זכור - אמונה בימי השואה

חודש תמוז תשס"ו - יהדות צרפת בשואה


עדויות
גזרת הטלאי הצהוב, מחנה לה-לנד – סיוון תש"ב

לה-לנד היה מחנה הסגר בצפון צרפת, שבין נובמבר 1940 לספטמבר 1942 הוחזקו בו יותר מחמש מאות יהודים, רובם כאלה שהיגרו לצרפת לאחר ינואר 1937. בין יולי לספטמבר 1942 הועברו תושבי המחנה לדראנסי, ומשם שולחו לאושוויץ.
"ובשבוע זה נוספה עוד הגזרה הבזויה, שכל איש יהודי מבן חמש שנים ומעלה, הנמצא בצרפת המיושב יתפור בחוזק על מעילו העליון כנגד ליבו, לצד שמאל, טלאי ירוקה בדמות מגן דוד, ובתוכו כתוב מלת 'זשביב' (יהודי).
וגם לקלון הזה אנחנו כופים ראשינו ומקבלים עלינו הכתם בחיבה כאות הכבוד. וכמסופר, עוד נמצאים הרבה צרפתים נכונים וטובים, אנשי לבב ושכל טוב, המראים סבר פנים יפות לנושאי הכתם הירוקה, ובדברים טובים וניחומים מחזקים ידים רפות, לאמור שכל זה הוא נגד רצונם, וכלימה תכסם בראותם הנעשה במדינתם מעשים כעורים כאלה, מעשים אשר לא יעשו זה מאות שנים, ומבטיחים שלא יהיו לעולמים, ודבריהם חיים וקיימים לעד על אמונתם, ושעוד נמצאים אנשים ישרים ושפת אמת תיכון לעד לעולמים עלינו ועל בנינו ועל כל זרע ישראל. הם כמעדה בגד ביום קרה, חומץ על נתר ושר בשירים על לב רע. גמירא מבישא לא הוה טבא, כוונת אויבנו רצויה מאז לשימנו חרפה לשכנינו, לעג וקלס לסביבותינו, לשמצה בעיני כל העולם, ותאוות לבם נתונה להם כאשר קוו לנפשי. מובן שמעתה יוקשה על היהודי המצוין, בכתם הירוקה, למצוא איזה משרה או עבודה, אפילו בעבודה המותרת לו, ובפרט לעבור במסילה, שכבר הוא מצווה ועומד עליה. אך אפילו ללכת בחוצות קריה לא ינעם, כי אויבנו ילעגו לנו, ובכל עת לא יחסרו השועלים קטנים וכן גדולים מחבלים כרמים, אשר ישירו ויעיינו על היהודי כעל לפיד בוז, ויתנודדו כל רואי בם.
ובעשתות שאנן נכונים אנחנו, מועדי רגל, גם את הבזיון הזה לשאת ולסבול עד יעבור זעם, כאשר אבותינו ספרו לנו, שעל כל גל וגל שעבר עליהם נענעו את ראשם, ולא לעולם חוסן, וגזירה עבידא דבטליה, וגם את הטוב נקבל בעזר השם נפשנו בחיים".
[הרב משה קלנברג, ידי משה, ירושלים, תשס"ה, עמ' 211–212]


