זכור - אמונה בימי השואה


חודש סיון  תשס"ג - גוילין נשרפין


עדות ב'
"כבר ראיתי יהודים, הוסיף איש שיחי, אבל גיבור כמו אחיך (הרב דוד הרפנס) לא ראיתי ולא תארתי לי, אם לא הייתי רואה במו עיני, לעולם לא הייתי מאמין. כידוע, לא נתנו הרשעים בגיטו להוציא שום ספרים אל הרכבת, וליהודי הזה היה לו ספר תורה בגיטו ולא רצה להפרד ממנו בשום אופן, כאילו היה זה חלק בלתי-נפרד מגופו. עם הספר הוא בא אל הגיטו וכך רצה לצאת משם. הוא עמד בעקשנותו ולא רצה לזוז; חיבק את ספר התורה בשתי זרועותיו בגבורה עילאית שאין לתארה. כשהגענו לאושוויץ ואנשי ה"זונדר קומנדו" עלו על הקרון והכניסו בהלה בינינו בצעקות היסטריות: "לרדת; להשאיר החבילות במקום!" וכו', התחלנו להתווכח עמהם, ואז ראיתי את אחיך קם על רגליו בזריזות בלי טענות, כדבר המובן מאליו, ניגש ישר אל הדלת, כמובן, עם ספר התורה בחיקו. בדלת נתקל בהתנגדות הצוות, אבל הוא לא רצה להבינם בשום אופן. נזפו בו, קיללוהו ולבסוף היכוהו. הוא סבל הכל. התעללו בו, התלוצצו עליו, והוא באחת: לא רואה, לא שומע ולא איכפת לו. ניגש אליו חייל אחד, הוציא את אקדחו, כיוונו אל ליבו ואיים עליו ביריה. הוא לא נבהל; היה מוכן ומזומן גם לזה. שני החיילים שהיו שם, הסתכלו זה על זה ומשום מה החליטו לתת לו לרדת עם ספר התורה. הם חשבו שאין הוא יודע לאן הוא הולך, שמא חושב הוא כי הוא הולך לבית הכנסת… אולם הם טעו בהחלט. אני משוכנע , שברור היה אופיה של תחנה זו, ולאן רגליו מוליכות אותו. כשהגיע לקצין שמיין אותנו, וזה ראה את ספר התורה בחיקו, שמתי לב לתגובת הקצין וראיתי שלא מראה פנים כמופתע, אלא צחוק קל על שפתיו ואמר לו:
" האם אתה הולך להתפלל?" הרב לא השיב, כאילו אסור לו להפסיק, או שלא שם לב לשאלתו. "התפלל בעד כל משפחתך", הוסיף הצורר באירוניה.
דווקא בכוח זה, שידע כי הוא צועד לקראת המוות על קידוש השם, החליט למות מות גיבורים, בטוחני - שנשרף עם ספר התורה בחיקו כמו רבי חנינא בן תרדיון בשעתו."


מתוך
"אני מאמין", מרדכי אליאב, ירושלים, תש"ן, ע' 65
על פי י. הרפנס, "בכף הקלע", בני ברק, תשמ"א.


הדפסה

חזרה לתחילת העמוד
Claims Conference
© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016