זכור - אמונה בימי השואה


חודש אלול  תשס"ז - פלוגות העבודה בהונגריה


עדות ג'
עדותו של הרב דוד בן ציון קליין

בשנת 1942 למספרם נסענו מעיר "באיא" לכיוון הרי הקרפטים כמה ימים לפני חג הפסח, חשבנו אז שנגיע עוד לפני חג הפסח לאיזה מקום קבוע או שנהיה עוד ברכבת ושם נערוך את הסדר באמצע הנסיעה – אוכל כשר מצות יין וכו' הצלחנו ב"ה לקבל מקהלת "באיא", אעפ"י שהיתה שם רק קהלה רפורמית בכל זאת עזרו לנו בזה כך שב"ה לא היה חסר מצות כשרות למהדרין ויין בבקבוקים חתומים כדת וכדין וכאמור עיקר דאגתנו היתה איפוא נהיה בהתקדש ליל החג שנוכל לחוג את ליל השימורים כדבעי. והנה בדיוק בערב פסח לפנות ערב בערך כשעה לפני שקיעת החמה הגענו לישוב ששמו ההונגרי היה "טאראצקאז" וביידיש קראו לו טערעסיף סמוך להרי הקרפטים ואז עוד גרו שם כמה מניינים של יהודים חרדים, הוציאו אותנו מהרכבת והיות שהתכנית הית' להמשיך למחרת ברכבת קטנה שנסעה לבין ההרים על כן אמרו לנו שנשאר בחוץ תחת כיפת השמיים ונישן על חפצינו ובבוקר נמשיך הלאה, זוכרני איך שבכינו בדמעות שליש שבדיוק בליל קדוש כזה לא נוכל לערוך את הסדר כראוי וחשבנו על הבית שאז עדיין היו כולם בבית ולא חלמו על שואה, וההרגשה היתה מרה מאוד ל"ע. התפללנו לקב"ה שיתן בלב מפקדנו שיכניסו אותנו לכל הפחות לאיזה מבנה שנוכל לאכול כזית מצה ולשתות את הארבע כוסות כדת וכדין והנה ב"ה תפלתנו נתקבלה ויהודי המקום כשנודע להם שהגיעו לשם יהודים שבמחנה עבודה אצו רצו ושיחדו את המפקדים ואז הכניסו אותנו לבית הספר המקומי שהיה גדול יחסית ונתנו לנו רשות לערוך את הסדר. ואף על פי שנתנו גם רשות לצאת ולהתארח אצל יהודי המקום בתנאי שיחזרו עד שמונה בערב, אמרתי לבחורים שנשאר בפנים לערוך את הסדר ולא כדאי ללכת לאף מקום וב"ה עשרות בחורים שמעו לי ונשארו שם – התחלתי בתפילת ערבית בהתעוררות עצומה בבכיות ובדבקות ואח"כ ערכתי את הסדר לכמעט מאתיים איש חרדים שהתישבו ע"י השולחנות והיתר עמדו מסביב מהם רק כסקרנים עד לשעה מאוחרת בלילה לעיני המפקדים והקצינים שלא אמרו דבר כי שיחדנו אותם בכמה בקבוקים משקאות יינות וכו' ולשמחתנו לא היה קץ שעלה בידנו בעזהשי"ת לערוך את הסדר הקדוש כדת וכדין.

