זכור - אמונה בימי השואה


חודש תשרי  תשס"ט - עקידת יצחק לזרעו


זכרונות
תקיעות שופר באושוויטץ

והנה הטראנספורט הלז נחרת בלבבי בשביל עוד איזה ענין חשוב, הנה ברוב חסדי ה' ובנסי נסים, עלתה בידי להכניס שופר אחד בתוך המחנה. וביום ר"ה הלכתי מבלאק לבלאק, עם השופר בידי לתקוע, והגם שזה הי' כרוך בסכנת נפשות גדולה, שלא ירגישו הנאצי"ם והקאפוס הרשעים, וברוך הוא וברוך שמו על זה שזכיתי ברוב רחמיו וחסדיו לתקוע ביום ר"ה הלז לערך עשרים פעמים את המאה קולות והאנשים גרי המחנה הי' להם למשיב נפשם האומללה ולהרגיע בזה קצת את מצפונם, שעכ"פ זכו לצאת ידי מצות תקיעות שופר בר"ה גם באושוויטץ.

והנה הטראנספורט הנ"ל של ערך אלף אנשים שנשלחו משם ביום א' דר"ה סמוך לעת ערב, מחמת בהילות והכנות להנסיעה נמנע מהם לשמוע תקיעת שופר, וכבר עמד כל הטראנספורט בסוף המחנה סמוך לשער מוכנים ומזומנים לצאת חוצה מהמחנה, וכאשר הגעתי אליהם יחד עם הרב ר' מענדעלע הנ"ל לעשות החליפין אמרתי להם שיש אתי השופר, ונתמלאו שמחה של קדושה וביקשו אותי לתקוע חיש מהר המאה קולות כדי לצאת המצוה טרם פתיחת השער לנסוע למקום בלתי ידוע.

ועדיין מצלצל באזני הקולות והבכיות שנפרץ מהאלף אנשים בשעת התקיעות. ובפרט קולו הרועד של בעל המקריא שהי' ידידי החסיד המפורסם מוה"ר יהושע פליישמאן הי"ד מדעברעצין שצעק בקול גנוחי גנח וילולי יליל, תקיעה שברים תרועה תקיעה וממש לא יכולתי לצמצם מוחי לתקוע כדת וכהלכה. והרגשתי אז הפירוש של השלה"ק תקיעה שברים תרועה, שמה שהי' מקודם ישר, נעשה שבר ותרועה, שממש שנשבר כל הקהלות הקדושים, שהי' מקודם ישר, ובאחרונה תקיעה פשוטה, שמתפללים ומבקשים מה', שנזכה לחזור לתקיעה פשוטה ולישועה קרובה.

תקיעת שופר לי"ד מאות בחורים לפני שריפתן

והנה הנערים המסוגרים בהבלאק ונידונים לשריפה, נודע להם שיש לי שופר לתקוע והתחילו להרעיש ולצעוק בקולות ובכיות מרורי תמרורים, מתוך הבלאק שלהם, שאני אכנס גם אליהם לתקוע לפניהם המאה קולות, כדי שיזכו בהמצוה היקרה של תקיעת שופר בר"ה, ברגעים האחרונים, טרם שיושרפו על קידוש השם.

