זכור - אמונה בימי השואה


חודש כסלו  תשס"ט - פרטיזנים יהודים


עדות ב'
עדות יחיאל גרנטשטיין


באותה חורשה נוסף על אנשינו עוד פארטיזאן אחד, שאני הכרתי בו מיד כי יהודי הוא. חוששים היינו להיכנס בדברים זה עם זה וחכינו שנינו בקוצר רוח לשעת כושר.
למחרת יום בואו ליער קראו המפקד הצידה והטיל עליו משימה: לחצות בלווית קבוצה של לוחמים את קו המסילה סלונים-ביאליסטוק, ושם – במקום מסויים ובשעה מסויימת – יחכה לו אדם אחד שימסור לו מה שימסור.
וחיים – זה היה שמו – נראה להיות יהודי בעל-מרץ, ער, אמיץ-לב ועשוי ללא חת. הוא בא במרוצה אלי ואל שני פארטיזאנים אחרים והציע לנו ללכת עמו לבצע את המשימה שהוטלה עליו. [...]
ידעתי כי שנינו מהרהרים בזאת. היה זה לילו של יום הכיפורים. נזכרנו בליל כל נדרי. הבית. אהה הבית של הימים ההם. ההורים, הילדים, בית הכנסת, העיירה. אולם רק בדמיוננו נתגלגלו והלכו התמונות, ואפילו מלה לא יכולנו להגות בפינו. חשתי כי הכרח לי לשבת, לפרוש מעל שני הפארטיזאנים, ליפול על צוואריו של חיים ולבכות, לתנות כל יסורי, כל מצוקת לבי, ולכבות בדמעות את האש הלוהטת העצורה בקרבי. או אולי להעלות את זכרון החיים שנכרתו, את זכרון הנשמות היקרות שנצמתו מארץ החיים, לבקש סליחה ומחילה לעצמנו על החטא שברצון לחיות, על חטא התאווה להתהלך בחיים על אדמות...
"אל תעזבנו ה' אלוהינו"...
"מחל וסלח אשמים"...
תוך כדי הליכה רציתי לומר "כל נדרי", אולם המילים נתעלמו ממני, נתעופפו להן... לא יכולתי להסדיר את תפילתי הדמעות עמדו בגרוני ולא מצאו דרך החוצה, אלא שקעו וחילחלו אל קרבי פנימה...

[יחיאל גרנטשטיין, יהודי ביער (תל-אביב תשט"ו), עמ' 119-121]


הדפסה

חזרה לתחילת העמוד
Claims Conference
© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016