עוד אציין ממה שעבר עלי ב"באיא" פעם בשבת ק' לא יצאנו לעבודה כי הקור הי' נורא, קרא לי מפקד החדר שהי' יהודי משומד ל"ע ובקש אותי לחטוב עצים כדי שיהי' במה לחמם את החדר במחנה צבא של חיל ההנדסה – והיות שמאוד חרה לי על שבחר דוקא בי למלאכה זאת סרבתי ואמרתי לו "לא" אני בשום פנים ואופן לא אעשה זאת כי ידעתי שרק להכעיסני מתכוון כי היו שם גם גויים בינינו וגם כאלה שלא הקפידו על חילול שבת קודש ל"ע, וכמובן שמאוד כעס עלי ואמר לי האם אתה יודע שאתה בצבא ועליך לקים כל פקודה עניתי לו כן אני יודע אבל אינני רוצה לחלל שבת כי אתה משומד ואתה יודע שאני "דתי" על כן להכעיס בחרת בי לעבודה הנ"ל, ואז לקח אותי בידים ובמשך שעות שלמות ציער אותי ועשה לי צרות צרורות בעונשים כבדים, אבל ב"ה לא נשברתי וראה שאיני מוכן להכנע ועומד איתן בדעתי שאיני מוכן לחלל שבת כשכוונתו דוקא להכעיס – וב"ה מאז אף פעם לא צוה עלי לעבוד בשבת ובזכות השבת קודש ניצלתי.

בשנת תש"א תיכף אחרי הפסח הגענו למקום הרים וגבעות ויערות גדולות הרי הקרפטים שוממים מתושבים וכמובן שהתחלנו לדאוג מאין ניקח כאן אוכל כשר במקום כל כך שומם, הקור היה שם נורא והשלג היה גבוה. היות ורצינו לספור ספירת העומר אחרי צאת הכוכבים כדי לקיים "תמימות" כמה מחברי המדקדקים במצוות ואני נשארנו ערים ולא הלכנו לישון בזמן שכל אנשי המחנה כבר היו ישנים (כך היתה שם הפקודה לשכב מוקדם כדי שיהיה אפשר לקום השכם מאוד לעבודה). כי חיכינו לזמן צאת הכוכבים, ע"כ התישבנו על מקומות השכיבה ושוחחנו בינינו מה יהיה כאן איך נתגבר ואיך נוכל להחזיק מעמד בקשר לאוכל כשר והנה פתאום נכנס איש בבגדי חיל הונגרי דבר בלתי מציאותי באותה הסביבה ופונה ישר אלינו ומתיישב על ידנו ומדבר בשפת האידיש ושואל למה אינכם הולכים לישון יחד עם כולם ומדוע אתם ערים וכמובן שענינו לו שאנחנו מחכים לזמן ספירת העומר וע"ז אמר לנו יפה מאוד שאתם מדקדקים במצוות ב"ה ואז שאל אותנו האם יהיה לכם כאן אוכל כשר ומה תאכלו כאן ואמרנו שבאמת מזה אנו מדברים כעת ודואגים מה יהיה במקום שמם כזה, ואז אמר לנו אל תדאגו יש כאן בסביבה גוי שומר היער שיש לו כמה פרות חולבות, מחר בבוקר תכנסו אליו והוא ימכור לכם חלב ואתם יכולים לעמוד גם בשעת החליבה כדי שלא יהי' חלב שחלבו עכו"ם ואין ישראל רואהו ויהיה לכם חלב אי"ה במשך כל הזמן שתהיו כאן, האיש נעלם ויותר לא ראינו אותו – ובאמת כן היה כאשר אמר למחרת הלכנו לשם ומאותו היום מכר לנו מידי יום ביומו כמה ליטר חלב טרי שהיינו בשעת החליבה וחילקנו את החלב בינינו כי היינו סה"כ כמה בחורים מדקדקים ומזה היתה פרנסתנו במשך הזמן שהיינו שם. ותמיד הזכרנו את החיל הבלתי ידוע "כאליהו הנביא" זכור לטוב, ומענין היה הדבר שכשנודע הדבר לאנשי המחנה הלכו גם אחרים אצל הגוי הנ"ל ורצו לתת לו הרבה יותר ממה שקבל מאתנו ולא רצה בשום אופן למכור לאחרים רק לנו. ותמיד אמר להם אלה באו בראשונה ואיני משנה בדיבורי והיה לנס ולפלא. [...]

