זכור - אמונה בימי השואה

חודש אדר א'  תשס"ח - החינוך היהודי בצל השואה


עדות ד'
גטו וארשה

נפל בחלקי להמשיך את לימודי ב"יהודיה" בימי מלחמת העולם השניה. [...] הלימודים התנהלו כל יום במקום אחר. בביתם של המורים או אצל אחת התלמידות. הם התנהלו במחתרת, בקבוצות קטנות, לאור נר בודד, בכל ערב במקום אחר. לא אחת היו המורים וגם התלמידות חולים וחלשים מרעב, אבל אינני חושבת שאי פעם למדנו אנו ולימדו המורים בהתלהבות גדולה יותר. לא הייתה זו בריחה מהמציאות הנוראה, אלא הבעת התנגדות לרשע ולחילול הערכים היקרים לנו. המורים הדגישו לפנינו לא פעם שאסור לאבד את צלם האדם אפילו בזמנים כאלה. הם קיוו שרבות מתלמידותיהם תישארנה בחיים והשתדלו לשמור על השלמות הרוחנית שלהן. היחסים שבין התלמידות והמורים גם הם נשתנו. בערבים הקרים, בחדרים החשוכים, בפחד מתמיד נקשרה בינינו קירבה גדולה וחיבה עמוקה. הפכנו למשפחה אחת, זכור לי במיוחד הכינוס האחרון של בית-הספר שהתקיים במוסד לילדים עזובים. שרנו ורקדנו למרות שהמתח בגטו הגיע כבר לשיאו וידענו שהסוף קרב ובא. בתום המסיבה קם אחד המורים ואמר: אם נחיה אחרי המלחמה הזאת, נשתדל לחיות כבני אדם הראויים לשם נעלה זה; ואם נגזר עלינו להיספות – נמות כאנשים גאים. יהיה גורלנו אשר יהיה, אין ספק בלבי שאחרי המלחמה הזאת יקום עולם טוב יותר.

(עדותה של נחמה אקהיזר-פאהן, בתוך: אברהם לוין, פנקסו של המורה מיהודיה, עמ' 12–13)


הדפסה

חזרה לתחילת העמוד
Claims Conference
© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016