זכור - אמונה בימי השואה


חודש אלול תשס"ה - חסד ועזרה הדדית במחנות


עדויות
עדותו של הרב משה יהושע אהרונסון;
מחנה העבודה קונין – ניסן תש"ב
כל עוד עמדו לי כוחותי רציתי לחזק אחרים. לא רציתי שאחרים יעבדו במקומי. סירבתי להצעתו של "זקן היהודים" להישאר לעבוד במחנה....
באחד מימי חג הפסח, כשיצאתי לעבוד מחוץ למחנה, דלק אחרי יוסף פייטל מגומבין וביקש ממני לחזור למחנה. היתה זו הזדמנות עבורי להימנע מחילול קדושת החג, ועל כן נעניתי לבקשתו ושבתי על עקבותי, הם רשמו אותי כסנדלר. כמובן שידיעתי בסנדלרות היתה שווה לזו של סנדלר ברבנות, ואולי עוד פחותה מזה, משום כך השתדלתי למלא משימות אחרות; כנשיאת מים, קלוף תפוחי אדמה, עבודות נקיון וכדומה. כמו כן גם עמדתי בראשה של ה"חברה קדישא". שלא היתה מן העבודות הקלות.
כשראו אנשי ה"יודנראט" שנטלתי חלק בעבודות שחורות אלו, נרתמו גם הם לעזרה בקילוף תפוחי אדמה ועבודות בית אחרות, הייתי נוהג לומר להם כי מן הראוי שתקופה זו של צרה העוברת עלינו תלכד את כולנו לאחים לסבל, המתאמצים עד כמה שהדבר עולה בידינו, לשאת בנטל בצורה הדדית.
...מפקד המחנה פוקד על עובדי המחנה ועל הנשארים להתייצב לפניו במיסדר... החל לחקור כל אחד על מקצועו, ואחר כך פקד על פיליפ, "להשכיב" את הנשארים במחנה, ולהלקות בהם נמרצות עם הפרגול שבידו...
בשמעו שאני סנדלר, חס עלי. אך עוד באותו יום הביא לבית המלאכה חומר וכבד אותי להכין לו זוג מגפיים. [הוא] הבין בוודאי שלא כל רב הוא גם סנדלר, אפילו ידי המלוכלכות לא היו מסוגלות לרמות אותו. ובנוסף לכך, הוא הועיד לי תאריך קרוב ביותר, לגמר המלאכה. מי יודע איך היה הסיפור מסתיים, אלמלא יהודי בשם זלמן פייטל מסאניק, אדם שבעיירה לא הרשיתי לו לעלות לתורה, דוקא הוא התקין את זוג המגפיים בשביל המפקד. בראותו את הסכנה הנשקפת לי, סיים את המלאכה במהירות וכשבא המפקד לקבל את המגפיים, אחזתי בגמר הברקתם. אותו זלמן פייטל אציל הנפש, הציל אותי לא פעם במצבים מביכים.
(יהושע משה אהרונסון, "עלי מרורות", בני ברק, תשנ"ו, עמ' 147-145)

עדותה של פרל בניש; - פרל היתה אחת מבנות "העשיריה" ה"צנרשאפט".
פלאשוב – אוקטובר 1943
... לאחר המסדר הוצאה מן השורות מיכסה גדולה של נשים והוצעדה אל ה"אאופנגס-לאגר" – מחנה המעבר, משם היו אמורות להישלח למחנה העבודה בסקארז'יסקו... התברר לנו כי שתי האחיות נכללו בקבוצה, מיהרנו כדי לפוגשן, אך הקבוצה הוכנסה להסגר, מעבר לגדרות התיל, הכניסה והיציאה נאסרו.
"ריבצ'ה ! הלה !" קראנו, נאבקות בשאון מאות קולות אחרים המתחרים ביניהם. למזלנו, גילינו אותן בין ההמון, הן עזבו את המחנה בידיים ריקות, מאחר ואיש לא ידע מראש על ה"טראנספורט" הצפוי, ולאן פניו מועדות.
כעת, נפלה בידינו ההזדמנות להושיט להן עזרה. השלכנו לעברן חבילות מעל גדר התיל – מעט לחם, חפצים נחוצים, ומעט כסף במזומן שעדיין נותר לנו. מבטינו המתוחים ליוו את החבילות במעופן, ורק כאשר הבחנו כי אמנם הגיעו לידיהן של ריבצ'ה והלה, נרגענו. לכל הפחות תוכלנה להתקיים במשך הנסיעה באמצעות המזון והכסף. הוספנו מילות עידוד, אותן השמענו בצעקות מעל למאות הקולות האחרים, "חזקו ואמצו ! אל יאוש, התאזרנה באמונה ובתקווה, עוד נשוב וניפגש"..
(פרל בניש, "הרוח שגברה על הדרקון", ירושלים, תשנ"ד, 1993, עמ' 257)

