זכור - אמונה בימי השואה


חודש כסלו  תשס"ט - פרטיזנים יהודים


עדות א'
עדות הרב גרונם לזבניק


הרב לזבניק למד בצעירותו בישיבת בית יוסף נובהרדוק במזריטש. בראשית מלה"ע השנייה גויס לצבא הפולני. לאחר מכן נשבה בידי הרוסים ושוחרר באזור הכיבוש הרוסי של פולין. לאחר הכיבוש הנאצי של מזרח פולין נלקח למחנה הנצוביטש, משם ברח והצטרף לפרטיזנים. לאחר המלחמה הקים ישיבה בצלסהיים, באזור הכיבוש האמריקאי. לאחר מכן עלה לארץ ישראל.

***
והנה הגיע יום הבריחה. מכבר התלחשו במחנה על התקפה מצדנו על המשטרה להשיג נשק ולברוח, אבל מלבד המשטרה התעכב כאן גדוד נאצים, ואי אפשר לעשות כלום. איש לא ידע שמטרתם של אלה היא אך ורק השמדת היהודים הנמצאים עדיין במקומות בודדים באיזור, כגון לנין, פאהאסט והנצביטש היינו המחנה שלנו. ובכן חכו לנאצים שיעזבו את העיר. בצהרי יום ששי ב' דר"ח אלול (תש"ב) מסר נאצי אחד את האוטו שלו ליד אחד הבחורים שלנו שעבד בגאראז' וצוה עליו לנקותו יפה כי אוטו זה עבר מאה קילומטר בחול, מאין אתה בא שאלו - מלנין, מה נשמע בלנין, "לנין קאפוט" ענה, והתחיל לספר לו את פרטי ההרג משהותחל בשתים בבוקר כל פרשת הטבח עד גמירא[=עד הסוף], כמתפאר בארגון המוצלח ובסדר היעיל שלא הותירו כל נשמה של יהודי. השמועה נפוצה מהר לכל נקודות העבודה. כשחזרתי מהעבודה היו כבר כולם מוכנים לברוח. שמועה זו לא הגיעה אלי והגעתי רגעים אחדים קודם שהתחילו לברוח, משה האיץ בי למהר לאכול חתיכת לחם, ואני ממתין כדי לקדש על הלחם קדוש ליל שבת בשעה מאוחרת קצת יותר, ועד שאני מספיק לשים בינתיים את התפילין בכיס אני רואה שכבר רצים כולם מצד השני ברחוב מהפתחים ומהחלונות, מהרנו גם אנו לצאת, ומשה מדריכני לתוך חורבה העומדת בחצר להסתתר בה בתקוה שהגוי בעה"ב [בעל הבית] יחביא אותנו, לא שהיתי אף רגע בחורבה , מיד כשנכנסתי הרגשתי בסכנה הצפויה שם, דחפתי בקרש ויצאתי דרך הפרצה ומשה אחרי, רצנו עם כל ההמון, כשלש מאות וחמשים איש ברחו אותו ערב שבת ורובם נשארו בחיים, פרט לאותו שכן ר' ירחמיאל הי"ד עם שכניו שהתחבא במקום כנראה בתקוה לברוח בחשכת הלילה ובדרך בודדת שלא עם כל ההמון הבורחים אותם מצאו הגרמנים ונתלו בתוך העיר ה' ינקום דמם.

שוב כאן בא החלום על פתרונו אך הפעם להצלתנו. בחלום ראיתי ואני ביער בליל שבת, וביער בני משפחה יהודית מסובים לשלחן השבת ועל השלחן פת נקי' [נקיה] חלת שבת, אני מוזמן כאורח לשבת ותמה מנין להם בימי מלחמה כזאת, בחלומי אני נזכר בשכננו ואומר בלבי טוב ששכננו זה אינו עמדי כי לו הי'[היה] עמדי לא הייתי יכול לקבל את ההזמנה לשולחן השבת מפני שחברתו לא היתה יכולה להתקבל בנעימות באוירת ליל שבת על בני המשפחה הזאת. האיש שומר שבת בהידור הי'[היה] ובר אוריין ונכבד וחשוב אצל בני עירנו. ההבנה שלי על דמותו היתה לי מאז היותי כבן חמש או שש לאור שיחה אחת שהיתה לו עם אבי ז"ל באחד הערבים הארוכים בחורף על יד כוס תה, לאור הרושם שעשתה עלי שיחתו אז השויתי בחלום דמותו לדמויות בני המשפחה שבחלום ופתרתי לי בחלום שגורלי תלוי בדמויות בני המשפחה ולא עם השכן. חלום שפתרונו עמו אחז"ל שחלום אמת הוא , לכן ראיתי בחלום זה אזהרה משמים להשמר מחברתו - ולא שגיתי והצלתי גם את אחי ממיתה מרה ובזוי' [ובזויה]. במיתתם של ידידנו שכננו האמור עדין הנפש ואציל המידות יחד עם בני לוויתו הבינותי מה שדרשו חז"ל: ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה , ולמדתי מהנסיון שדרך המיתה מדאיגה את היוצא ליהרג לא פחות מהמיתה עצמה.