ואני לא ידעתי לשות עצה בנפשי, כי הענין הי' כרוך בסכנה גדולה כי כבר הי' סמוך לעת ערב, אשר הוא הזמן המוכן לפורעניות והנאצי"ם צריכים לבוא לקחתם, ואם יבואו פתאום הנאצי"ם, ובאותו רגע אני נמצא בתוכם, אז אין ספק שגם אותי יקחו עמהם לבית המוקד. והקאפוס הנודעים לרשעים לא יניחו אותי אף לברוח לחוץ, ועמדתי עומד ומהרהר כדת מה לי לעשות, וספק גדול הי' במוחי, אם מותר לי לסכן נפשי, אפי' בספק סכנה, בשביל שמיעות תקיעות שופר של הנערים, והנערים צעקו מרה, הפולחת כל לב, רבי, רבי! בוא נא למען השם, חוסה נא על נפשינו, ובוא נא לזכות אותנו במצוה הלז ברגעים האחרונים. ועמדתי משתומם כי לא הי לי אף עם מי להתיעץ.
ונוסף על ספיקי, הנה בני זלמן ליב יחי' עמד על ידי, והחזיק בי במרורות ותחנונים. אבי, אבי, אל תעשה זאת למעה"ש כי ח"ו ברור הזיקא ואשאר ח"ו גלמוד שכול כתורן בראש ההר. אבי, אבי, אל תלך ואל תכנס, אינך מחויב לעשות זאת. כבר תקעת היום הרבה פעמים, וגם זה הי' כרוך בסכנת נפש. וכבר הי' די והותר מזה. וכדומה דברי תחנונים בבכי' רבה. וכאשר הבטתי על בני יחי' נתעורר בי רחמנות עליו וראיתי שמאד צדקו דבריו.

אכן לעומת זה הקולות והצעקות של הנערים לא נתנו מרגוע לנפשי ועוררו רחמנות גדולה בלבי, ואולי יגן עליהם מצוה זו בעת הצר, וכולי האי ואולי וגם כמה אנשים חסידים ואנשי מעשה, שנתעוררו מקולות הנערים השתדלו והתחננו לטובת הנערים שעוד היום גדול, ויספיק עוד הזמן ליכנס ולצאת משם. ושלוחי מצוה אינם נזוקין ועוד כדברים האלה.

ובאתי לידי החלטה, יעבור עלי מה, לא אשיב פניהם בבקשתם, ולא אשעה לתחנוני בני נ"י. ותיכף התחלתי המשא ומתן עם הקאפוס הרשעים שהתעקשו שלא להניח אותי ליכנס עד שכבר חשבתי שעוד מעט והשעה עוברת ולא יהי' עוד שעת כושר לתקוע לפניהם. אכן אחרי רוב הפצרות מכמה בע"ב, ובעד סכום גדול אשר נתקבץ בעוד איזה רגעים על אתר נענו לבקשתינו אך הזהירו אותי בתנאי כפול, שאדע שאם אשמע קול צלצול הפעמון שע"י השער, שזה מורה שהס' ס' באים להמחנה, ברגע הזה נחרץ גורלי יחד עם כל הנערים הנמצאים בתוך הבלאק, כי לא יניחו אותי לצאת משם בשום אופן.

ואני קבלתי עלי את הכל, ונכנסתי אל הנערים, רק זאת עשיתי מקודם, שצוויתי לבני זלמן ליב נ"י שיעמוד ברחוב המחנה, ולהסתכל מרחוק נוכח שער המחנה, ובאם יראה את אנשי הס' ס' מתקרבים להשער ירוץ תיכף להודיעני ואעזוב תיכף הבלאק, ואף אם יהי' באמצע התקיעות.

והאמת ניתן לכתוב, כי ההחלטה הנ"ל לא הי' מתאים עם ההלכה. כי ידעתי היטב כי עפ"י ההלכה אין להכניס עצמו אף לספק ספיקא שבסכנה מכח מצות תקיעות שופר. אכן עיקר החלטתי באותו רגע הי' מחמת שבין כך ובין כך לא הייתי מחזיק הרבה מהחיות שלי, כי מי הוא זה שהי' יכול לידע באושוויטץ כמה ימים יש לו עוד לחיות, שהרי ראינו בעינינו שבכל יום ויום נהרגים ונשרפים אחב"י אלפים ורבבות, או נופלים בשדה מתוך עבודה קשה ומתים כעמיר אחרי הקציר, ולא הי' שום חשיבות כל החיות שלנו, זה הי' עיקר הסיבה להחלטתי הנ"ל, אף שידעתי שבאמת גם סברא זו אין לו שום מקור בההלכה*.