אינגה מספרת;
מצודת קייזרוואלד - ריגה - 1943
קייזרוואלד היתה שכונת וילות. התגוררה בה העילית של ריגה. המרחק מהמחנה לשם היה 115 ק"מ. הייתי נוסעת לשם פעמיים בשבועלטיפול רפואי או טיפול שיניים. מותר היה לי לקחת כמספר המקומות שהיו במכונית. בנסיעות אלו הייתי מעבירה פתקים מהכא להתם, לאח, לאחות, לדודנים ודודניות. הדבר היה אסור בתכלית האיסור ומסוכן מאד לגבי דידי, אך קשרים משפחתיים שכאלה החזיקו לפעמים אנשים בחיים. הייתי שמה אותם לרוב בתוך הנעליים... שיחק לי המזל וניצלתי בנס. פעם אחת תפס אותי הקומנדנט עם בקבוקים ריקים שלקחתי אתי בכדי למלאם בתרופות, אם יתאפשר הדבר בקייזרוואלד. נערך אז חיפוש מדוקדק על גופי, אלא שלא הסירו מעלי את הנעליים, ששם היו טמונים כל הפתקים...
("זכור", קובץ תעודי י', ירושלים, תשמ"ט, עמ' 65)

סקרז'יסקו - מחנה עבודת כפיה ליהודים שהוקם בסקרז'יסקו קאמיינה במחוז קילצה. רוב האסירים היו מפולין ומעטים מאוסטריה, צ'כיה, גרמניה, הולנד וצרפת. המחנה היה ממוקם בקרבת מפעלי הנשק של הקונצרן הגרמני "האסאג".
מחנה סקרז'יסקו קאמיינה הוקם באוגוסט 1942 ב-3 מקומות שהיו סמוכים למפעלים הידועים בכינוים C. B. .A
במחנות A ו-B עבדו בעיקר בייצור תחמושת לחיל היבשה. מחנה C היה הקשה והידוע ביניהם, עקב תהליך ייצור המוקשים התת מימיים שהצריך שימוש בפיקרין, אשר גרם למתעסקים בו לצהבת ולמוות תוך 3 חודשים. האסירים ב-3 המפעלים הועבדו בפרך. העבודה נעשתה ב-2 משמרות בנות 12 שעות. במחנות היו גברים ונשים אך הם שוכנו בצריפים נפרדים בתת תנאים.
בעטיים של התנאים הקשים היו בשלושת המחנות מגיפות של דיזנטריה, טיפוס הבהרות ומחלת תשישות. עד תחילת שנת 1944 לא היתה במקום עזרה רפואית.
במחנה פעלו כמה קבוצות מחתרת שקיימו קשרים עם אנשי המנהיגות בוורשה, נסיונות בריחה נסתיימו בדרך כלל בכישלון וברצח הבורחים. מתוך כ-25,000 – 30,000 יהודים שהובאו למחנות אלו נאמד מספר הניספים בכ-18,000 – 23,000. באוגוסט 1944 חוסל המחנה לאחר הסלקציות שבהן הוצאו להורג כ-600 איש וכ-6,000 פוזרו לצ'נסטחובה, בוכנוולד , לייפציג ומחנות אחרים בגרמניה.