פסח במחנה גירס – תש"א

גירס היה אחד ממחנות המעצר הגדולים בצרפת, 80 ק"מ מגבול ספרד. הוחזקו בו אלפי יהודים מצרפת וגרמניה, בתנאים קשים. במחנה עצמו מתו למעלה מ-1,800 יהודים, ו-6,000 נוספים נשלחו ממנו דרך מחנה דרנסי לאושוויץ. רב המחנה היה יהודה אנסבכר, והוא שרד את השואה ועלה ארצה.
"באותם הימים, כשחגגנו את חג הפסח במחנה גירס, חשנו כאילו בא אלינו דרך המדבר משב רוח מהארץ המובטחת, "בחוזק יד הוציאנו ה' מבית עבדים".
קודם לכן היינו בגולה כמו חסרי דאגה ולא העמקנו להבין ולזכור את נס יציאת מצרים מעבדות לחירות. עתה, מה שאירע לעמנו באותם ימים רחוקים, כמו נגע בנו ונהיה לחלק מהווייתנו. כאז כן היום: הבשורה והייחולים. כך, כשאנו מתנדנדים, בין תקוות ותלאות שעדיין לא הכרנו, פתחנו את ההכנות לשבוע החג במחנה.
הנה באה הבעיה הקשה על פתרונה. אמנם חסרו מצרכים רבים, אבל היו בידינו מצות – כמו בכל השנים מאז יציאת מצרים. במודעות שנתלו מטעם הרבנות במקום, ובדרשה שנשא הרב בשבת הגדול, נמסר לנו מה מותר ומה אסור. ממקור לא ידוע, כמו מן ההשגחה העליונה, הגיעו כלי אוכל ובישול חדשים. בשקט ובסדר מופתי ישבו הגברים בצריפיהם והנשים בצריפים שלהן ומרקו צלחות, סירים, מזלגות וכפות. אפר של עצים העניק לכלים ברק אחרון קודם שהוכשרו לקראת החג.
אנשי הוועד סובבו בצריפים ואספו כסף לסעודת החג. לא כולם יכלו לתרום, כי במרוצת החודשים הארוכים נותרו רבים ללא אגורה שחוקה, ובכל זאת היה השולחן ערוך לכל דכפין.
שולחנות הסדר הדלים של המשפחות ושל קבוצות הידידים הוכנו באהבה כה רבה מהולה בעצב, והיו אולי חגיגיים יותר מן השולחנות הגדולים בצריפי התרבות. אלה היו מעוטרים בחומר הבנייה העיקרי של המחנה – פח מקופסאות שימורים ריקות. צלחות וקערות הבהיקו בזוהרם של מכסים וקופסאות, והנרות דלקו בפמוטות מעוצבים באמנות ועשויים "מתכת של גירס", כשאודם מהבהב מעל למרקם קורות העץ של הצריפים, מעל פניהם של האנשים שכחשו מצרות, ומעל לעיניים מלאות הציפייה והשמחה המאופקת. רק קערות הסדר בלטו בדלותן על רקע לובן הנייר שכיסה את שולחנות הקרשים. כל קערה חולקה לשלושה חלקים עבור מצות הסדר, ואלה היו מכוסות בממחטות תחרה ורדידים צבעוניים שניכר בהן שנארזו בחיפזון תוך מערבולת המנוסה. אבל היקרות ביותר, היותר יקרות בעינינו מכל אותן ההגדות להן הורגלנו, המעוטרות והמקושטות, היו ההגדות הפשוטות שנכתבו ביד. הגדות אלה היו למחרת החג לנכס עמוס זיכרונות ושמור בקפידה.