הדרשה קודם תקיעת שופר

אי' העט ואי' הסופר ושוקל להעלות עלי גליון, את הרגשות לבבי, בבואי להבלאק המוסגר הנ"ל. ואין זה רק פלאות הבורא, שלבבי לא התפלץ לרסיסים, בפגשי לפני את המון עינים הצעירים, שכולם געו בבכי' נוראה,, בדמעות רותחות בקולות ויללות עד לב השמים, ונדחקו כולם לנשק את ידי, ואת המלבושים שלי. ובכל מקום שנגעו בי, וצעקו המילים הללו רבי! רבי! רחמים! רחמים! וכדומה דיבורים שלא שמעו אוזן. וכמה מהם הי' תלמידי ומבני קהלתי. וכאשר פתחתי לומר מן המצר קראתי י-ה וכו'. הפסוקים שלפני התקיעות, והתפרצו כולם בצעקה ובדרישה, שאומר להם קודם איזה דיבורים, והפצירו בי מאד, וממש שלא הניחו אותי לומר הלאה פסוקים הנ"ל, ואני מרוב ההתרגשות נאלמתי דומי' ונדבק לשוני לחכי, ולא יכולתי לפתוח פי ושפתי, וגם פחד השהי' עמד נגד עיני, כי הרגעים חולפים והערב ממשמש ובא, וגדולה הסכנה ח"ו.
אכן נעניתי לבקשתם ואמרתי יעבור עלי מה, והתחלתי לדרוש בפסוק ותקעו בחדש שופר בכסא ליום חגינו שעד כמה היום הכל מכוסה, ואין אתנו יודע עד מה, להיכן הובילו הרשעים כל משפחתינו ומה יהי' בסופינו, מי יצא מכאן לשלו' וגודל הסתרת פנים בכלל וכדומה והזכרתי להם מאמר חכמז"ל בברכות (י' ע"א) אפילו חרב חדה מונחת לו על צוארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים. ובירושלמי ע"ז (פ"א ה"א) הלשון ולא עוד אלא חרב על צואר האדם הקב"ה מצילו הימנו שמשה אומר ויצילנו מחרב פרעה ע"ש.

ופרשתי הפסוק בתהלים (קכ"א) אשא עיני אל ההרים, מאין יבוא עזרי, עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ, דלכאורה למה לו לומר כאן סימן, מי הוא השי"ת', שברא שמים וארץ. ומהו הנרצה נשיאת עין אל ההרים לענין העזר ועיין בבני יששכר חנוכה מאמר ב' מ"ש בזה.

ונראה לפרש דלפעמים האדם מסובב מכל הצדדים, בהרים גבוהים ורמים עד שיודע בנפשו, שאין שום מציאות בדרך הטבע להנצל משם, ואף אם יודע שסוף כל סוף יבוא הישועה בכלל, וגם יודע ומאמין שהשונאי ישראלים יהי' להם מפלה. אכן כל זה אינו נחמה וחיזוק עבורו. כי יודע שחיות שלו תלוי ברגעים אחדים, לזה בא דוד המע"ה לחזק את האדם, העומד במצב רע כזה, שיאמין בהשי"ת שברא שמים וארץ ברגע חדא. כמ"ש בדבר ה' שמים נעשו. ובאות ה' נברא כל העולם, א"כ מכש"כ וק"ו שהשי"ת יכול להציל אותו ברגע חדא, אף בעת שכבר חרב חדה מונח על צוארו. וז"ש אשא עיני אל ההרים, שהנני סגור ומסוגר ביד השונאים הארורים, כהרים סביב לי, מאין יבא עזרי, שהישועה שלי תלוי ברגע חדא. וע"ז משיב לחזקו עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ, שנברא ברגע חדא כמו כן אוכל לבטוח בהשי"ת שישלח עזרתו מקודש.