עדותו של אפרים רוטנברג;
סקרז'יסקו - " אנו הוותיקים במחנה, היינו נפעמים בכל מפגש עם הרבי... דעתו היתה לעודד ולנחם, לעזור ככל שידיו מגעת, צריפו השפיע על קרובים ורחוקים.
"ביתו" המה ממבקרים שבאו לשאול ולהתייעץ בכל מיני שאלות שהתנאים והזמן גרמן. והשאלות לא הצטמצמו לענינים פנימיים בלבד, כגון חלוקת העזרה הדלה, שהגיעה מעבר לחומה, כיצד לקיים מינימום של מצוות מעשיות בתנאי חרום אלו, ועוד. ה"עולים לרגל" לרבי, אף באו להתייעץ בענינים גורליים, ענינים הנוגעים בתחום דיני נפשות, היינו בעיות בריחה מהמחנה, הצטרפות לפרטיזנים ועוד.
... אחרי שעות עבודה מפרכת, או בשעת פנאי אחרת, בשבתות וביומי דפגרא, היו מתיישבים סביבו, בפינתו, יהודים חרדים לדבר השם, חסידים ותלמידי חכמים. פינת אור בתוך החשכה הגדולה. השהיה עמו, הישיבה בפינתו, השביתו מן האנשים, לשעה קלה לפחות, את הרע אשר מעבר לקירות הצריף. את הצרה והצוקה, את המכות שספגו קודם לכן, את הרעב המציק, ואת החולשה הגופנית המאיימת...
אך, לא פינה של חסידים ואנשי תורה בלבד, אף מי שלא נמנה עם אלה, חיפש לעצמו מזור בהשחת צרותיו לפני הרבי, בישיבה בצילו, בקליטת דברי ניחום ועידוד שהיו מרימים את הנפש הדוויה ומחיים אותה. צריפו של הרבי... (יחיאל גרנטשטיין, "הוד וגבורה", בני ברק, תשמ"ז, עמ' 83, 145)

צילה ליברמן מספרת;
רוונסבריק
... כך עמדתי במסדר הממושך באותו בוקר קר וגשום. שני חיילי הס.ס. קראו בשמות הנוכחים, ואני הייתי אדישה לכל העומד לקרות לי. הם קראו את שמות המשפחה המתחילים באות א. שמעתי אותם אומרים גם את שם אמי, אלבירט רוזה. אמא עברה לצד השני. איש הס.ס. המשיך באות ב, וכבר קרא בשמה של אחת מנשות קילצה, בוגייר; אבל גברת בוגייר נעמדה לפני שני אנשי הס.ס. ואמרה שיש כאן טעות. כי ישנה כאן עוד אחת באות א. מה השם? שאל איש הס.ס. "אלבירט צלה", הכריזה גברת בוגייר בקול.
"השם מחוק", היתה תשובת איש הס.ס. "זו טעות ! ענתה גברת בוגייר בביטחון, השפה הגרמנית השגורה בפיה עשתה את הרושם הדרוש. "תן לי מחק", פנה איש הס.ס. לחברו, בטרם הספיק הלה להוציא מחק מכיסו, קרעה גברת בוגייר את הגומיה מהבירית המחזיקה את הגרביים והגישה לו. הוא לא הרים את ראשו, מחק את הקו וזרק את הגומייה, עברתי לצד השני, נעמדתי ליד אמי הרועדת.
"אמא, הוא לא הרים את הראש, ראית? הוא לא ראה אותי, אמא ! למה את בוכה ?"
(צילה ליברמן, "צלינקה", ירושלים, תשס"ג, עמ' 101-100)

