זכור - אמונה בימי השואה


חודש אלול תשס"ה - חסד ועזרה הדדית במחנות


מן המחקר
קבוצת ה'צנרשאפט' כדוגמה להתארגנות נשים לעזרה הדדית במחנות
קטעים מתוך מאמרה של יהודית תידור-באומל

בסתיו 1944 ברור היה שקריסתו של ה'רייך השלישי' הוא ענין של זמן בלבד.
בשטח הגנראל-גוברנמאן חוסלו מחנות הריכוז והעבודה האחרונים. אחד מהם היה מחנה פלאשוב שליד קראקוב. במהלך נובמבר 1944 פונו שרידי עציריו למחנה אושוויץ הסמוך. בין המפונים היתה קבוצה של עשר נשים צעירות אשר בלטו במאמציהן להישאר ביחד בזמן הפינוי. על אף האנדרלמוסיה ששררה ליד המסילה הצליחו הבנות לעלות בצוותא לרכבת... ובשעת הנסיעה קראה [אחת] בפני הקבוצה את סיפורו של חוני המעגל... ושוחחנו בינינו על שני דברים – על כך שאם נעבור את המלחמה בשלום נביט על העולם כחוני המעגל. ועל ההחלטה שקיבלנו אז להישאר ביחד בכל מקום ובכל מחיר.
התופעה של התקשרות החברתית בתנאי מצוקה מעסיקה את החוקרים בתחום מדעי החברה. אלה הגדירו מערכת יחסים זו לא רק כמקור של כוח, שאיפשר הסתגלות והישרדות אישית, אלא גם כביטוי למאבק היומיומי של היהודי לשמירה על צלם אנוש בתוך הוויה המבוססת על דה-הומניזאציה של הפרט. לתשומת לב מיוחדת זכו הקומוניסטים והדתיים, שתי אוכלוסיות שאופיינו ברמת סולידאריות גבוהה במיוחד ובגילויים רבים של עזרה הדדית. ציבור הנשים בגטאות ובמחנות עומד גם הוא במוקדה של סידרת מחקרים שנתפרסמו בשנים האחרונות.
הקבוצה שנצטיירה בפני, אותה יחידה אנושית קטנה שקמה בתוך השאול עלי אדמות, היתה מורכבת לא ממלאכים אלא מבני אדם לצד גילויי הסובלנות, החסד וההקרבה, נאבקו החברות עם תכונות אנושיות ביותר כגון קנאה, קנאות, אכזריות ואנוכיות. בשיחות שניהלתי עמן לא ניסו הנשים להסתיר ממני את הוויכוחים הפנימיים שהתנהלו בתוך הקבוצה. הן לא ביקשו לטשטש את העובדה, שסלע המחלוקת ניצב בין חלק מהחברות עד עצם היום הזה.