וגם הזכרתי דברי כ"ק זקיני הגה"ק מאוהעל זי"ע בתפלה למשה תהלים ס"ב בטחו בו בכל עת עם שפכו לפניו לבבכם אלקים מחסה לנו סלה עפ"י הגמ' בר"ה דבישראל אף לאחר גז"ד כשצועקין אל השי"ת הם נענים. וז"ש בטחו בו בכל עת היינו אף לאחר גז"ד. והטעם עם ר"ל דאתם עם כזה שפכו לפניו לבבכם כשאתם שופכים לפניו לבבכם אז אלקים דהוא מדה"ד מחסה לנו סלה. ויש לרמז ביוצר ליום א' דר"ה מלך זכור אחוז קרן לתוקעי לך היום בקרן נורא וקדוש… דהנה רש"י בפ' נצבים על הפסוק ושב ה' את שבותך וכו' ועוד י"ל שגדול יום קבוץ גלויות ובקושי כאלו הוא עצמו צריך להיות אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו כענין שנאמר (ישעי' כ"ז) ואתם תלקטו לאחד אחד בני ישראל עכ"ל, וקשה להבין מה הקושי וגם מאי נפמ"נ מאיזה מקום יהי'.

אכן י"ל דבא לרמז על גורלינו ומצבינו ברגע זו שאנחנו מסורים ביד הרוצחים וכבר הכינו הכבשן אש ומכל הצדדים אנחנו מסוגרים ואין לנו שום השגה איזה מציאות להוושע מידם. ורק עצה אחת נשאר שהקב"ה כביכול צריך להיות אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו והיינו אף ממקום רע כזה יאחז הקב"ה בידו ויוציאנו מכאן.

וכבר נודע הפירש ד' צלך שכמו בצל כל מה שאדם עושה, הצל ג"כ עושה, כמו כן כל מה שאדם עושה גורם ג"כ שהשי"ת יתנהג עמו במדה הזאת כדאיתא בזוה"ק עה"פ שלח תשלח את האם עכדה"ק וא"כ בזה שאנחנו אוחזים ביד השופר אף במקום סכנה כאן באושוויטץ אשר הי' בקושי גדול וכרוך במסירת הנפש עי"ז יתעורר למעלה שהקב"ה כביכול יאחוז אותנו בידיו ממש ויוציאנו ממצב הרע הנוכחי וז"ש מלך זכור אחוז קרן היינו שהקב"ה יאחוז בידיו את ישראל הנקראים קרן בזכות לתוקעי לך היום בקרן נורא וקדוש היינו היום באושוויטץ שהוא מקום נורא וקדוש שנעשה מזבח ע"י הקרבנות שמקריבים שם אחב"י הקדושים.
והנה במדרש רבה פ' וישב במעשה יהודה ותמר הביא הפסוק (ירמי' כ"ט) כי אנכי ידעתי את המחשבות וכו', לתת לכם אחרית ותקוה, יהודה עסק בלקוחי אשה והקב"ה הי' עוסק לבראת אורו של משיח ע"ש.
ולענ"ד דכוונת המדרש לחזק את מצבינו הרע הנוכחי דממעשה יהודה ותמר נוכל לחזק להיות לנו אחרית ותקוה אף ברגע אחרונה דהלא כבר הי' הפסק על תמר הוציאוה ותשרף ובמדרש איתא שהי' יושבים בדין יצחק ויעקב ויהודה וגמרו שהיא זונה וחייבת שריפה וגם כבר יצאה להשרף כמפורש בקרא הוא מוצאת ופרש"י להשרף ובתרגום יונתן שלא מצאה הסימנים ותלה עיני' למרום ובעו רחמי מהשי"ת מיד רמז הקב"ה למלאך גבריאל והחזיר לה הערבון ע"ש. ולא די שלא נשרפה רק באותו שעה הי' עוסק הקב"ה להוליד מיהודה מלכות בית דוד ומלך המשיח. ומעשה אבות סימן לבנים דאף בעת שהגיעה השעה של הוציאוה ותשרף צריכין לתלות העינים למרום ולעורר רחמיו המרובים.