פרל בניש;
אושוויץ.
חבילה קטנה עטופה בסחבה התעופפה מעבר לצמד הגדרות ונפלה לידי.
....פתחתי את החבילה, והנה ראו נא ! מנת לחם ואולר קטן היו מונחים בתוכה.
"החבילה הגיעה אליך" ? שאל בצעקה בתוך המון הקולות.
"כן, קיבלתי אותה", עניתי לו, "אבל הענקת לי את המוצר היקר ביותר במחנה. כיצד אוכל להסכים לקבלו" ?
מיהרתי לשוב אל הבנות, משתוקקת לספר להן את שהתרחש ולחלוק עמן את אוצרי. בעודי צועדת הבחנתי מרחוק, לגודל תדהמתי, בפנים מוכרות – צילקה...
בעודי ממטירה עליה אינספור שאלות, כמקובל במפגשים מעין אלו, הבחנתי לפתע כי מדובר הפעם בצילקה אחרת, מותשת, על סף יאוש. "צילקה, חזקי ואמצי, מתחננת אני בפניך. עשית כברת דרך כה ארוכה – המשיכי להיאבק, ה' עמך, הוא יעזור לך" ... "אל לך להיות קצרת רוח. הירגעי, קחי נשימה ארוכה והתאזרי בסבלנות. ה' נמצא בקרבך, והוא יעזרך". רציתי נואשות להחדיר באשה זו קרן קטנה של תקווה ואמונה – לה הייתה זקוקה ואף ראויה לקבלה.
גם באושוויץ היו רגעי אושר אמיתי. חוויתי אחד מהם בעומדי לצידה, כאשר נזכרתי כי בידי מנת לחם – אותה מנה שזה עתה קיבלתי. הענקתי לה אותה, בתוספת ניצוץ של תקווה. היו אלו שני האוצרות שעדיין נותרו בידי. בת מזל שכמותי ! זכיתי באפשרות להשיב לצילקה כגמולה הטוב, גם אם היה זה באופן כה פעוט....
(פרל בניש, "הרוח שגברה על הדרקון" ירושלים, תשנ"ד, 1993, עמ' 325-324)

אושוויץ –בירקנאו - אוקטובר 1944
...זינקנו מן הדרגשים ויצאנו מן הצריף, יוצרות גדוד של "חמישיות". גשם שוטף ירד בחוץ; היה זה אחד מאותם ימים קודרים של שלהי אוקטובר בפולין. בזכות המעיל אותו "ארגנה" עבורי רבקה, חשתי עצמי בת מזל. אך האחרות ניצבו רועדות מקור, הצטופפו יחדיו, מנסות להתחמם. אחת הבנות, רישקה יוסקוביץ, "ארגנה" שרוול מקטורן בודד, אותו העבירו הבנות בינן לבין עצמן, מחממות בכל פעם זרוע אחרת במשך דקות ספורות. חלפו שעות בהן ספרו אותנו שוב ושוב. כמה יקרות אנו בוודאי עבור הס.ס. ! לבסוף, הסתיים ה"אפפל", כפי שהכל מסתיים בשלב כלשהו, נותרנו קפואות מקור ומותשות
(פרל בניש, "הרוח שגברה על הדרקון" ירושלים, תשנ"ד, 1993, עמ' 295)

עדותו של אלי ויזל;
אושוויץ - אני זוכר מגיד ליטאי, שהתהלך בינינו כל ליל שבת, פנה לכל אחד, ספק של חיוך על שפתיו; "אח יהודי – אל תשכח, זה ערב שבת". הוא רצה להזכיר לנו כי השבת עדיין מושלת בזמן ובעולם למרות העשן והצחנה.
אני זוכר רב מפולין שהתאמץ לנחם את אלה שלא צמו ביום כפור. "ההלכה אינה מצווה על אדם לצום אם יסכן בכך את חייו", אמר, "הבורא המבורך רוצה שתאכלו היום ולא תענו את נפשותיכם", אבל הוא עצמו צם, הרעב החליש אותו וכעבור זמן קצר לא עבר את הסלקציה...
(אלי ויזל, "כל הנחלים הולכים אל הים", תל אביב, 2000. עמ' 87)