ביום שבת באור הבקר ראינו שהננו קבוצה כחמשים איש בשדה מוקף חורשת עצים מכל צד, התחלנו להתארגן לקבוצות קטנות ולהתפזר כדי לעשות דרכנו הלאה לבקש מקלט אצל הפרטיזנים. תחילה היינו בקבוצה של שמנה עשר איש, ואח"כ [ואחר כך] נחלקנו שוב לתשעה אנשים בקבוצה, ולבסוף משה ואני החלטנו להצטרף עם האינג' מרדכי זייציק ובן לוייתו נחום פרפליוצ'יק בחור צעיר שדבק בו כבן לאב ונמשך אחריו תמיד. יצאנו ארבעתנו לדרך בלילה, לפי כוכבי הלכת הלכנו בכוון צפון מזרח ויצאנו את אדמת פולין והננו כבר בארץ הרוסים שמלפני המלחמה. מרגישים אנו כאן כאילו התרחקנו קצת מסכנת המות. התושבים עצמם אינם רודפים את היהודים כפולנים ואינם משתפים פעולה כ"כ [כל כך] עם הגרמנים. בערים ובעירות שולטים הגרמנים ובכפרים וביערות הפרטיזנים ואימתם על האוכלוסי' [האוכלוסיה] האזרחית. כל אחד כאן ירא מצלו של חבירו ולרדוף יהודים זהו נוסח השונא ואסור באופן רשמי. כאן אנו מתהלכים בדרכם ביום לאור השמש. נפגשנו כמה פעמים עם קבוצות פרטיזנים אך אין מאסף אותנו, מהם סרבו לקבל אותנו בנימה אנטישמית מהולה בפילוסופי' [בפילוסופיה] אסטרטגית כגון חולים מתוך קהלכם אינם מן הלוחמים הכי מעולים…, ומהם באמתלא מעשית: לא חסרים אנו אנשים יש לנו די חומר אנושי נשק הוא הדרוש לנו ולא אנשים, למה באתם אלינו בידים ריקניות, אחרים מוסיפים דברים יותר חריפים: את טבעות הזהב והשעונים שלכם מסרתם לגרמנים ואלינו אתם באים שנגן עליכם. בינתים הגיעה השמועה שהפרטיזנים הרגו שנים מחברינו באמתלא שמצאו אצלם תעודה גרמנית, וליתר שאת הפיצו שמועה שהאויב שלח ליערות יהודים לרגל בשבילם והיהודים ברצותם להציל נפשם מסרו עצמם לכיעור הזה. התעודה שהעלילו בה היתה תעודת זהות שכל יהודי הי' [היה] חייב שתמצא עמו כל עת, אבל הם בשלהם: איך זה מסרתם את הפספורט הסובייטי לקבל תעודת זהות גרמנית.

באחד הימים ואנחנו משוטטים בצדי דרכים בתקוה שסו"ס [שסוף סוף] יעזרונו משמים למצוא אוזן קשבת לבקשותינו ולתחינותינו בא לקראתנו פרטיזן פקיד רוכב על סוס ואוטומט על חזהו, מיהר וירד מהסוס כיוון את המקלע לצדנו וצועק בקול רציחה: מהרו אל היער, היערה. מרדכי ונחום נענו לו מיד והתחילו לרוץ לתוך היער, אחי משה התרחק קצת אבל בראותו שאני עדיין במקומי - עמד וצעק אלי מהר ברח. רואה אני שהרוצח ברכיו דא לדא נקשן , בולמוס רציחה אחזו ואם רק אתן לו את הגוו שלי יאמר שמצא מרגלים שברחו מפניו ביער והרג אותם ומדלי'[ומדליה] של כבוד יעניקו לו או סתם הנאה וחויה של רציחה שיש להתפאר בה. לבי אמר לי שלא להפך פנים אל היער כי ברגע שיראה את גווי יירה בו. ייראתי שבהפיכת פנים אל היער הריני מוסר את עצמי ואת חברי להרג, אבל הוא צועק היערה ואצבעו כבר על ההדק - גבריאל גבריאל התחלתי ללחוש ולמנות שבע פעמים. ברכיו חדלו מיד מלרעוד והוריד את התת מקלע - מה אתה שח שאלני, אני אומר שאין אתנו כלום, ואת ידי הרימותי למעלה תוך כדי דבור, בבקשה בדוק בכיסים אין כלום. משה אחי מיהר להתקרב ומילא אחרי בנאום שלם: אנחנו לא מסרנו את השעונים ואת הטבעות שלנו לגרמנים אנחנו טמננו אותם באדמה תנו לנו הזדמנות לנקום ברוצחים, לנקום דם אשתי ובני דם אבי ואמי אחי ואחיותי נתקיף את לנין והכל לכם יהי' [יהיה] אנו מבקשים רק נקמה… לכו מכאן שלא אראה אתכם עוד, במלים אלו עלה על סוסו והלך לו.

