זכור - אמונה בימי השואה


חודש טבת  תשס"ז - יום הקדיש הכללי


עדות ה'
אחרי המאורעות בשנות ת"ח ות"ט ות"י כשהתכנסו רבני וועד ד' ארצות בלובלין, אזי ביחד עם האבל הגדול והזעקה והשוועה הנוראה, נתבטא גם הצער והחרון נגד העוולה האיומה. ובסליחה שחיבר בעל הש"ך, טוענת כנסת ישראל לפני הקב"ה: "עליך הורגנו כל היום ואתה אלקים זנחתנו לשכחה" וכו'.
והמביט בעין פקוחה, על נוסח תקנות האבל, שנכתבו אז בזמן גזירות ת"ח, הוא רואה, איך שהתחילו בדברים הללו: "בהיות כי נגעה בנו יד ד' בעוונותינו הרבים" וכו' – תקנות ועד ד"א שנת ת"י – בתקנה אחרת נאמר : – תקנות הועד שנת תי"ב – "מה ראוי לכל אשר יראת אלקים נגעה בלבו לתת על דעתו" וכו'.
ומדוע לא נרצה להודות על האמת, שבזמננו אנו, אין דורנו מוכשר כלל להתחיל בדיבורים כגון אלה, ומלבד יחידי סגולה נטלה האמונה מן הדור, ולכן הוא מביט על כל המאורעות והזוועות, כאילו נבעו זו מזו בהכרח טראגי, פשוט כעל דרך הטבע, ואין על מה ואל מי לזעוק. ודא עקא.
הגעו בעצמיכם, כמה קולמסין נשתברו, וכמה דיו נשפך בדבר תיקון יום אבל, על אבדן אותם השש מיליון מישראל, ועד היום עדיין לא נקבע יום אבל כזה. מדוע? פשוט: מפני שתיקון יום אבל, הוא בראש וראשונה, פועל יוצא ונובע ישר, מן ההכרה הפנימית, שאותם המאורעות והקורות שבאו עלינו, אינם יד המקרה וההזדמנות, אלא יד ד' הנטוי' עלינו.
הכרה זו, היא יסוד האמונה שלנו, בברית אשר כרת עמנו ד' אלקינו, ונאמר אלינו ע"י משה רבע"ה, בנאומו האחרון לפני מותו החוצב להבות אש, באומרו: "מה חרי האף הגדול הזה ואמרו על אשר עזבו את ברית ד' אלקי אבותם" וכו' – דברים כ"ט – וכן הלאה: "ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי אתו וחרה אפי בו ביום ההוא" וכו' "והי' לאכול ומצאהו רעות רבות וצרות ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה" – דברים ל"א – ואם היינו יכולים להשכיל ולראות בכל אותן הצרות והרעות, את יד ד' אשר נגעה בנו, ואם היינו יכולים להתוודות ולאמר: "על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה" אזי היינו יכולים להיות מוכשרים ומסוגלים לקבוע יום אבל, תענית והספד על האבדן הנורא שקרה אותנו, אבל אם הכרה זו חסרה, אם בכל המוצאות אותנו, אנו רואים רק מנהגו של עולם, רק כמחוייב המציאות, הנובע מן התפתחות חיי העמים, ודיפלומטיא שלהם, הרי אז: יום אבל מצד דורנו אנו יהי' ריק לגמרי מכל תוכן ומהות. והספד אם נערוך, הנה לא יהי' בו לא משום יקרא דחיי, ולא משום יקרא דשכבי, אלא לשם איזו דמנסטרציא גסה וריקה, ואז אדרבא, אולי יהי' ביום אבל נתרוקן כזה, מעין חילול קדושת הענויים, והתעוללות גסה ברגשותינו הפנימיים. ולכן טוב לו ליום אבל כזה, שלא נברא משנברא.



הדפסה

חזרה לתחילת העמוד
Claims Conference
© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016