אחרי טלטולים בכמה מקומות במדינת הונגריה עצמה קבלנו פקודה בקיץ תש"ג 1943 לנסוע למדינת יוגוסלביה ולעבוד שם בעיר "בור" במכרת נחושת, בחודש יולי למספרם התאספנו בערך כ-1000 איש בעיר "סעגעדין" ומשם נסענו בספינה על נהר טיסה ודונה ואח"כ המשכנו עם רכבת עד העיר הנ"ל "בור". חוץ מהקבוצה הזאת באו בזמנים שונים לשם עוד שלשת אלפי איש, אותנו הצעירים השאירו בעיר בור עצמה במחנה שקראו לה "בערלין" דהיינו "בערלין לעגר" והיתר עבדו שם בסביבה ולכל מחנה קראו בשם אחר, היה שמה ועסטפאלן לאגער, ברעגענז לאגער, פאראלבערג לאגער, וכו', אנחנו שנשארנו בעיר בור עבדנו במכרות הנחושת, חלק עבדו למעלה על ההר וחלק חפרו מנהרה (טונעל) מתחת הרי הנחושת, וגם אני עבדתי שם שבוע ביום ושבוע בלילה (טאגשיכט או נאכטשיכט) אי אפשר לתאר את המצב הנפשי בו היינו נתונים כשהובילו אותנו לעבודה מתחת לאדמה בלי אויר לנשימה שאותו קבלנו רק ע"י צנורות חמצן, יום עבודה היה 11 שעות עם הפסקה קצרה, ביחד עם סרבים שבויים שנדונו למוות ע"י הגרמנים (שטראפלאגער), בפנים המנהרה היה תמיד רטוב כי הרבה פעמים אחרי שהפציצו את האבנים ירדו מים רבים כמו מעינות מבין הסלעים - ולא פעם קראו אסונות בנפש ל"ע ע"י מפולת אבנים וכבר ביום הראשון שהגענו היה קרבן אחד מחברנו בחור ירא שמים שהיה משמש בקודש אצל הרהצה"ק מסטראפקוב זצ"ל שנהרג ע"י שפגעה בו אבן שעפה מהתפוצצות ולא ידע שצריכים להתרחק ממקום הפיצוץ הי"ד.

כדאי להזכיר כאן שבפסח תש"ד ערכתי את ליל הסדר בתוך המנהרה, בשעה 12 בלילה בשעת ההפסקה התישבתי על אבן אחת גדולה עם כזית מצה שאפינו במסירות נפש ממש ע"י כך שאחד מחברנו התגנב העירה וקנה קצת חטה שבררנו אותה, טחנו אותה ע"י אבנים ואפינו אותה בתנור שהתקננו באיזה פינה נידחת שלא יבחינו בו הרשעים ימ"ש אבל כמובן שלא עלה בידנו לאפות כמות גדולה רק כמה כזיתים שחלקנוה בין המדקדקים ביותר, גם קצת יין הצלחתי לקבל ע"י אחד מההורים של בחור שהיה גר במדינה זאת ששלחו לו כמה בקבוקים חתומים והגיעו בשלום ובהצלחה לתוך המחנה וכך ערכתי את הסדר וזכיתי לקיים מצוות אכילת כזית מצה וארבע כוסות על הסדר באותה שעה של ההפסקה כנ"ל. באותו פסח לא היה לנו מה לאכול פשוטו כמשמעו כי מצות לא היה לנו יותר מהכזית הנ"ל לשתי הלילות וגם חמץ לא אכלנו ח"ו – מה שכן היה לנו קצת זה היה מעט קטניות שעועית, שהצלחנו קצת לבשלם בימים הראשונים אבל אח"כ קבלנו ל"ע כאבי בטן וקיבה ר"ל כי לא הספקנו לבשל אותם כדבעי אבל העיקר הוא שלא נכשלנו באיסור חמץ כי הנסיון היה גדול נורא וקשה, לסבול רעב במשך שמונה ימי הפסח.