המשכנו ללכת בדממה, כולם הרגישו כי כפסע הי' בינינו ובין המות. צריך למהר לצאת מאזור זה אבל לאן. את סוד הנס, הסגולה בקריאת שם מלאך ז' פעמים (דבר שלמדתי מתוך ספר בילדותי בדרך אגב ממה שהראה לי חברי וידידי הרב ר' לייב וויזנער זצ"ל ולא נשאר בזכרוני כי אם סגולה זו שנזכרתי בה באותו רגע גורלי) לא ספרתי לאיש, ליבא לפומא לא גליא . על שפתי הי' [היה] הפסוק "כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך" , אבל אי אפשר לגלות להם זאת, וכי זכאים אנו מכל הקדושים מדוע לא נצלו הם, ישאלו. אך אמנם גזירות שמים הן לכאן ולכאן, כשם שלא עלתה ביד קדושינו לבטל הגזירה מעליהם כך להבדיל לא עלה ביד הרוצחים שקמו עלינו לעבור על גזירת החיים שהגינה עלינו, "עד הנה עזרונו רחמיך ולא עזבונו חסדיך" . אמנם עדיין הדרך רחוקה מי יודע מה ילד יום ומה תביא השעה הבאה, אבל "ברוך אלקים אשר לא הסיר תפלתי וחסדו מאתי" בכל העובר עלינו אנו מוסיפים תפלה, וחסדו מאתי לא הסיר, כלומר לא הסיר ממנו הכח להכיר חסדו בחשכת המצב, כי הרי רק למכיר ומודה על החסד ראוי שימשיכו לו חסד נוסף ולא לכפויי טובה. אלה היו מערכי לב ולא מענה לשון, לבא לפומא לא גליא. פתחון פה בפני חבירי לצרה לא הי' [היה] לי והמשכתי ללכת לפניהם בשתיקה, אמרתי בשעה כזו הדומי' [הדומיה] תהלה . מענין הי' [היה] כהיום לעיין בספרו של מרדכי כיצד רשם את הנס הזה. ביומן התלאות המוצאות אותו: מיומנו של פרטיזן - ניצול השואה (מאת האינג' מרדכי זייציק תל אביב 1971 עמ' 84) הוא כותב: "ברגע התרחש הנס אצבעו של המפקד שעמד ללחוץ על ההדק כאילו רפה והזיז את המקלע קצת הצדה… גרונם לאזבניק הצעיר שבאחים בחור ירא שמים שלמד לפני המלחמה בישיבה והתעתד להיות רב או מורה הוראה שמר איך שהוא על קור רוחו בצורה מפליאה… מי יודע מה הי' [היה] גורלנו לולא משה לאזבניק אשר הי' [היה] לנו לפה, נחה עליו הרוח והוא מדבר, מסביר, מתווכח ומתחנן…".

כך הבחין מרדכי כשהוא עומד ממול, וצדק, אלא שלא נודע לו מעולם על הכח הסגולי, כח שמימי שקדם ופעל תחילה על רוחו של הרוצח ויצר את האוירה לקרירות רוח בצורה מפליאה ולהשראת רוח הדבור ההטפה והתחנונים שנחה על משה אחי - הוא לא הבחין בלחש שלי ואני מעולם לא ספרתי לו - חבל. בנדודים והרפתקאות שונות עברו עלינו גם הימים הנוראים וגם חג הסוכות ובאו הלילות הקרים ועדיין אנו מסתובבים נעים ונדים, "גם צפור מצאה בית ודרור קן לה ", "אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי" . אך יש קץ גם לחושך , הגענו לבסיס של פרטיזנים , עד היום היינו פוגשים רק פלוגות פרטיזנים נודדים, ועתה עומדים אנו בשער מחנה שלהם, דבר מסוכן מצד עצמו כי כיצד ידענו מקום חנותם הרי יש מקום לעלילות. אך יש ומתקיים: "על אף אויבי תשלח ידך ותושיעני ימינך" .

