זכור - אמונה בימי השואה


חודש שבט  תשס"ז - הציבור הדתי בארץ ישראל לנוכח השואה


עדויות
קריאה להתאבל בא"י בזמן השואה
הורד ישראל את עדייך מעליך! אל תעז אשה מהיום כל עוד לא בא הנצחון... להתקשט בעדי עדיים. תחדור לתוכנו הרגשת אחווה ושוויון בין אח לאח באומה.
כלום יודע ומרגיש כבר כל אחד מאתנו מה זה הטלאי הצהוב? כלום לא כדאי, שכל אדם בישראל ידביק את הטלאי הצהוב בביתו, כשם שהיו יהודים עושים אמה כנגד הפתח זכר לחורבן?
מדוע לא יקבל עליו כל אדם בקביעות יום אחד בשבוע, שבו אינו מבקר, לפחות עד גמר המלחמה, בתיאטרון ובנשפי מוסיקה ושעשועים... ואולי מן הדין, שננהיג גם בבתי שעשועים לפני כל הצגה או נשף לנגן נגינת אבל, שבה יעמוד הקהל מורכן ראש.
נחמיה עמינוח, "נעשה אזנים לאסוננו", הצפה (2 בדצמבר 1942)


קריאות קבוצת "אל דמי", ירושלים תש"ג.
קבוצת "אל דמי" בירושלים מודיעה בזה כי התחילה בפעולות בכיוונים שונים, על אף כל ההיסוסים והפקפוקים, אם יש סיכוי אחד מני אלף, מני רבבה, להציל לקוחים למוות, עלינו לנסות בכל הדרכים והאמצעים. יהודים מכל החוגים ובכל המקומות! חושו והתארגנו לקבוצות פעולה! אל נאבד רגע בשהיות זהירות! אנו שולחים צירים ואינפורמציה לכל מקום שדורשים.
בשם קבוצת "אל דמי בירושלים", ר"ב [ר' בנימין]
קמו בתוכנו קבוצות "אל דמי" על מנת לעורר אי שקט מתמיד, לקיים בתוכנו מתיחות ודריכות קבועה ולהציע תכניות להצלה ולעזרה. יבורך לנו כל כוח הרוצה לעשות והמבטיח לעשות.
דינה פורת, " 'אל דמי' – אנשי רוח בארץ ישראל נוכח השואה", הציונות, ח (תשמ"ג), עמ' 246; חוה אשכולי וגמן, בין הצלה לגאולה, ירושלים: יד ושם, תשס"ה, עמ' 269


קריאת הרבנות הראשית לישראל מיום כ"א באדר תש"ה
השבוע לאבל מספד והתעוררות לתשובה, מתחיל מיום החמישי כ"ג באדר ומסתיים עם כלות יום הצום בערב ר"ח ניסן.
במשך השבוע לא יתקיימו כל חגיגות של שמחה. הנישואין שיתקיימו במשך השבוע יסודרו במספר מצומצם של מוזמנים וללא כל תזמורות. לסעודת הנישואין יוזמנו רק קרובים. פונים אל הקהל להימנע מלבקר במשך שבוע האבל בבתי קולנוע ובבתי שעשועים אחרים ומלשמוע קול נגינה וזמרה.
במשך שבוע זה ילמדו בבתי כנסת ובתי מדרש אחרי תפילת שחרית משניות לעילוי נשמות הקדושים, לא פחות משלוש משניות. בכל הישיבות שבארץ ילמדו בכל יום פרק אחד. בת"ת ובבתי"ס, במחלקות הגבוהות, ילמדו בכל יום שלוש משניות.
בכל נקודות הישוב יש לעורר במשך שבוע האבל את הקהל לאבל ולמספד, לתשובה, להצלה ולעזרה.

(ראוי לציין שהוראת הרה"ר הייתה למעט בשמחה בכל התקופה. הם אף קבעו "למעט בשמחה בכל חתונה וברית מילה ובר-מצווה, והגבלת מספר המוזמנים רק לקרובים וחלוקת מגדנות, כעין התקנות בגזירת ת"ח", מכתב הרה"ר אל הנהלת הוועד הלאומי, מיום ד' בטבת תש"ג, עפ"י גנה"מ, 8549 - 10 - 8).
[הרבנות הראשית לישראל, שבעים שנה ליסודה, חלק ב – זכרון לשואה, עמ' 447 ]


הדפסה

חזרה לתחילת העמוד
Claims Conference
© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016