הנסיון גם במשך כל השנה לא להכשל במאכלות אסורות היה קשה מאוד וזוכרני שבימים הראשונים שהגענו לשם היה המצב חמור מאוד כי אחרי העבודה המפרכת פשוט לא היה לי מה לאכול וכמעט כל החברים שלי התחילו כבר לאכול מה שנתנו שם במטבח וגם אני יעצתי למי שבא לשאול בעצתי שיתחיל לאכול כי זה היה בגדר של סכנת נפשות ממש. ופעם שכבר לא יכולתי לסבול את הרעב ר"ל והרגשתי שאצטרך להתחיל לאכול מה שבשלו שם ומתוך צער התחלתי לבכות בהתרגשות עצומה והחלטתי "שאינני אוכל בשום פנים ואופן דבר איסור" יהיה מה שהיה, ובטוח אני באבינו שבשמים שיתן לי כח לסבול ויזמין לי כבר באיזה אופן פרנסתי ופתחתי את הספר "מחנה ישראל" של החפץ חיים זצ"ל שהיה איתי תמיד, דפדפתי בו וחפשתי אולי אפשר בכל זאת למצוא איזה היתר לאכול משהו אפילו אם לא האיסור גופא, ומרוב עייפות נרדמתי וכשהתעוררתי הרגשתי עצמי כבריה חדשה לגמרי כאילו שראיתי לפני את הישועה ממש והרגשתי הקלה – פתאום שמעתי שמכריזים מי שרוצה ללכת למטבח לעזור שם לקלוף תפוחי אדמה ילך, ומובן שגם אני הייתי בין ההולכים ואעפ"י שהכריזו שמי שיעיז לקחת רק תפוח אדמה אחד דמו בראשו ח"ו בכל זאת הרהבתי עוז בנפשי ולקחתי כמה מהם בכיסי וב"ה הצלחתי לעבור ולא חפשו בכיסי, תיכף ומיד מצאתי מקום מוצנע ובישלתי אותם והחייתי את נפשי ומאז ב"ה כאילו נפתח צנור השפע ותמיד הזמין לי הקב"ה בכל מיני אופנים ודרכים שונים ומשונים ולא נגעתי ב"ה במאכלות אסורות ואדרבא המצב הוקל במקצת עד שגם חלק מהחברים הפסיקו עם האוכל הלא כשר והיינו עשרים בחורים כאלה במשך כל הזמן.

ב"ה עלה בידנו אח"כ לבקש את אחד הטבחים שהיה מעיר מולדתי שכשיוודע לו שעומדים להוריק את פחי האשפה יזרוק לתוכם ירקות בכמות גדולה כך שהם לא יבחינו בדבר ח"ו ויודיע לנו ע"ז ואז נלך לבור הזבל ונוציא משם את הירקות ויהיה לנו במה להחיות את נפשנו ובאמת כך היה במשך זמן ארוך שהטבח הנ"ל הודיע לנו שהיום הוציאו את פחי האשפה והוא החביא לתוכם כמויות של ירקות כמו כרוב וגזר וכו', אח"כ הוצאנו אותם משם מבלי שיוודע הדבר למי שהוא ובזה קנה לו עולמו – ויש לציין שבנסיגה הוציאו אותו פעם להורג ל"ע יחד עם כמה אנשים וברגע האחרון ניצל בנסי ניסים ומי יודע אם לא בשכר מצוה גדולה זו.

