זכור - אמונה בימי השואה


חודש אב תשס"ו - חסד של אמת בשואה


עדויות
קרקוב

האחיות ארנברג מקרקוב סיפרו על מסירות נפשם של האחים לדרברגר, בהביאם לקבורה את סבן בתשרי תש"ג בבית הקברות החדש של קרקוב, שהיה סמוך למחנה העבודה פלשוב:
    בחשכת הלילה, במוצאי ראש השנה, לקחו את גויתו הקדושה על כתפיהם, במחשבה לכרות לו קבר בבית הקברות היהודי החדש ברחוב "ירוזולימסקה", שהיה לא הרחק מפרוקוצ'ים. [...] בקרבת המחנה [פלשוב] - בקרקע של בית הקברות - התכוונו האחים לדרברגר להטמין את סבא ז"ל. הם עצמם לא ידעו עדיין, איך יוכלו לבצע את משימתם תחת עינם הפקוחה של הרוצחים ימ"ש, אך בטחו בהקב"ה שיעזור להם לקיים מצוה גדולה זו בלי פגע. בהתקרבם למקום, נגלו לפניהם לפתע שלושה קברי אחים פתוחים. לתוכם היו מושלכים קרבנותיו של ראש הקלגסים האכזר גטה [אמון גט] ימ"ש, אשר נהרגו במחנה כמעט מדי יום ביומו. בזהירות הניחו את סבא לתוך אחד הקברים והסתלקו במהירות האפשרית.
[האחיות ארנברג, דבר הישועה, עמ' 151-152]


וולדובה (פולין)

עיר במחוז לובלין. ערב מלחמת העולם השנייה התגוררו בה כ-6,500 יהודים. לאחר כיבוש האזור בידי הנאצים ברח אליה האדמו"ר מראדזין, ומשם המשיך להנהיג קהל חסידים. המשורר יצחק קצנלסון שהה בזמן רציחתו של הרבי מראדזין בידי הנאצים בגטו וארשה, וכתב פואמה ארוכה בשם "השיר על הרבי מראדזין". בשירו הוא כותב על פעילותו של הרבי בקבורת המתים:
    בחשאי כמו שבא, השליח חומק,
    וגם הרבי מביתו מסתלק.
    מהר את בגדיו הרבי החליף,
    מקטרן של עור על כתפים העיף,

    בסודר מאדם צוארו הוא חתל,
    מצחון מתנוצץ, מגפים... הכלל:
    גבה, צהב, מראה גוי בתכלית -
    לא הכירתו הרבנית!

    אכן הרבי, הרבי התחפש!
    הוא שק מלא כסף על שכם עומס,
    השק על כתף, כאחד הגויים
    הוא יוצא מביתו בלא יודעים, בלא רואים,

    וכך ברחובות, בולודוה צועד...
    האם הרבי הוא או גוי משוטט?
    רבי, אן תלך? הוי, לאן? - בשבילים,
    בכפרים, בדרכים, מסביב ללובלין,

    בשדות שוממים, ביערות - שורה, שור:
    קרונות פה עומדים, כל קרון הוא סגור,
    רכבת מתים... מי יפתח הקרונות?
    מי ימכר המתים לי? הן באתי לקנות,[...]

    מקטרן העור ומראה המגף,
    המצחון המבריק ושער הזהב,
    קומה זו, עיניו התכלות הזכות -
    רבי הוא, אוי גוי בא היער לפקד?

    עומד הרבי כאן, החרש מאפיל,
    ואת שרווליו הרבי אז יפשיל!
    האת בידו, ראש לארץ נטה,
    ועמו יהודים שנצלו זה עתה.

    חופר הקברים הוא פה יחד עמם;
    החרש קטן; לאין גבול - בית עולם!
    נשאות הגויות, מובאות, לבלי סוף -
    כעצים שכרתו, מוטלים באזוב;

    שוכבות ומחכות הן; לא קל, לא מהר,
    הקבר בסבך לא מיד יחפר.
    הולכים ורבים המתים, נערמים,
    קרושות העינים, כדונג פנים.

    זה הר הגויות עד שמים גדל,
    הכסף בשק מתמעט ואוזל,
    הנה הקדוש האחרון במספר,
    השק התרוקן, מוטל ריק ומנער!
[יצחק קצנלסון, כתבים אחרונים, עמ' 152-155]


מחנה ברגן בלזן

    אבא נפטר בברגן בלזן ביום שני כ"ב בשבט תש"ה. גם הרב דסברג נחלש מאוד, וכמעט שלא היה בכוחו לעמוד על רגליו. כאשר שמע שאבא נפטר, בא הרב דסברג אל המקום שממנו לקחו את המתים אל המשרפה. הרב דסברג הודיע שברצונו לערוך טהרה לאבא , וכך אכן עשה. לא ידוע לי אם ערכו אי פעם טהרה למישהו בברגן בלזן. הרב דסברג אמר לנו בהתרגשות: "לקחתי עמי מאמסטרדם שקיות אחדות של אדמת ארץ ישראל ואת כולן חילקתי. שקית אחת השארתי לעצמי. שקית אחרונה זו הבאתי עכשיו לשים אותה על גופתו של אביכם לפני שהגרמנים ישרפו את גופתו"! היה זה חסד של אמת שאין כדוגמתו.
    שמואל הלך והביא את הקיטל, בו התפלל אבא בימים הנוראים, גם במחנה. [...] ליוינו את אבא עד לשער המחנה ואמרנו "קדיש".
[יונה עמנואל, יספר לדור, עמ' 157]


הדפסה

חזרה לתחילת העמוד
Claims Conference
© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016