ויש לרמז בזה מה שאומרים בהושענא רבה בהקפה ג' הושענא דמתה לתמר ובבני יששכר כתב לפרש דקאי על תמ"ר כלתו של יהודה ע"ש. והיינו שאנחנו כעת דומה לתמ"ר שכבר דנוה לשריפה ויצאה לשריפה עכ"ז ברגע האחרונה שלח הקב"ה מלאכי מעלה ובא לה הישועה ונצמח עוד ממנה אורו של משיח כמו כן נחוץ לנו בזה הרגע הישועה.

וגם יש להתחזק שכבר נתקיים בנו נביאות חז"ל מגודל חבלי לידה שיהי' קודם ביאות משיח צדקינו וכמבואר בספה"ק דכמו יולדת ע"י גודל חבלי לידה מתקרבת הלידה כמו כן ע"י הצרות והיסורים שלנו מתקרב ביאות משיח צדקינו ובעת שעוסקים בהוציאוה ותשרף הקב"ה עוסק באורו של משיח צדקינו שיבוא ויגאלינו, במהרה בימינו אכיה"ר.

דיבורים אחרונים לפני שריפתן

ועצור במילין לא אוכל, ואספרה למען ידעו הדורות הבאים, את גודל מסירת הנפש, ודיבורים קדושים ששמעו אזני, מהני בחורים צעירים, כשעה חדא לפני הובילם לבית המוקד. דאחרי התקיעות כשרציתי לצאת חוצה עמד בחור אחד וצעק בבכי' גדול, חברים חביבים הרבי אמר לנו התחזקות דאפילו חרב חדה וכו', אני אומר לכם, מיר קענען האפען אויף דעהם בעסטין - אבער מיר דארפן זיין גרייט אויף דעהם ערגסטין. למען השם ברודער לאמער נישט פארגעסין דיא לעצטע מינוט ציא שרייען מיט כוונה שמע ישראל. וצעקו כולם בקול רעש גדול כל הפסוק שמע ישראל וכו' בבכי' ובהתלהבות גדולה ואחר כך עמד אחר ואמר אין אנו אומרים יישר כח להרבי בעד גודל מסירת נפשו שזיכה אותנו במצוה אחרונה מצות תקיעות שופר, אכן נברך אותו כלנו יחד שבזכות זה זאל השי"ת העלפין אז דער רבי זאל זוכה זיין ארויס פין דאנעט מיט'ן לעבין געזינדערהייט וענו כל העם בקול רם אמן ואמן.

ובעת צאתי החוצה נגשו אלי איזה בחורים, בקול בכי' ובדמעות זולגות שאולי אוכל להמציא להם כזית לחם, כדי לקיים עוד מצות סעודה ראש השנה, ברגעים האחרונים כי זה מעל"ע שלם מעת שנסתגרו בהבלאק לא בא לפיהם שום אוכל ומשקה ולפי דעתם על פי ההלכה אין להתענות בראש השנה ולדאבון לבי לא הי' בידי שום מציאות למלאות בקשתם ולבוא עוד הפעם להבלאק שלהם. והי' להם יום המר הזה יום תענית ומתוך התענית הובילו אותם לבית המוקד השם ינקום נקמת דמם במהרה.

וראה במדרש רבה אסתר פ"ט אות ד' וזה"ל לאחר שעשה העץ הלך אצל מרדכי ומצאו שהי' יושב בבית המדרש והתינוקות יושבים לפניו ושקים במתניהם ועוסקים בתורה והי' צועקים ובוכים ומנה אותם ומצא שם )י"ב) כ"ב אלף תינוקות השליך עליהם שלשלאות של ברזל והפקיד עליהם שומרים ואמר למחר אהרוג אלו התינוקות תחלה ואח"כ אתלה את מרדכי והי' אמותיהם מביאות להם לחם ומים ואומרות להם בנינו אכלו ושתו קודם שתמותו למחר ואל תמותו ברעב, מיד היו מניחין ידיהם על ספריהם ונשבעין בחיי מרדכי רבינו לא נאכל ולא נשתה אלא מתוך תעניתנו נמות וכו' ע"ש. הרי שכבר הי' לעולמים נוסח זה שעוד המן הרשע קבץ ביחד התינוקות וקודם שמסרם להשומרים מנה אותם כדי שלא יחסר אחד מהם ולגרום עי"ז שיעשו מסחרם וחליפין זה בעד זה.

