תחקיר החודש

עדות
עדותו של הלל דנציג

---

למרות התנאים הקשים שאנשי פלוגות העבודה היו נתונים בהם, היו מהם שמצאו לעת ערב לאחר תום העבודה המפרכת זמן לעסוק בדברים שברומו של עולם. כך, למשל, תיאר הלל דנציג את שהתרחש בצריפים לאחר שעות העבודה:

באחד הבוקסים [צריפים] היו מתאספים מדי ערב בעלי האמונה הדתית. היו מתפללים או לומדים, בעוד שבבוקסים הסמוכים היו מתנהלים משחקי קלפים סוערים או שיחות חולין. בבוקס של היראים, לאור נר זעיר, היו הראשים נרכנים על דפים עבריים בלים. למדו בקול פרקי תנ"ך ומשניות מעלים ששרדו מן הבית או נמצאו בין עיי המפולת של ערים רוסיות, לרוב בדירותיהם החרבות של יהודים רוסיים שנטבחו או נמלטו על נפשם.
בתא אחר ניהלו הציונים והקומוניסטים ויכוחים אין סופיים על דרכה ועל עתידה של היהדות. בכל תא ניסו האנשים להמשיך, כביכול, באורח חייהם מן הבית. מתוך להט הוויכוחים שהיו מתמשכים עד לשעות המאוחרות של הלילה, ומבעד לאפלולית האורווה, היתה הנשמה ניבטת, כמו מבעד לחלון אפרורי, אל עולם הזיות של חיים שעברו ושל החיים העתידים לבוא. [...]
יש שלעת ערב הפכה האורווה לאולם הרצאות. דיירי "הבוקסים" נהרו אל המסדרון האמצעי ותפסו את מושביהם, כלומר התישבו על גזעי עצים, על ספסלים ועל ארגזים והמתינו ל"תכנית". התכנית היתה נעה מן הכבד אל הקל. פסיכיאטר נודע, ששימש כרופא בפלוגה, היה מרצה על מוזרויות הנפש תוך חיי החזית; מורה צעיר היה קורא מספרי הנביאים ומפרשם בהתלהבות; סוציאליסט ותיק נשא דברו על המפלה הקרובה של הפאשיזם, ואילו עיתונאי ציוני היה מנתח את שאלת הנצח של הגורל היהודי, כשהוא מצביע על נקודת אור של העתיד בארץ ישראל.

[הלל דנציג, בצל סוסים, עמ' 62]


הדפסה