חודש ניסן תשס"ח - זמן חרותינו
- תמונה תצלום מתוך הגדה של פסח, פראג 1526 4/10/2008
-
ממדף הספרים
שבתך ומשענתך
הרב סיני אדלר
בני ברק תשס"ח 4/10/2008 -
ממדף הספרים
תנועה בחרבות – מנהיגות אגודת ישראל לנוכח השואה
יוסף פונד
ירושלים תשס"ח 4/10/2008 - עדות פסח שנת תש"ה בגבול הונגריה אוסטריה 4/10/2008
- עדות פסח שנת תש"ה במאוטהאוזן 4/10/2008
- עדות פסח שנת תש"ג בטרזינשטט 4/10/2008
- עדות פסח שנת תש"ב בפלוגות שירות העבודה בהונגריה 4/10/2008
- תמונה ליל הסדר באמסטרדם בתקופת ראשית הכיבוש הנאצי 4/10/2008
עדות פסח שנת תש"ה במאוטהאוזן
כבר הזכרתי שבחורף שנת תש"ה הגענו למחנה הריכוז מאוטהאוזן אשר באוסטריה, שהייתה תחת השעבוד הגרמני. בפרק "שיעורים באמונה ובתפילה" תיארתי את המחנה הנורא הזה. אחרי ששהינו שם שבועות מספר הגיעו ימי הפסח. למרות הניתוק המוחלט מכל מה שהיה מחוץ לחומות הגבוהות של אותו מחנה ידענו גם שם את לוח השנה.
זה היה הפסח הראשון שהייתי בו לבדי, כי בפסח הקודם הייתי עדיין עם הוריי בגטו.
בתחילה הייתי סבור שהיות שאכילת חמץ אסורה כבר בערב פסח אחרי הצהריים, אמנע מאכילתו לפחות בשעות הראשונות של האיסור ואשמור את מנת הלחם היומית שלי עד למחרת בבוקר. ידעתי שאני נמצא במצב של פיקוח נפש ואני חייב לאכול כל דבר שניתן לי, אפילו חמץ בפסח, ובכל זאת רציתי לחוש את הפסח לפחות בכניסתו של החג. יהודי אחד ששמע את רעיוני העיר לי שמבחינת ההלכה מוטב לאכול את הלחם מיד, כי הלוא עצם החזקתו אסורה והיא בבחינת "בל יראה ובל ימצא", ולעבור על איסור זה אין היתר של פיקוח נפש.
לאחר המפקד שנערך לפנות ערב, לפני כניסתנו לצריף ללינה, יכולנו להסתובב קצת ברחבה שלפני הצריפים. ניגשתי לאחד החברים ואמרתי לו: הערב הוא ליל הסדר, ואנחנו חייבים לציין זאת. אמנם אין לנו מצות ולא יין לארבע כוסות, וגם לא מרור לאכילה, אולם דבר אחד נוכל לעשות, לספר את ההגדה. לא היו לנו ספרי הגדה, אולם קטעים ממנה זכרנו בעל פה. וכך, בצעידה הלוך ושוב ברחבה שלפני הצריף, קיימנו את המצווה. התחלנו ב"הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים". באותה שעה בוודאי חשבנו: אבותינו במצרים אכלו לפחות לחמא עניא, לנו אפילו לחם כזה אין. גם השאלות של "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות" נאמרו בפינו בכוונה מיוחדת. האם ניתן היה לומר "הלילה הזה כולו מצה"? הרי לא היו לנו לא מצה ולא חמץ! ועל כולם, "הלילה הזה כולנו מסובין", האומנם? "עבדים היינו לפרעה במצרים", האם עבדים רק היינו? האם היום אנחנו בני חורין? נראה היה לנו שהשעבוד שלנו גרוע בהרבה מזה של אבותינו. ובכל זאת אמרנו "ויוציאנו ה' אלקינו משם". כפי שכבר הזכרתי, מאז שהקב"ה הוציא אותנו מבית עבדים והביא אותנו אליו – אנחנו בני חורין לנצח. הגרמנים יכלו לשעבד את גופנו וגם להשמיד אותנו, אולם את נפשותינו אין הם יכולים לשעבד ואת רוחנו לא יצליחו לשבור. גם היום אנחנו בני חורין. "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו". חכמינו ז"ל ראו ברוח קודשם את אשר יקרה בכל דור ודור, גם מה שיקרה בדור שלנו, ואף על פי כן הוסיפו ואמרו "והקב"ה מצילנו מידם". אין לנו ספק, גם אותנו הקב"ה יציל ויוציא אותנו מהגיהינום הזה שעלי אדמות.
כך המשכנו לספר, ככל שהזיכרון אִפשר לנו, עד שהגענו לסיום – "לשנה הבאה בירושלים". זאת לא הייתה רק תפילה מעומק הלב, כי הרי הרגשנו בכל מאודנו כמה ירושלים חסרה לנו, אלא זו הייתה גם התקווה הגדולה שלנו: "אבינו, אב הרחמן, רחם עלינו והוציאנו מהגלות הנוראה הזאת, והביאנו לירושלים עירך ולציון עיר קדשך".
