זכור - אמונה בימי השואה

חודש תמוז  תשס"ז - שבת במחנות


עדות ד'
"וטהר לבנו לעבדך באמת" – באשוויץ

היו ימים בהם ניתנה לנו עבודה קלה יותר – סיתות אבני מרצפת באתר הבנייה או הקבעתן בקרקע. קידמנו בברכה את האפשרות לנוח מעט מעמל דחיפת העגלה הכבדה. אך בשבת, לעומת זאת, הקפדנו תמיד להיות משובצות בעבודת הטעינה והפריקה. מאחר ולא הייתה לנו אפשרות לשאול רב, הסתמכנו על ידיעותינו בהלכה כמיטב יכולתנו, והגענו למסקנה כי דחיפת העגלה בשטח סגור הנה מלאכה שאינה אסורה בשבת, בעוד סיתות אבנים וריצוף משטחים הנן, ללא כל ספק, מלאכות אסורות.

באותן שבתות, לאחר סעודת השבת שלנו – שתי פרוסות לחם דקות כנייר כ"לחם משנה" – נהגנו לדחוף את עגלתנו תוך כדי ניגון זמירות שבת. שרנו את הזמירות שהיו זכורות לנו בזו אחר זו, תוך שהאחת מרעננת זיכרונה של חברתה.

הניגון האהוב עלינו ביותר היה "וטהר לבנו לעבדך באמת". שרנו אותו ברגש עמוק. לדידי, עוררה שירת הניגון באושוויץ, תוך כדי דחיפת העגלה, זכר למאורע שנשכח ממני זה מכבר – מסיבת ראש חודש חגיגית, בה מצטרפת אלינו הגברת שרה שנירר בריקוד ובשירה. בעיני רוחי ראיתי את פניה המשולהבות של מורתנו, עיניה הנישאות למרום בורקות כיהלומים שחורים, זרועותיה פרושות לצדדים, והיא שרה ניגון זה – שהיה החביב עליה במיוחד – בהתרגשות עמוקה.

היו זמנים באושוויץ, בהם הפך מוחי למעין דף חלק, מבלי שאהיה מסוגלת לחשוב על דבר. ברגעים אלו, שכחתי את כל השיעורים שלמדתי בעבר; רק תמונה זו נשארה חקוקה בכל בהירותה במוחי. אותה מנגינה, אותן מלים, הפכו לתפילה שליוותה אותי בכל פסיעה שפסעתי, כשרגלי שוקעות עד ברכי בביב השופכין של המיאוס האנושי. אוי, ריבונו-של-עולם, התפללנו, עזור לנו לשמור על לב טהור.

באחת השבתות, בעודנו מזמרות בקול "וטהר לבנו", חלפה לידנו משאית עמוסה בסירי מרק מהבילים. מספר אסירים היו ישובים בעגלה, ככל הנראה תפקידם היה לחלק את הסירים בין הצריפים. לפתע עצרה המשאית ושני גברים ירדו ממנה, אוחזים בסיר מרק מהביל. הם הניחו אותו על עגלתנו... "לכבוד שבת קודש", אמר אחד מהם, ומיהר לשוב למשאית, שהמשיכה בדרכה. כך זכינו, עם הגיענו לאתר הבנייה, בסעודת שבת נהדרת. המרק הספיק לכל העובדות בקבוצה שעסקה בסלילת כבישים.

הדבר חזר ונישנה בשבת הבאה. שוב פסענו בדרכנו, דוחפות את העגלה ומשוררות את הניגון האהוב עלינו, משרות סביבנו אווירת שבת – והנה אותה משאית נעצרת לפנינו. אותם גברים הניחו סיר מרק על ערימת הסלעים, ברכו אותנו שוב באמירת "לכבוד שבת קודש", ונעלמו ללא מלה נוספת.

כך נמשך הדבר במשך מספר שבתות. כל חברות קבוצת העבודה שלנו התענגו יחדיו על מרק השבת החם, שהוגש לנו "על מגש סלעים". [פרל בניש, הרוח שגברה על הדרקון, ירושלים תשנ"ד, עמ' 331]


הדפסה

חזרה לתחילת העמוד
© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016