עדותו של רפאל אולבסקי;
מחנה בונא מונוביץ (אושוויץ) - ...כתבתי איפוא פתק לשניים אלה והודעתי להם, שמצפה לי תנור הגז.
כששני חברי קבלו את הפתק, פנו מיד לחיים בלוקובי וספרו לו שחברם הטוב רפאל, אסיר מס' 144354, בנו של רב ונכדו של רב, נמצא על סף הכיליון. הם בקשו מחיים שירחם עלי ויצילני ממוות. "יעלה מה שיעלה" אמרו לו, "יש בכוחנו לשלם את המחיר היקר ביותר, ובלבד שתוציאהו מבית החולים ותביאהו אלינו לבלוק 26.
למחרת השכם בבוקר, מיד אחרי טקס מניין האסירים, ניגש חיים לבית החולים, הוא ניגש אלי, ואמר; "באתי בשליחותם של חבריך שמואליק ויעקב, כדי להצילך ממוות, הבה ונעשה זאת מהר !" . הוא הלביש אותי בפיג'מת אסיר והוציאני מהחדר. אחר כך ניגש לאחת הגוויות ושם אותה על מיטתי. האמת היא שהייתי כה חלש, שכלל לא הרגשתי מה שהוא עושה עמי וכל זה היה בעיני כחלום, אבל כשהביאני לבלוק 26 התעוררתי והתחלתי לתפוס כי ניצלתי ממוות בטוח.
חיים החזיק אותי שבועות אחדים בבלוק שלו עד שחזרתי לכוחותי. בזמן הזה היתה לי הזדמנות לראות ולשמוע מה שחיים עושה למען היהודים מיוון ולמען כל האסירים היהודים של הבלוק. כאן עלתה בפעם הראשונה במוחי המחשבה, שחיים אינו אלא אחד מל"ו הצדיקים הנסתרים.
אני זוכר כיצד היה מתחנן לפנינו; "יהודים, הקפידו על ניקיון גופכם, היזהרו מלגנוב דברים אצל חבריכם, אפילו מבלוק אחר, אל תרביצו זה לזה, כי דיה מכה אחת, כדי להמית חס ושלום "מוזלמן". אל תמכרו, למען השם, את מנת הלחם שלכם תמורת סיגריה, כל פרוסת לחם פירושה יום חיים נוסף, עליכם לעשות הכל כדי שתחזיקו מעמד, אבל לא על חשבון הזולת....
(רפאל אולבסקי, "הדמעה", תל אביב, תשמ"ג, 1983, עמ' 220)

ברגן בלזן - ממוקם צפון גרמניה סמוך לעיר צלה. המחנה מילא תפקידים מיוחדים ברשת מחנות הריכוז בגרמניה.
באפריל 1943 הוקם כמחנה מעצר לאנשים שיועדו לחילופים בגרמנים אשר שהו במדינות בעלות הברית. 500 אסירים יהודים ממחנות בוכנוולד ונצווילר הכשירו את המקום לקליטת המיועדים להחלפה לכאורה. במקום הוקמו 5 מחנות משנה.
מחנה האסירים - בו שוכנו האסירים שהועסקו בבניית המחנה בברגן-בלזן, התנאים במקום היו קשים ביותר.
המחנה המיוחד - הוקם ביוני 1943 אליו הובאו יהודים מפולין בעלי תעודות של מדינות שונות בעיקר דרום אמריקניות. הכלואים לא הוצבו בקבוצות עבודה ורובם נשלחו במרוצת הזמן לאושוויץ.
מחנה הניטרליים - מיולי 1944 עד מרץ 1945 הובאו למקום בעלי נתינות ניטרלית; אזרחי ספרד, תורכיה וארגנטינה, שנהנו מתנאים משופרים יחסית.
מחנה הכוכבים - היה מחנה המשנה הגדול ביותר. במחנה זה שוכנו יהודים שרובם הובאו מווסטרבורק שבהולנד במהלך שנת 1944. הם לא לבשו בגדי אסירים אך חויבו לענוד את הטלאי הצהוב, (מכאן מקור השם 'כוכבים').
באמצע שנת 1944 הסתפחו אליהם קבוצות קטנות מארצות שונות ביניהם מטוניס, טריפולי ובנגזי.
מחנה ההונגרים - הוקם ביולי 1944 לשם הועברה הקבוצה שאירגן ישראל קסטנר "רכבת ההצלה", אשר מנתה 1680 יהודים מהונגריה.

