תחקיר החודש

עדות
פסח שנת תש"ג בטרזינשטט

---

באותה העת היינו כלואים מאחורי חומות הגטו, מנותקים מן העולם ונתונים בתנאי חיים קשים ביותר. יחד עם זאת חיינו בפחד מתמיד מה ילד יום. לא ידענו מה הן תכניותיהם של המשעבדים שלנו, אולם ידענו שחירותנו מאתנו והלאה.

והנה הגיע חג הפסח, זמן חירותנו – האומנם?
באותם הימים הצליח מישהו לברוח מהגטו, וכעונש על כך נאסר עלינו להדליק אור כלשהו בשעות החשכה. כיוון שניתן היה לערוך מפגשים רק במשך היום, ובלילה היה שרוי כל אחד לבדו על דרגשו, נפגשנו, הוריי ואני, בערב פסח אחרי הצהריים, וניהלנו סדר לפני רדת החשכה. אבא, שהיה בבחינת חכם הרואה את הנולד, לקח אתו מהבית מצות אחדות, ואמי הכינה מין משקה ששימש לנו לשתיית ארבע כוסות. את מצוות אכילת מרור לא יכולנו לקיים, כי לא היה ניתן להשיגו בגטו, אולם סימנים ל"וימררו את חייהם" היו לנו די והותר. זה היה סדר מיוחד במינו, ליל סדר מאחורי חומות הגטו, לאור היום.

ונשאלת השאלה, האם באותה שעה אפשר היה לומר "זמן חירותנו"? התשובה היא חיובית. את החירות שה' זיכה אותנו בה בהוציאנו ממצרים לא יוכל איש לקחת מאתנו, כי זאת חירות עולם. ביציאה ממצרים היו, כלשונם של חז"ל, ארבע לשונות של גאולה, הווה אומר ארבע גאולות. על הרביעית נאמר: "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים". ביציאת מצרים הפכנו להיות בנים של הקב"ה, והוא היה לנו לאב. היחס בין אב לבן הוא יחס נצחי ואינו ניתן לניתוק. גם כאשר האב מייסר את בנו הוא נשאר אב, והבן הוא לעולם בן. גם כאשר היינו מאחורי גדרות התיל היינו אמנם מנותקים מן העולם, אבל לא מנותקים מאבינו שבשמים. לכן גם שם חגגנו את זמן חירותנו והודינו להקב"ה שהוציאנו מעבדות לחירות. אולם הוספנו בקשה מיוחדת: כשם שהוצאת את אבותינו מגלות מצרים – כן תגאלנו מהגלות המרה הזאת שאנחנו שרויים בה.

[בתוך: הרב סיני אדלר, שבתך ומשענתך, בני ברק תשס"ח, עמ' 47–49]


הדפסה