ליל סדר בהליכה על פתחו של גיהינום, ואולי גם בתוכו, ליל סדר במאוטהאוזן.
תפילתי נענתה. בשנה שאחריה זכיתי לשבת עם אחי מתתיהו ז"ל בליל הסדר בירושלים.
[בתוך: הרב סיני אדלר, שבתך ומשענתך, בני ברק תשס"ח, עמ' 47–49] הדפסה
כבר הזכרתי שבחורף שנת תש"ה הגענו למחנה הריכוז מאוטהאוזן אשר באוסטריה, שהייתה תחת השעבוד הגרמני. בפרק "שיעורים באמונה ובתפילה" תיארתי את המחנה הנורא הזה. אחרי ששהינו שם שבועות מספר הגיעו ימי הפסח. למרות הניתוק המוחלט מכל מה שהיה מחוץ לחומות הגבוהות של אותו מחנה ידענו גם שם את לוח השנה.
זה היה הפסח הראשון שהייתי בו לבדי, כי בפסח הקודם הייתי עדיין עם הוריי בגטו.
בתחילה הייתי סבור שהיות שאכילת חמץ אסורה כבר בערב פסח אחרי הצהריים, אמנע מאכילתו לפחות בשעות הראשונות של האיסור ואשמור את מנת הלחם היומית שלי עד למחרת בבוקר. ידעתי שאני נמצא במצב של פיקוח נפש ואני חייב לאכול כל דבר שניתן לי, אפילו חמץ בפסח, ובכל זאת רציתי לחוש את הפסח לפחות בכניסתו של החג. יהודי אחד ששמע את רעיוני העיר לי שמבחינת ההלכה מוטב לאכול את הלחם מיד, כי הלוא עצם החזקתו אסורה והיא בבחינת "בל יראה ובל ימצא", ולעבור על איסור זה אין היתר של פיקוח נפש.
לאחר המפקד שנערך לפנות ערב, לפני כניסתנו לצריף ללינה, יכולנו להסתובב קצת ברחבה שלפני הצריפים. ניגשתי לאחד החברים ואמרתי לו: הערב הוא ליל הסדר, ואנחנו חייבים לציין זאת. אמנם אין לנו מצות ולא יין לארבע כוסות, וגם לא מרור לאכילה, אולם דבר אחד נוכל לעשות, לספר את ההגדה. לא היו לנו ספרי הגדה, אולם קטעים ממנה זכרנו בעל פה. וכך, בצעידה הלוך ושוב ברחבה שלפני הצריף, קיימנו את המצווה. התחלנו ב"הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים". באותה שעה בוודאי חשבנו: אבותינו במצרים אכלו לפחות לחמא עניא, לנו אפילו לחם כזה אין. גם השאלות של "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות" נאמרו בפינו בכוונה מיוחדת. האם ניתן היה לומר "הלילה הזה כולו מצה"? הרי לא היו לנו לא מצה ולא חמץ! ועל כולם, "הלילה הזה כולנו מסובין", האומנם? "עבדים היינו לפרעה במצרים", האם עבדים רק היינו? האם היום אנחנו בני חורין? נראה היה לנו שהשעבוד שלנו גרוע בהרבה מזה של אבותינו. ובכל זאת אמרנו "ויוציאנו ה' אלקינו משם". כפי שכבר הזכרתי, מאז שהקב"ה הוציא אותנו מבית עבדים והביא אותנו אליו – אנחנו בני חורין לנצח. הגרמנים יכלו לשעבד את גופנו וגם להשמיד אותנו, אולם את נפשותינו אין הם יכולים לשעבד ואת רוחנו לא יצליחו לשבור. גם היום אנחנו בני חורין. "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו". חכמינו ז"ל ראו ברוח קודשם את אשר יקרה בכל דור ודור, גם מה שיקרה בדור שלנו, ואף על פי כן הוסיפו ואמרו "והקב"ה מצילנו מידם". אין לנו ספק, גם אותנו הקב"ה יציל ויוציא אותנו מהגיהינום הזה שעלי אדמות.
כך המשכנו לספר, ככל שהזיכרון אִפשר לנו, עד שהגענו לסיום – "לשנה הבאה בירושלים". זאת לא הייתה רק תפילה מעומק הלב, כי הרי הרגשנו בכל מאודנו כמה ירושלים חסרה לנו, אלא זו הייתה גם התקווה הגדולה שלנו: "אבינו, אב הרחמן, רחם עלינו והוציאנו מהגלות הנוראה הזאת, והביאנו לירושלים עירך ולציון עיר קדשך".
ליל סדר בהליכה על פתחו של גיהינום, ואולי גם בתוכו, ליל סדר במאוטהאוזן.
תפילתי נענתה. בשנה שאחריה זכיתי לשבת עם אחי מתתיהו ז"ל בליל הסדר בירושלים.
[בתוך: הרב סיני אדלר, שבתך ומשענתך, בני ברק תשס"ח, עמ' 47–49] הדפסה