רק מעטים מבין האסירים בברגן-בלזן שהיו מיועדים להחלפה אכן זכו להשתחרר באופן זה.
במרץ 1944 הפך ברגן-בלזן למחנה ריכוז כשהגרמנים מעבירים אליו חולים שאינם כשירים לעבודה. עד סוף 1944 הובאו משלוחים של יהודים רובם מהונגריה. במחנה שררו תנאים קשים ביותר והתמותה היתה מן הגבוהות בין המחנות.
באוגוסט 1944 נוסף חלק חדש אשר שימש כמחנה נשים. 4,000 אסירות יהודיות הגיעו מהונגריה ופולין.
לקראת סוף 1944 הובלו כ-3,000 נשים וביניהן אנה פרנק ואחותה לאושוויץ.
הדרדרות משמעותית חלה בתנאי האסירים בברגן בלזן, עם פינוי מחנות הריכוז במזרח, והגעתם של רבבות אסירים במסגרת צעדות המוות. מפקדת ברגן בלזן לא עשתה דבר לקליטת אסירים אלה. במחנה השתררה אנדרלמוסיה, רוב האסירים היו ללא קורת גג, ללא מזון וללא מים. פרצה מגיפת טיפוס שהשתוללה והפילה קרבנות רבים.
מתחילת ינואר 1945 – אמצע אפריל 1945 מתו כ-35,000 בני אדם.
ב-15 באפריל 1945 שיחרר הצבא הבריטי את ברגן בלזן. במקום היו כ-60,000 אסירים, רובם חולים במצב קשה וכן אלפי גוויות שהיו מפוזרות בשטח. הצבא הבריטי הוכה בתדהמה. בהעדר הערכות מתאימה ולמרות מאמצי העזרה וההצלה נפטרו כ-28,000 איש במרוצת השבועיים הראשונים.
אחרי השחרור הפך ברגן בלזן למחנה עקורים שהתקיים עד שנת 1951. במקום נעשו פעולות שיקום בעזרת הבריטים וביוזמת השרידים התארגנה פעילות חברתית ותרבותית עניפה.


ברגן-בלזן - מרץ 1945
מגיפת הטיפוס פרצה במחנה.... ציפורה שכבה קודחת מחום..... "רישקה", פנתה לעבר חברתה; "לכשאמות, ואת תישרדי, אנא מצאי את אחי ואמרי לו כי נפטרתי בכבוד... כי הנחתן אותי בעדינות בתוך בור נהדר, עמוק, וכיסיתן אותי בענפי אורנים טריים. כי שכבתי שם, חשה בחמימות ובנוחות"
"את תחזיקי מעמד, ובעצמך עוד תספרי את כל הסיפור, השומעת את?"
כן, היא שמעה.
"רישקה", שאלה [ציפורה] בהיסוס, קולה מתחזק קמעה, "האמנם את מתכוונת לדבריך ברצינות?"
מצב רוחה התחלף לפתע, "אם כן, תעזרי לי להתיישב". "כן", המשיכה ציפורה, "כעת אני יושבת. הרשי לי להניח את עצמותי החולות, את ראשי הסחרחר, על כתפך. את תמשיכי לתמוך בי, הלא כן?"
רישקה הושיטה את זרועה המצומקת, וכרכה אותה סביב כתפי חברתה. בכל כוחה שעדיין נותר בה, ובכל שפעת אהבתה שמעולם לא נחלשה, תמכה בציפורה, השיבה לה את הרצון לחיות.
(פרל בניש, "הרוח שגברה על הדרקון", ירושלים, תשנ"ד, 1993 , עמ' 361-360 )

עדותו של זלמן קליינמן במשפט אייכמן;
אושויץ - באחד הימים שכבתי על הדרגש שלי בצריף הילדים באושוויץ. ראיתי את ה"שטובן אלטסטה" הולך עם צינור גומי עבה להלקות מישהו, קפצתי מהדרגש לראות את מי עומדים להלקות. באושוויץ היו מלקים על כל דבר של מה בכך... עמדנו, קבוצת נערים מסביב, וספרנו את המלקות. הילד לא בכה ולא צעק, אפילו לא נאנח, מאד התפלאנו, הרוצח ממשיך ומכה, הוא כבר עבר את 25 המלקות, והנה כבר עברו 30, ועבר את מספר 40... והילד לא נאנח ולא בכה – ילד בן 14. הרוצח הנאצי התרגז לאחר שסיים את 50 המלקות ועזב... שאלנו אותו בגלל מה קיבל את המכות, והוא ענה; זה היה כדאי, הבאתי לחברי כמה סידורי תפילה.
("זכור", קובץ תעודי י', ירושלים, תשמ"ט, עמ' 145-144)


הדפסה

חזרה לתחילת העמוד
© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016