עם רדת החשכה החל הערב החגיגי עם בואם של הגברים – בעלים, אחים ובנים לצריפי הנשים, ועד מהרה הדהדה הנעימה הנושנה של לילה זה "הא לחמא עניא...".
לא ניתן לשער סעודת ליל סדר דלה מזו שהוגשה בערב זה. רבים קיבלו בנוסף על מצה מעט סלט במקום מרור, חרוסת וביצה. רק מקצת האנשים זכו לאכול ארוחה, אם כי במנות זעירות. היו מי שנתמזל מזלם וקיבלו חבילות מזון, וחילקו אותן ביושר בין כל המסובין.
ליל אפריל רענן ורווי לחות אביבית ירד על המשעולים האפלים שבין הרציפים. מתוך הצריפים בקעו אורות ונשמעו קולות המברכים את ברכת המזון ושרים. שירת המלים שהושרו ונשמעו אין-ספור פעמים, הייתה שירה של התרוממות נפש, של ניחומים ותקווה.
"חד-גדיא חד-גדיא" כך נפרשו אהלי בני ישראל לפני שלושת אלפים שנה. תחת שמים זרועי כוכבים, באורו השקט של הירח שהאיר אז כמו היום, שינסו ישראל את מתניהם – אז כמו עתה... הארוחות של ימי החג לא היו מפוארות, אך הן ערבו לחך והיו קרובות להשביע. כשם שיומו הראשון של החג מקודש, כן גם יומו האחרון. ביום זה בהקו השמים מעל לאלפי האנשים שהתכנסו במגרש. ההרים ניצבו קרובים במידה שלא תיאמן ומשטחי השלג על הפסגות והמורדות נתחמו בחדות. נדמה היה שפיגום הבימה שהיה מעוטר בשיחי לילך התנשא עד למרומי השחקים. מגן דוד זוהר, וקול האדם שנישא בלהט התפילה מעל לצלילי האביב של ציפורי השיר ביער הסמוך. אלפי המגורשים, הרדופים, ענו אמן כשהם נפעמים ממילות תורתנו הקדושה. החזן הראשי אנוך התפלל קדיש ותפילתו הרטיטה את ההמון שהתעטף בשתיקת יגון עמוקה. רחש עבר בקהל כאשר הרב ליאו אנסבכר נשא דברים על המתים ועל החיים במחנה. המתים הטמונים בבית העלמין הקרוב, והחיים, אלה שממשיכים בנדודיהם. בלב מלא ושופע תקווה צייר הרב תמונות של מנוחה, שנים של ביטחון ואושר, של התגלות מחודשת ושותפות קרובה ללב. דבריו נאמרו בגרמנית ובשפת המדינה, והייתה בהם נחמה. אז ריחפה מעל הקהל נעימת פרק תהילים, והחזן הראשי טולמן שר את תפילת "אל מלא רחמים" וקולו המלא ליווה את הכנסת ספר התורה בתפילה "השיבנו ה' אליך ונשובה...".
כך היה הפסח כאתנחתא קצרה בין מנוסה לנדודים, אבל קרוב יותר מחגי הפסח שקדמו לו אל התפילה העתיקה – החדשה: 'לשנה הבאה בירושלים' ".
[פנחס רוטשילד, בתוך: הגדה של פסח ממחנה גירס תש"א, יד ושם, תשס"א, עמ' 23–25]