למרות שבענין האוכל הכשר היה לי קשה מאוד ועל פי רוב לא היה לי רק לחם יבש ולפעמים עלה בידי לקבל או לקנות קצת ריבה וכדי שיהיה מזה הרבה ערבבנו בתוכו מים כדי שיהיה נוזלי, בכל זאת השתדלתי להכין לשבת קודש כמה תפוחים או לפעמים כמה אגוזים שקנינו אותם אצל גויים סרבים שבאו ע"י המחנה ומכרו לנו. קצת כסף היה לנו מזה שנתנו לנו שלוש סגריות בכל יום וכמובן שהתגברתי ולא עישנתי אותם רק מכרתי אותם שיהיה לי לפעמים במה לקנות כמה תפוחים כנ"ל ובפרט לשבת קודש. פעם קרה לי נס נגלה וזה היה באחד מערבי השבתות שלא היה לי כבר כסף במה לקנות לכבוד שבת קודש אבל חשבתי הרי אמרו "לוו עלי ואני פורע" ואם אין מזומן צריכים ללוות כדי שיהיה במה לכבד את השבת, קיימתי דברי חז"ל הנ"ל ולוויתי לי כמה פרוטות והלכתי ע"י הגדר לקנות כמה תפוחים והנה איך שהגעתי לשם והתחלתי לעמוד על המקח עם הגוי המוכר התחילה פתאום "אזעקה" ואז אמר לי המוכר "קח ולך" ונתן לי במתנה שק שלם מלא תפוחים נהדרים והיות ולא הצטרכתי כ"כ הרבה בבת אחת מכרתי אותם והיה לי כבר כסף מזומן מספיק וזה נתן לי אומץ ועידוד גם להבא לסחור קצת עם זה ואז בעזהשי"ת הצלחתי בזה והיתה לי הקלה בהשגת מזון כשר, ותליתי הנ"ל בשכר מצות כיבוד שבת קודש שלא רציתי לוותר על קניית התפוחים לסעודת שבת.

התקרבו הימים הנוראים והתחלתי לדאוג עבור "שופר" שיהיה במה לתקוע בר"ה והיה ביננו אברך אחד שהיה שו"ב ונדמה לי שהיה מכפר גניץ' שהצליח לצאת מהמחנה ולקנות קרן של איל אצל גוי ומזה עשה שופר כשר ובר"ה תקענו כדת וכדין בלי שום התערבות מצד הרשעים – גם ביום הכפורים היתה הפקודה לצאת לעבודה כרגיל ואז עבדתי ביום (טאגשיכט), אי אפשר לתאר עלי גליון מה שעבר עלינו מבחינה נפשית כי לא יכולנו להתחיל לעבוד ואפילו רק לנגוע לדבר מוקצה ביום הקדוש והנורא הזה ואפשר לומר שגם הם מנהלי העבודה הרגישו בדבר וראו שזה לא ילך היום בשום פנים ואופן וניסו לחלק את העבודה בקבלנות דהיינו שאם נגמור עבודה מסוימת נלך הביתה למחנה וכעבור שעתיים בערך שחררו אותנו בכלל באותו היום מהעבודה כי הרגישו שלא יהיה שם שום תוצרת וב"ה עלה בידי לא לנגוע בכלל בשום עבודה ובאמתלה שאינני מרגיש טוב הצלחתי להתחמק ביום קדוש זה מלחללו, חזרנו למחנה והתפללנו במנין בלי שום הפרעה ב"ה.

התקרבו ימי חג הסוכות ודאגנו מה יהיה עם מצות סוכה ואיך נקיים אותה לכל הפחות פעם אחת. ב"ה עלה במוחנו רעיון נפלא שלא רחוק מהמחנה יש מקום שאפשר לגשת לשם באמצע היום בלי בקשת רשות ושם המקום מתאים להקמת סוכה כשרה כי מצאנו מקום בין שני הרים שנוכל להשתמש בהם כקירות ודפנות הסוכה והוספנו עוד דופן מענפים שמצאנו שם וסוככנו אותה כדבעי כדת וכדין עם ענפי אילנות ופסולת עלים וכו', כך שאף אחד מהרשעים לא שם לב לזה כאילו יש כאן משהו שקשור לחגי ישראל וב"ה הצלחנו תמיד באמצע היום לגשת לשם ולקיים מצות סוכה כהלכה רק כמובן שבערבים היה הדבר כרוך בסכנה לגשת כי היה אסור ללכת לשם ואונס רחמנא פטרי', ולשמחתנו לא הית' קץ שב"ה קיימנו גם מצוות סוכה.

[הרב דוד בן ציון קליין, נספר תהילתך, יסודות תשנ"ב, עמ' רו–ריא]


הדפסה

חזרה לתחילת העמוד
Claims Conference
© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016