בערוב יום בפלג המנחה אנו עומדים ליד השער. פרט לחיל השומר על הכניסה עמד בשער גם ראש המחנה - הקצין עצמו עומד לו וצופה ברקיע מסביב כאילו מחכה לנו. תחילה באה התשובה הרגילה: "אצלנו כמה יהודים העוסקים בהנהלת והכנת כל צרכי המשק, ועתה כבר ספחתי גם שנים מכם אב ובנו חייט הוא ועוסק במלאכתו, לכם מה אעשה אין לי מקום בשבילכם", כלומר למקלט ומחסה אין מקום בין פרטיזנים. הפעם באמת נחה הרוח על אחי משה, ולאחר הטפה ותחנונים אמר על עצמו שהוא צלם מומחה, הוא יצלם את המבצעים שלהם שישאר זכרון לדורות. הצעה זו שהיתה נראית כבטלה מאליה כשטות, דוקא מצאה הד באזניו, לא בדיוק כהצעת אחי, אלא כמו שעשה אח"כ [אחר כך] שלח אותו אל ראש המטה הפרטיזני שלהם קשרים עם מוסקבה והם יכולים לנצל את אומנותו. משה הזכיר בשיחה כמה פעמים שאני אח ועכשיו ביקש רחמים גם עלי ולא הועיל. "ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך" , התפללתי: שפתי תפתח- עכשיו, ופי יגיד תהלתך- תמיד. מי יתן ו"אהללה את ה' בחיי" . פתחתי פי לבקש בעצמי על עצמי: חייל הייתי בצבא הפולני אתמצא עם החבלנים שלך אהי' [אהיה] כאחד מהטובים שבהם מוכן אני להלחם באויב לא פחות מהם. הוא הציץ עלי בבטול ובתמהון, הגזמה של גבורה מפי נפש עלובה זו תמה בודאי, ואמר: בוא אתי. נכנסנו לחצר ולבית בן חדר אחד, על השולחן בבית היו כמה רובים גרמנים, יודע אתה להשתמש בזה שאלני כשהוא מושיט לי רובה אחד. פתחתי את הרובה, כדורים אין בו, סגרתיו ולחצתי על ההדק כיורה למעלה. אם תראה גרמני במרחק של שלש מאות מטר מה תעשה, באה השאלה. עד לשלש מאות מטר הכדור מתרומם למעלה מנקודת המטרה כחמשה עשר סנטימטרי' [סנטימטרים] לכן הייתי מכוון את הרובה אל חגורתו כדי שיקלע הכדור בלבו. בתשובה זו עמרתי במבחן והתשועה באה כהרף עין. חזרנו אל חברי פנה אל מרדכי ואמר: אני לוקח שנים מכם ואתם עלו ראש הגבעה ממול שם בבית הנראה לכם מכאן תגידו לאיבאנאוו שאני לקחתי שנים והוא יקח שנים. מי זה לא יבין אשר פיו ידבר שוא ושפתיו מרמה! התחיל מרדכי מיד בתחנונים רבים - נודדים אנו יחד זה כמה אל תפרידנו, והוא באחת אין לי מקום עשו כאשר אמרתי - והלך לו. פניתי למרדכי כשנחום עומד על צדו ושותק ואמרתי, אי אפשר עתה להפציר בו יותר, עשה כמו שאומר ואם לא יקבלו אתכם תבוא בבוקר הנה חזרה ונבקש שוב עליכם. שנים אחדות אחרי המלחמה הגיעה אלי תלונתו בשפכו פעם את לבו בפני מכירנו אמר שהי' [שהיה] מאוכזב ממני. מבן תורה קוה ליותר נאמנות ומסירות. הוא הי' [היה] המנהיג בכל הדרך האיומה הזו כשבעה שבועות, וזה אמת, הוא הי' [היה] ראש המדברים בפגישות עם הפרטיזנים, גם זה אמת הלכנו אחריו כאחרי מנהיג - וכי כך עושים לבני לויה. לדעתו עלי הי' [היה] להתעקש ולומר שאי אפשר לי להפרד מהם ולא לעזוב אותו ואת בן לוויתו הצעיר ואם לאו הי' [היה] עלי להמשיך ללכת עמו. ולא עוד אלא שפעם במשך