מכתב ממחנה דרנסי, חורף תש"ד

דרנסי היה מחנה איסוף ומעצר של יהודי צרפת, בצפון מזרח פריס, וממנו נשלחו למחנות עבודה והשמדה. היה זה למעשה מבנה גדול ששימש לפני המלחמה כקסרקטין של הז'נדרמריה, ותכולתו הייתה 4,500 עצירים. המחנה נוהל תחילה בידי משטר וישי, ולאחר מכן בידי הגרמנים. בסך הכול עברו בו שבעים אלף יהודים, ש-65,000 מהם גורשו למחנות אושוויץ ובוכנוואלד.

19.11.1943
מרגריט יקרה, ילדי היקרים,
היום יום שישי. מחר בבוקר נצא לדרך. אומרים לנו שאנחנו נוסעים לשלזיה העלית. נתנו לנו מזון לחמישה ימי נסיעה. השהייה בדראנסי לא הייתה נוראה. מצאתי חברים טובים ובעיקר חירות יחסית, תחומה בגדר התיל הדוקרני. מספרים פה שאלה שנשלחו לשלזיה מרוצים ומקבלים אוכל טוב. ולמרות זאת כמעט ברור לי שאני אשנה מסלול. במקרה זה לא תקבלי מכתב במשך ימים רבים. עניין של זהירות. אל תדאגי מהשתיקה, שמחי בה.
המחנה כולו ושיירת הנוסעים מתנהלים על ידינו בפיקוחם של האדונים האלה. התמניתי למנהל קרון. אני שמח שלא קיבלתי חבילות, יש לי הרבה לסחוב. [...]
בשיירה יהיו 1,200 נוסעים, כמו שראיתי בגירס. הלילה נלון באולמות של חמישים איש, אולם לקרון. האולם שלי הוא הטוב באולמות וכל יושביו נפוחי גאווה. כולם באים לבקר אותנו כדי להתחזק ברוחם ולאזור אומץ, כך הם אומרים. החייט של ש. (שאטורו) נמצא איתי באולם. הוא יהיה בקרון שלי וילך בדרכי. לבקשתי כתב הצבע על קירות האולם שלנו: גא ונכבד fier et digne. לא תוכלי לתאר לעצמך כמה אני גאה ברגעים הנפלאים המלהיבים האלה. אושר והודיה ממלאים את לבי בייחוד כשאני חושב עלייך. את תביני אותי, שהרי את מכירה אותי ויודעת מדוע אני יושב פה ולמה אני גאה על כך. אני כמעט מצטער שאת אינך עמי, שאינך יכולה להשתתף בשמחתי ולחלוק עמי את שלוותי הגורפת בגאווה אין קץ שאני יהודי, יהודי הניצב בקו הראשון שלפני ההתקפה האחרונה על הברבריות. אינני יחיד. רבים מאחינו ומאחיותינו פה הבינו סוף סוף וחזרו ליהדותם. רוברט מצגר, בן דודי ומנהל האולם הסמוך חושב ופועל כמוני בין חבריו ובאותה מידה של הצלחה. שוחחנו רבות על עניינים שונים, על בעיות ומושגים בהם האמנו, ועתה השתנו, עברו תמורות והם נראים לנו באור חדש ובידיעה שלהיות יהודי פירושו להיות אנושי. [...]
הערב תיערך תפילה באזור שיוחד לנשלחים. הרב שונברג שנמצא פה איתנו יישא דרשה. זה יהיה נפלא! אינני מתחרט על שום דבר. הייתי רוצה שגם את תחשבי כמוני. תמיד הסכמנו על הכול וכך צריך להיות גם עכשיו. אהיה מאושר אם אדע שאתם חולקים איתי בגיל וברננה את שלוותי הנפלאה, את אמונתי העמוקה בעתיד של אושר. איש מאיתנו איננו עצוב. מחר בתחנת הרכבת נשיר לנו "ולהם" את התקווה ואת המרסייז.
הערב רד, אני נושק לכולכם ומברך אתכם בשמחה כמו תמיד וכמו שאעשה בקרוב. אני מביט בעיני הפקוחות, המחייכות, אל עיניכן הפקוחות והמחייכות.
היו מאושרים,
בקרוב עם פאפא פליקס (גולדשמיט)
[יעל ורד, פליקס רב העלילות, תל אביב, 1999, עמ' 307–306]


ברית מילה בקהור – תש"ד

הרב רוברט סומר כתב בפברואר 1944 למוהל ד"ר שוורץ, על ברית המילה שהאחרון ערך שבועיים קודם לכן, ועל ברית מילה נוספת שצריכה להיערך בקרוב, כל זאת תחת שם הקוד "ניתוח":
"לעונג לי למסור לך שהתינוק אותו ניתחת לפני כשבועיים במונטובן מרגיש בטוב. הוא יצא מחר מביה"ח ויועבר למחנה סטפון. [...] בקשתי ממך כעת היא לבצע ניתוח דומה בילד נוסף... בעיר קהור שם מתגוררים הוריו... מדובר באנשים מאוד חביבים... מאוד מאוד חשוב להם שהניתוח יערך באופן דחוף. הם גם הזמינוני לחגיגה משפחתית זו. [...] אודה לך א"כ אם תצא מוילמור ביום ג' ברכבת של 9:00, תגיע למונטובן ב-10:00, נצא יחד ב-10:43 ונגיע לקהור ב-11:40. הברית תערך מיד ונוכל לצאת מקהור חזרה אחה"צ... אני יודע שאני מבקש ממך טובה. אני מרשה לעצמי ללחוץ עליך, כי הנימוק הדתי כאן הינו חד משמעי. אני אישית אינני מהסס בחודשים האחרונים לפעול למען אחי, ולכן אני חש שמותר לי לתבוע זאת גם מאחרים. מראש אני מודה לך...".
[נריה גוטל, "יהדות צרפת בשואה – התמודדות הלכתית-אמונית", הצופה, ו' בטבת תשס"ו, עמ' 12]





הדפסה

חזרה לתחילת העמוד
© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016