ומה שלא רצו לאכול רק למות מתוך תענית אולי יש לרמז בזה להמבואר במדרש הובא בילקוט שמעוני פ' וירא עה"פ ויבאו אל המקום וזה"ל אברהם דומה כמי שעושה חתנות לבנו ויצחק דומה כמי שעשה חופה לעצמו ע"ש. הרי מזה דענין קידוש ה' במסירות נפש יחשב כיום החתונה וחופה ובשו"ע אה"ע סי' ס"א ברמ"א ונהגו שהחתן וכלה מתענין ביום חופתן ובב"ש סק"ו בשם מהר"ם מינץ ב' טעמים א' משום דהוא יום סליחה דידהו ונמחל עונותיהם ב' שמא ישתכרו ולא יהי' דעתם מיושבת עליהם ע"ש ובקדושת לוי פ' חיי שזהו הי' ענין שאמר אליעזר לא אוכל עד אשר דברתי דברי ע"ש. והרוקח כתב בשם אגדה הטעם שמצוה החביבה על האדם יש להתענות כדרך שעושין חסידים הראשונים שהי' מתענין על מצוה החביבה כמו לולב וכדומה ע"ש ובס' ויגש אלי' מנהגי ק"ק אלגיר סי' ק"ד אות ט"ו שיש מנהגים שמתענים יום קודם החופה ועיין שלחן העזר סי' ו' אות א' לידיד"נ הגאון מטשאף ז"ל הי"ד ע"ש. וא"כ י"ל דמה"ט לא רצו התינוקות לאכול ולשתות כי הי' חביב אצלם המצוה כיום חופתם שמתענים.

ובזכרי מה שראו עיני ושמעו אזני באותו מעמד ביום הנורא יום ר"ה, שבחורים צעירים כאלה יהי' להם כח וגבורה לקדש ש"ש ברבים בדעה צלולה. הנני מהרהר שבצדק איתא בספה"ק שהזמן מעורר את הנעשה בו מעולם ואחרי דמבואר במדרש דעקידת יצחק הי' ביום ר"ה, הרי נתקדש יום הזה לדורות עולם שיהי' יום זה מוכן ומוכשר למי שרוצה לקדש שם שמים ברבים במסירת נפש כמו שנעקד יצחק אבינו ע"ג המזבח ביום זה. וזה שעמדה להני בחורים צעירים שזכו להתקדש ולקדש ש"ש ברבים באופן נעלה כזה. וכעי"ז בסנהדרין ק"ב (ע"א) בעת רצון עניתיך עת מזומנת לטובה ע"ש.

[מצוטט ממאגר מידע: 'קורות השואה במבואות לספרות הרבנית' בהפקת המרכז לחקר השואה - מכללה ירושלים. מתוך: מייזליש הרב צבי הירש, מקדשי השם , הקדמה]