הרקע להתהוות הקבוצה ויסודותיה.
על איזה יסוד נבנתה קבוצת ה'צנרשאפט' ה'עשיריה' כפי שכונתה בפי אסירי פלאשוב ? מתי הונחו יסודות אלה ואיזה תפקיד מילאו בגיבוש הקבוצה ? אם נשתמש בפרפראזה על המשנה הידועה שבפרקי אבות, נוכל לומר שעל שלשה דברים הקבוצה עמדה; על החינוך, על המשפחה ועל המוצא המשותף.
היסוד הראשון שעליו הושתת ה'צנרשאפט' היה הבסיס החינוכי המשותף – הלימודים ברשת 'בית יעקב' החרדית לבנות ובראש ובראשונה בצור מחשבתו הרעיוני של הרשת, הסמינר למורות בקראקוב..
חמש מתוך עשר בנות ה'צנרשאפט' – הגיעו לסמינר במחצית השנייה של שנות השלושים כרבות מתלמידות המוסד נשאו עמן החמש מיטען תרבותי כפול; יהודי ופולני. המיטען הראשון עוצב עוד בבתיהן; השני היה פרי שנות חינוכן בבתי הספר הפולניים. ראשי הסמינר לא התעלמו מקיומו של המיטען הזר, אולם תכנית הלימודים הציבה את ערכי היהדות בראש סולם הערכים, הקרבה עצמית, גמילות חסדים, צניעות וקדושת בת ישראל היו אחדות מבין המידות, שאותן ניסתה שרה שנירר, מייסדת המוסד, להחדיר בתלמידותיה.....
קשרי משפחה היוו יסוד שני בעל משמעות בגיבוש הקבוצה.....
יסוד שלישי היה מוצא גיאוגרפי משותף. כל החברות בקבוצה היו יוצאות גליציה, חלקן אף מאותה עיר.....
רשת הקשרים בקבוצה היתה מורכבת ומסועפת. כאמור, קשרי המשפחה והמוצא הצמיחו את הזוגות והשלשות... אך היסוד השלישי, הזיקה ל'בית יעקב', היה ה'דבק' שגיבש את הקבוצה הגדולה....
לא מדובר בקבוצה בעלת סטאטוס אישי הומוגני, גיל החברות לא היה אחיד; בשנת 1943 הוא נע מ-16 עד 26 שנים, חלקן היו רווקות, אחדות היו נשואות. ההבדלים בגיל, בסטאטוס אישי ובנסיון, היקנו ל'צנרשאפט' אופי משפחתי ברור. מערכת היחסים שנוצרה בקבוצה היתה מערכת של אם ובת, כשמספר דמויות מילאו את תפקיד ה'אם' התומכת והאחרות את תפקיד ה'בנות' הנתמכות.

הסולידאריות כמרכיב מרכזי ב'צנרשאפט'.
מה איפיין את ה'צנרשאפט' כקבוצה לסיוע הדדי ? התשובות לכך, רבות ומגוונות. נצמצם את דיוננו כאן לניתוח שתיים מהן בלבד, האחת במישור היחסים הפנים-קבוצתיים והשנייה במישור האינטראקציה בין הקבוצה לבין סביבתה.
ברור שהסולידאריות היא תנאי הכרחי לקיום קבוצה לעזרה הדדית.
כיצד באה הסולידאריות הקבוצתית לידי ביטוי ? ראשית, בניסיון העקבי לשמור על איחודה ועל קיומה הפיסי של החבורה. הדבר התבטא הן במאמצים לארגן תוספות מזון והן בניסיונות לרכז את החברות במקום עבודה אחד.
ביטוי נוסף לסולידאריות, הוא הדרך בה חולק המזון. המזון חולק תמיד בצורה שווה בין כל החברות, גם אלו שלא עבדו במחסן, ללא אבחנה בין קבוצות המשנה.
מה קורה לאותה רקמה עדינה של יחסי שיתוף בעת המפגש עם גורם זר ? כיצד מתמודדת החבורה עם הדילמה הכפולה – המוסרית והמעשית, המתעוררת בעת שמוצע לחברות סיוע על בסיס אינדיווידואלי ולא על בסיס קבוצתי ?
לכאורה, התשובה לכך ברורה וחד משמעית; מאז שקמה הקבוצה, באביב 1943, ראו חברותיה את עצמן כאחיות לכל דבר. גם כשהוצע לאחדות מהן להיטיב את תנאיהן, ביקשו לדאוג תחילה לשלומה של הקבוצה כולה... בנובמבר 1944, זמן קצר לאחר שהגיעו למחנה, פגשו שתי הנשים מנובי סאנץ, בחברת נעורים מעיר הולדתן שעבדה בצריף הבגדים. באותה עת עסקה הקבוצה בעבודת חוץ מפרכת. יום אחד הופיעה אצלן אותה בחורה, רשמה את מספריהן, ולאחר מאמצים רבים הצליחה להעביר אותן לצריף אחר. כשביקשוה השתיים לרשום גם את מספריהן של שאר הבנות, גערה בהן הוותיקה באומרה; כאן אושוויץ, לא 'בית יעקב'.....
בפועל הסכימו שתי הבנות מנובי סאנץ לעבור לצריף השכן, בהותירן את חברותיהן ב'קומנדו חוץ' המפרך, האם תגובתן מעידה על החלשת הסולידאריות ברגע שהתעוררה אפשרות להצלה עצמית, או שמא יש לראות בהסכמתן לעבור לצריף האחר פתח לניסיון להעביר לשם גם את שאר הבנות ? לעולם לא נדע. משום שימים ספורים לאחר ההעברה פונו אסירי אושוויץ במיצעד המוות. מייד עם הפינוי נתאחדה שוב החבורה.

