהודים את עבודתם למשך עשר דקות כאות הזדהות עם יהודי אירופה הכבושה.
(יהודית תידור באומל, "קול בכיות", ירושלים, תשנ"ב – 1992, עמ' 54-53)

ירושלים – כסלו תש"ג
מכתב מאת האדמו"ר מגור בעל ה"אמרי אמת"

ב"ה ד' וישלח ט"ז כסלו תש"ג
הידיעות הנוראות והאיומות ממצב היהודים בפולין וכל ארצות הכיבוש מאלץ אותי – הגם שקשה עלי מפני חולשת בריאותי – לקיים את "לך כנוס" ולבקש את כ"ת [כבוד תורתו] שליט"א להשתתף באספת רבנים שתתקים אי"ה ביום א' וישב כ' כסלו שעה 12 בבית הכנסת רבי יהודה החסיד בירושלים, לזעוק ולעורר רחמי שמים על פליטת בית ישראל, ולהתאחד ולהתייעץ למען הצלחתם.
ידידכם השרוי בצער אברהם מרדכי אלתר.

סדר הכינוס
פתיחת הארון. מזמורי תהלים. תקיעת שופר . תפילת אחינו כל בית ישראל.
אבילות; ישיבה על הארץ, ואמירת איכה.
הזכרה. אב הרחמים. קדיש.
הכרזת הכינוס.
הליכה לכותל.

...בשעה 12.00 בא אדמו"ר [מגור בעל ה"אמרי אמת"] שליט"א לבית הכנסת של רבי יהודה החסיד וישב על כסא ליד הרב הרצוג, ואדמו"ר שליט"א פתח את ארון הקודש ואמר בזה הלשון:
עת צרה היא ליעקב וממנה יוושע, בזעקך יצילוך קבוציך, כינוסו וכינוס בניו הצילו מיד עשו...
[צריך להתכנס] באחדות ובמעשים טובים נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה'...
תשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה...
וירד מהבימה וישב ואמר עם העולם [הקהל] תהלים, ואחר כך קרא הרב הרצוג ההחלטות של האסיפה...
אחר כך ישבנו כולם על הרצפה, לאדמו"ר שליט"א היה קשה לישב אפילו הכי ישב ואמרנו איכה.

הכרזת הכנסיה של רבני ארץ ישראל
בשעת שועה וזועה אשר כמוה לא היה לעולמים, בימים אשר חרב נעוצה בלב האומה...
בשעה איומה זו נתאספו ונקהלו בירושלים עיר הקודש כל רבני ארץ הקדושה, ביחד עם רבני פליטי הגולה, להרים קול שאגה לפני רבון העולמים, אלקי ישראל, להזעיק את עם ה' היושב בציון, לצום, לאבל, ולתפילה.
הננו מכריזים את יום הרביעי כ"ג כסלו ליום צום גדול ואבל כבד כללי וביטול מלאכה בכל ארץ ישראל.
על עם ה' ועל בית ישראל כי נפל בחרב.
(עריכה א. אלתר "ענף עץ אבות", עמ' 209–214)

בעטייה של המלחמה הגיעה ההחלטה מארצות הברית ומארץ ישראל על דבר התענית באיחור.
לונדון – ה' בטבת תש"ג (13.12.42)

…עם התקרב יום הצום עלתה בעיה בדבר מקום התכנסות לאירוע המרכזי באותו היום – טקס אמירת סדר התפילות ונאומו של הרב הראשי לבריטניה. בתחילה הוחלט להתכנס על חורבות בית הכנסת הגדול בלונדון שנחרב בהפצצות, אך כתוצאה ממזג האוויר החורפי הועברה ההתכנסות לבית הכנסת של הקהילה הספרדית בוויס מרקס.
בבוקרו הסגרירי של יום ראשון 13 בדצמבר 1942 התכנסו מאות יהודים בין כותלי בית הכנסת ומאות אחרים המתינו בחוץ מחוסר מקום...
בתפילת מנחה
…אתאנו לחלות פניך. כי חסד ואמת יקדמו פניך; נא אל תבישנו. נא אל תשיבנו ריקם מלפניך;
סלח לנו ושלח לנו ישועה ורחמים ממעונך;...
חזן: ה' אלקי ישראל. שוב מחרון אפיך. והנחם על הרעה לעמך;
קהל: הבט משמים וראה כי היינו לעג וקלס בגוים. נחשבנו כצאן לטבח יובל...
חזן: ובכל זאת שמך לא שכחנו. נא אל תשכחנו;
שומר ישראל. שמור שארית ישראל. ואל יאבד ישראל. האומרים שמע ישראל;
קל עליון – הסר קנאה ושנאת חנם מלב העמים; חדש רוח נכון בקרבם. ולא יוסיפו עוד בני עולה לענות את ישראל; קרב הימים אשר יוודע בגוים כי אב אחד לכולנו וקל אחד בראנו. ופרוש סכת שלומך על כל יושבי תבל אמן ואמן...
פלצות אחזתנו על דת הרצח להשמיד להרג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים. ועל דמם הנשפך כמים בארצות פולין ורומניה ובשאר ארצות תחת ממשלת הזדון…
(בתוך יהודית תידור באומל, "קול בכיות", ירושלים, תשנ"ב ,1992 עמ' 140-138)