ואסיים בדבר טוב בפ' חיי"ש ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב וישא עיניו וירא והנה גמלים באים, ויל"פ דמבואר בסה"ק דיצחק יצא להתפלל על ביהמ"ק, שיצחק קראו שדה על שעתיד להיות כשדה ע"ש ציון שדה תחרש. לפנות ערב הוא הגלות הדומה לחושך. והנה כפי שאנו רואים לא עלה בידו להמתיק צרות ישראל בימי עקבותא דמשיחא, אבל ראה ברוח קדשו שיבוא גמול לכל עושי עולה לצער את ישראל וכל הנוגע בהם כנוגע בבבת עינו והשי"ת ישוב גמול לגאים ורוצחים. וכמו כן ישלם גמול טוב לכל הסובלים והמעונים. כי יסורים ממרקים עונותיו של אדם כמאחז"ל בש"ס ברכות, ויש לרמוז בקרא בפ' תצוה והי' המזבח קדש קדשים כל הנוגע במזבח יקדש, דהיינו אותן הנשמות הקדושות שנקרבו על המזבח הן קודש קדשים כמו שאחז"ל בש"ס ב"ב דף י' הרוגי מלכות אין עומדים במחיצתם. אבל גם אותם שרק "נגעו" במזבח שסבלו יסורים וענוים קשים ומועדים הי' להיקרב ולהישרף ורק עפ"י נס ניצלו, גם אלה "כל הנוגע במזבח יקדש" ונתכפרו עונותיהם ויזכו לטוב. וזה שאמר וישא עיניו הביט בקורות ישראל העתידים לבוא, וירא והנה גמלי"ם באים, מלשון גמולים ותרתי משמע, גמול ועונש לרודפים וגמול ושכר טוב לנרדפים. כן יעזרנו השי"ת לראות במפלתם השלמה של הרשעים הרוצחים ובהרמת קרן עמנו הנאנח והנדכא, יקבץ ה' את הנפזרים כמלקט שבלים ששון ושמחה ישיגם ונס יגון ואנחה בב"א.


[מצוטט ממאגר מידע: 'קורות השואה במבואות לספרות הרבנית' בהפקת המרכז לחקר השואה - מכללה ירושלים. מתוך: הרב יהושע גרינוולד, חסד יהושע, קונטרס עין דמעה]


גם צפור מצאה בית ודרור קן לה אשר שתה אפרחיה את מזבחותיך ה' צבאו-ת מלכי ואלקי (תהלים פ"ד ד').
המפרשים (רש"י, מצו"ד, אבן עזרא) מפרשים באופנים שונים את הפסוק הנ"ל. ולולא דבריהם ז"ל, נאמר לפי דרכנו, (ראה רש"י) בהקדם מה שאנו אומרים בתפילת יום כפור קטן בת עמי לא תחשה ולא תשקוט בזעקה ובמקום עולה ואשה, תכין תחן חקה, שהפירוש הפשוט שהואיל שאין לנו עולה ואשה, נערוך להש"י תחנונים ובקשות וראיתי לפרש זה באופן אחר, בת עמי לא תחשה ולא תשקוט בזעקה להשי"ת, ובמקום עולה ואשה "באותו מקום שאתה נותן עולה ואשה", קרבנות מעצמך ובשריך להשי"ת, שמה תכין תחן חקה ... כי אז תפלותיך ותחנוניך בטח יתקבלו.
כן אומר כאן הנעים זמירות ישראל בנביאתו, גם צפור מצאה בית, הנה הצפור מצאה בית וקן, ואני איני מוצא (אבן עזרא) ועכשיו אני הצפור הכנסת ישראל בא בטענה לפניך בורא עולם, ראה שאתה צריך לקבל טענת הצפור הזה שזהו אני הכנסת ישראל, אשך שתה אפרחיה את מזבחותיך ה' צבאו-ת מלכי ואלקי, רבונו של עולם גם את אפרוחי הקטנים ... הבאתי כבר על מזבחותיך, דם עוללי ויונקי שופכו כמים בשביל שם ישראל שנשאו עליהם, ועליך לרחם אותנו, לגאלינו גאולת עולם, בבנין בית תפארתיך על ידי משיח צדקיך.


[מצוטט ממאגר מידע: 'קורות השואה במבואות לספרות הרבנית' בהפקת המרכז לחקר השואה - מכללה ירושלים. מתוך: קליין הרב אלעזר, קרית ארבע, הקדמה]


הדפסה

חזרה לתחילת העמוד
Claims Conference
© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016