היחסים בין הקבוצה לבין הסביבה.
פן ייחודי נוסף של ה'צנרשאפט' – דפוסי האינטראקציה בין הקבוצה לבין הסביבה. מערכת היחסים שנוצרה בינה לבין אסירי המחנות התאפיינה בדאגה לזולת. למשל, לילה אחד הבריחו הבנות לצריף כמות גדולה של ריבה, אותה חילקו בין האסירות. במקרים אחרים נשאה הדאגה לזולת אופי רוחני. מספר פעמים במהלך שנת 1943 הוציאו הבנות מהמחסן ספרי קודש שהובאו לפלאשוב מספריות, ישיבות ובתי כנסת בגטו קראקוב, והעבירו אותם בחשאי לרבנים שבמחנה. בעיני הבנות היה זה עניין שגרתי. 'גם בתנאי מצוקה ידענו, שאסור לחשוב רק על עצמנו', אמרה אחת מהן.
הנהנים מן הסיוע היו בעיקרן השכנות לצריף המגורים והחברות במקום העבודה. בנוסף לשתי אלו, הרי בכל אחד משלושת המחנות בהם שהו, קיימו הבנות מגעים עם בוגרות רשת 'בית יעקב', שאותן הכירו מתקופת הלימודים.
'תופעת השוליים הגמישים'. שולי ה'צנרשאפט' התרחבו באופן זמני בכל פעם שהיה צורך לכלול בתוכם גורמים הזקוקים לסיוע. לאחר מכן חזרה הקבוצה לממדיה המקוריים. רק במקרה אחד הורחב המעגל באופן קבוע; לקליטה פיסית ורוחנית של חברה שהיתה חריגה בהשקפתה ובדרך חייה. בשנת 1943 הגיעה אלמנה צעירה לפלאשוב יחד עם בנה בן החמש, במאי 1944 היתה במחנה אקציה גדולה של קשישים, חולים וילדים. בין הילדים היה גם בנה של רגה לאוב...
זה זמן רב נקשרה רגה לבנות מ'בית יעקב', שנצטיירו בעיניה כאי שלו של מוסר ויושר בתוך ים גועש ואכזר, 'מצאתי בהן רמה מוסרית גבוהה'... כתוצאה מכך התהדקה, בשבועות שלאחר האקציה, מערכת היחסים בין האם השכולה לבין הקבוצה התומכת.
מדוע היו הן מוכנות לצרף לשורותיהן אשה זרה ? מיזוגה הצליח כתוצאה משילוב של ערכים עם נכונות – הערכים של סיוע לזולת וגמילות חסדים, שעליהן התחנכו הבנות מאז ילדותן, והנכונות המיידית והמלאה של החריגה לקבל על עצמה את נורמות ההתנהגות שלהן. כן יש לזכור, שמיטען התרבות הזרה, שנשאו איתן, כזכור, הבנות, היווה גשר לעולמה של החברה החדשה...
כיצד נצטיירה [הקבוצה] בעיני הסובבים אותה ? נראה כי עוד בפלאשוב הכירו בה האסירים כבקבוצה מלוכדת ופעילה. ההוכחה הטובה ביותר לכך היא כינויה כ'צנרשאפט', כינוי שניתן לה בידי האסירים בפלאשוב ושדבק בה גם באושוויץ וגם בברגן בלזן.