ירושלים – אדר תש"ד (מרץ 1944)
ביזמתם ובברכתם גדולי ישראל, כתגובה לפלישת הגרמנים להונגריה, התקיימה תענית ציבור והתכנסה עצרת תפילה המונית ביום ה', יום כפור קטן [כ"ח באדר]. בעצרת שנערכה בישיבת "מאה שערים" השתתפו גדולי ישראל בראשותו של האדמו"ר רבי אהרן רוקח מבעלזא. האדמו"ר מגור, בעל ה"אמרי אמת", לא יכול היה עקב חולשתו להשתתף בעצרת, ושיגר אליה איגרת מיוחדת בידי בניו.
מכתב ששלח ר' בעריש אורטנר מתל אביב לאחד מחסידי בעלז בלונדון - אדר תש"ד.
אתמול היה פה צום תענית ציבור, אחרי צהרים בשעה ב' הלך כ"ק אדמו"ר [רבי אהרן רוקח מבעלזא] לדרוש. היו יותר מאלפים אנשים בלי גוזמא.
כ"ק התחיל על פסוק "חנוך לנער על פי דרכו" וכו' ואמר שכתוב בספר הקדוש נועם אלימלך אשר בכל דור ודור ישנם מצוות שהדור ההוא דוקא צריך לתקן אותם המצוות בשלימות, הגם שצריך לקיים כל התרי"ג מצוות...
כל העולם [הקהל] נתעורר מאוד כי כ"ק התרגש מאוד ובכל פעם אמר "אוי" באנחה השוברת את הלב. כ"ק אמר בערך חצי שעה ובניגון של המוסר מערב יום כיפור ברגע אחד היו פניו הקדושים בוערים וברגע אחד היה חיור כשלג וכו'. הגוף הקדוש היה רועד מאוד, עוד לא ראיתי את כ"ק בהתעוררות כזו. ואחריו דיבר אחיו הגה"צ מבילגורייא שליט"א וסיפר ממצב היהודים בפולין ועכשיו בהונגריא. ואחר כך אמר כ"ק עם העולם [הקהל] תהלים.
(שאול גור אריה, "בית צדיקים יעמוד", ירושלים, תדש"מ, עמ' 307)

תענית ציבור על חורבן יהודי אירופה – ער"ח ניסן תש"ה (14.3.45)
בערב ר"ח ניסן תש"ה (14.3.45) קוראת "אגודת הרבנים בארצות הברית ובקנדה" לתענית ציבור עולמית בעקבות הידיעות על חורבן יהודי אירופה. תענית זו נקבעה בשעה שצבאות הברית כבר התקדמו בשחרור אירופה, אושוויץ כבר שוחררה (ב- 27.1.45), אולם בוכנואלד וברגן בלזן טרם שוחררו. לאחר פירוט גורלם של היהודים ותיאור ממדי האסון פנה הקול הקורא למתענים ושאל:
"והאם היתה עזרתנו מספיקה? האם עשינו את המוטל עלינו, את אשר יכולנו ואשר היינו צריכים לעשות...
לא ולא, אלף פעמים לא!!!".

(יהודית תידור באומל, "קול בכיות", ירושלים, תשנ"ב – 1992, עמ' 59)


הדפסה

חזרה לתחילת העמוד
© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016