מיקומה של הקבוצה בתוך תחומי פעילותה.
לקביעת מיקומה של הקבוצה בתוך המסגרת הרחבה יותר שבתוכה פעלה... נפתח במישור העזרה ההדדית.
אין ספק, כי העזרה ההדדית מילאה תפקיד מכריע בחייהם של רבים מאסירי הגטאות והמחנות. ההיסטוריון טרנס דה-פרה [כותב] על הקונפליקט שבפניו עמד כל אסיר במחנה; לסייע לזולת או לדאוג לעצמו בלבד. מסקנתו של המחבר חד-משמעית. במצבים של מצוקה קיצונית החיים תלויים בסולידאריות. לדעת דה-פרה מוכיחות עדויותיהם של הניצולים, שהצורך לסייע אינו נופל מהצורך להסתייע.
ברור אפוא שמטרותיה של קבוצת ה'צנרשאפט' וכן דפוסי פעילותה לא היו בבחינת יוצא דופן ביחס לקבוצות אחרות לעזרה הדדית... קיים הבדל בין ה'צנרשאפט' לבין קבוצות אחרות לעזרה הדדית שתועדו בספרות המחקר, והוא ניכר בשלושה; בגודלה של הקבוצה, בהרכבה ובדפוסי האינטראקציה בינה לבין סביבתה. כל אחת מן התכונות הללו קשורה באחד המישורים שבהם פעלה הקבוצה. ראשית לממדים; אחד מאמצעי ההגנה הראשונים שלמד כל אסיר בבואו למחנה היה הצורך בשמירה על האנונימיות. כל מה שהוציא אותו מאלמוניותו, עלול היה לסכן את חייו...לא כך ב'צנרשאפט' קבוצה מגובשת וקבועה שנשארה בממדיה המקוריים עד תום המלחמה.
ואם היתה ההשתייכות לקבוצה גדולה כרוכה בסכנה רבה כל כך, מדוע ביקשו החברות ליצור קבוצה כזאת ? את התשובה לכך ניתן לאתר במישור השני בו פעל ה'צנרשאפט', מישור האינטראקציה הבין-נשית....
ניכרים אצל קבוצות הנשים מספר מאפיינים ייחודיים, וגודל הקבוצה הוא אחד מהם, אחת התחושות המרכזיות שאיפיינה את ההווייה היהודית בשואה היתה תחושת חוסר האונים. תחושה זו היתה חזקה כפליים בקרב הנשים עקב מידת פגיעותן הגבוהה, משום כך נטו האסירות במחנות להתארגן במהרה בקבוצות סיוע גדולות יחסית...
התכונה השנייה שאיפיינה את הקבוצה היתה היציבות הפרסונאלית, העובדה שחברותיה לא התחלפו במשך כמעט שנתיים, תקופה ארוכה ביותר בעולם המחנות. הדבר היה נדיר כפליים לאור העובדה, שמדובר בקבוצה גדולה.
בקבוצת ה'צנרשאפט', שכל חברותיה שרדו לראות ביום השחרור, הסיבה לכך אינה ברורה האם היא קשורה בגודל הקבוצה, בתנאים שבהם פעלה, במידת הסולידאריות בקרב חברותיה או סתם ביד הגורל, נראה כי קיים קשר כלשהו בין גודלה של הקבוצה, מידת הסולידאריות בקרב חברותיה והעובדה שביום השחרור היו כולן בין החיים. לא פעם, בעת סלקציה באושוויץ, הוצאה אחת החברות החלשות מהשורה, מייד משכוה האחרות חזרה לשורתן, חרף הסכנה שבדבר. במצעד המוות, כשהתקשתה תמכו בה החברות פיסית ורוחנית. קיימת אם כן, האפשרות, שהיציבות בהרכב הקבוצה מקורה במידה מסויימת במישור האינטראקציה הבין-נשית, אותו מישור המסביר גם את גודל הקבוצה....
כיצד השפיע המרכיב השלישי, מישור הקיום הדתי, על אופייה של הקבוצה ? אחת מאימרות חז"ל, עליה התחנכו הבנות, היא 'כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא', ברור שנשים שחונכו ברוח זו, יראו בהענקת סיוע לנזקקים, במעשה של חסד, אחד מהיסודות של עולמן הרוחני. ברור לנו, כי מקור התופעה בשילוב מיוחד במינו בין מאפיינים מרכזיים של שניים ממישורי הפעולה של הקבוצה – המישור הנשי והמישור הדתי. מיזוג הדאגה המסורתית לחלשים עם הערכים של חסד וגמילות חסדים הצמיח תופעה ייחודית של מתן סיוע ל'כל דכפין'. לא ניתן אפוא לתחום את קבוצת ה'צנרשאפט' באף אחד משלושת המישורים בהם פעלה. תחום הפעילות שלה היה בשטח שנוצר בין שלוש הקואורדינאטות שקבעו את אופייה הבסיסי...
מדוע לא הפכה קבוצת ה'צנרשאפט' מקבוצה שעיקר פעילותה היה בתחום העמידה היהודית לקבוצה שפעלה גם בזירת ההתנגדות ? כיצד ניתן להסביר את העובדה, שפעילותה נשאה תמיד אופי של 'שמירה על הקיים' ולא התפתחה לכיוון אקטיבי יותר ? הזיקה האידיאולוגית שהינחתה את הבנות, האידיאולוגיה הדתית, היא במהותה א-פוליטית ואינה מעודדת אקטיביזם בתחומים שאינם קשורים ישירות לענינים דתיים. אידיאולוגיה זו בהחלט עודדה כל פעולה שיכלה להציל חיי אדם – פעולה הנגזרת מהציווי 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם'. אולם מכאן רחוקה הדרך לפעולות חבלה ומרד. יש לומר כי הגורם הדומינאנטי שעיצב את דמותה של קבוצת ה'צנרשאפט', היה הגורם הדתי, במילים אחרות, 'גירסא דינקותא [של החינוך ב'בית יעקב'] לא נשכחה', גם בתוככי פלאשוב, אושוויץ וברגן בלזן.

סוף דבר.
קורות קבוצת ה'צנרשאפט' הן סיפור של דינאמיקה קבוצתית מוצלחת בשעת משבר. התקיימו בה כל התנאים הדרושים לקיום קבוצת סיוע בשעת מצוקה.
[התנאי] הראשון שבהם הוא המטרה האופרטיבית – הישרדות תוך שמירה על צלם אנוש.
התנאי השני, האינסטרומנטאלי – דרך תיפעולה של הקבוצה. מדובר בקבוצה בעלת מידה גדולה של ליכוד פנימי, מוראל גבוה והנהגה ברורה.
התנאי השלישי הוא, תנאי אינטגרטיבי – דפוסי האינטראקציה הפנים קבוצתית. היחסים בתוך הקבוצה איפשרו הן את תיפעולה התקין של הקבוצה כיחידה מגובשת והן את הגשמת המטרה.
התנאי הרביעי הוא מערכת הערכים הכללית והספציפית של הקבוצה. הכוונה לערכים דתיים ומוסריים, והנסיון להמשיך בפעולות חינוך ודת גם בתנאי מצוקה קשים.

"היינו קבוצה מיוחדת" אמרה בפשטות, "ועשינו מה שעשינו בנסיבות בלתי אפשריות" (רבקה אנגלרד מקראקוב).

מקור: דפים לחקר תקופת השואה י' תשנ"ג עמ' 107-127


הדפסה

חזרה לתחילת העמוד
Claims Conference
© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016