הנדודים בצהרי יום אחר כשישבנו לנוח בתחום של כפר אחד נרדם נחום, בקש מרדכי מאתנו שאנחנו השלשה נלך ונשאיר את נחום לבד שישאר ויסתובב לעצמו בכפר, הוא הבין כבר אז שארבעה אנשים יחד לא יתקבלו בשום מקום, ואני הוא שלא הסכמתי על זה לעזוב צעיר עלוב זה לנפשו שנמשך אחרי מרדכי כתינוק אחרי אמו אם ישאר לבדו מופקר הוא לכל פגע. נמצא שעכשיו הוא לוקה פעמיים, בגלל שנחום עמו אין הוא מתקבל, אלמלא היינו רק שלשה לא הי' [היה] נדחה, ואף הוא מספר שלאחר שהמשיך לנדוד היתה לו הזדמנות שיתקבל הוא לבדו וסירב כי לא הסכים להניח את נחום לנפשו ער שימצאו שניהם יחד מקלט במחנה. אמנם נקל הוא לשנים להתקבל מאשר שלשה יחד בכל זאת תביעה היא - וכי כך עושים לבני לויה, ממני כבן תורה קוה שאתנדב להמשיך ללכת עמו עד שנתקבל כולנו. ואמנם לפי מדרשו של בן פטורא (ב"מ סב, א) ישתו שניהם וימותו שניהם ואל יראה האחד במות חבירו . אולי יתכן שיש כאן מקום לתרעומות. ויאמר כאן לזכותו ע"ה [עליו השלום] שבספר זכרונותיו לא גינה אותי אלא אדרבה מזכירני תמיד לשבח. כך הוא כותב לדוגמה בספרו מיומנו של פרטיזן נצול השואה (תל אביב תשל"א עמ' 88): "הגענו בלב שבור ונבוכים לכפר אנדרייבקה, בדיוק בערב יום הכפורים. איך יודעים אנו את זה? כל זמן שגרונם לאזבניק נמצא אתנו - אל לנו לדאוג ולנהל את חשבון הזמנים והמועדים אנו כבר סומכין עליו שלא יטעה בחשבון. בכל ימי נדודינו היינו עדים שלא בא אל פיו שום מאכל טריפה והי' [והיה] זהיר במצוה קלה כבחמורה. במצבנו אנו, היתה דרושה לכך גבורה מיוחדת במינה ומסירות-נפש". ושם (בעמ' 89) ממשיך: "הפרטיזנים מבקשים בינתיים מאתנו לעזור להם בנסירת עצים בשביל המכונה, אנו נגשים כולנו - לעבודה חוץ מגרונם המצהיר שלא יעבוד, בשבת אינו עובד. הכל מסתכלים בו בתמהון ובסקרנות מאיזה עולם הופיע ובא יצור מוזר זה?! מה הוא מדבר! מתווכחים אתו, מחרפים ומגדפים אותו, כפי שמסוגלים הפרטיזנים לזה, והוא בשלו בשבת אינו עובד - לא עבד, לפלא הי' [היה] בעינינו שלא שילם בחייו בשל סרבנותו זאת".

בין הפרטיזנים התחילה תקופה שונה בין בחומר ובין ברוח, הסכנה כמובן לא חלפה לגמרי ובפרט במבצעים השונים נגד האויב, בכל זאת מאותו חורף תש"ב [ראשית 1942] עד לקיץ [1944] היתה תקופת הרגעה בערך, בימים אלה אפשר הי' [היה] להתרכז קצת, ולדאוג לחיי הרוח. פסוקי תהלים ותפילות היו כמים לנפש עיפה. לא ניסיתי בימים אלה לערוך בקור אצל אחי משה ואצל אחותי פייגל שגם היא ניצלה בעת ההשמדה בתוך עשרים ושמונה איש שהותירו הרוצחים לזמן מה ולבסוף קרה הנס והסתפחו כלם לגדוד פרטיזני והיתה במחנה לא רחוק ממנו. דומה הי'[היה] לי שעלי להיות מוכן תמיד לקרב ולמבצעים ולא מן הנימוס לבקש פטור לשם ביקורים, אבל הם דאגו לי ובאו לבקר אצלי תכופות. משה אחי ניצל הזדמנות שבא לידו בד מפאראשוט גרמני ודאג להשיג חיט שתפר ממנו חליפה בשבילי, בגד זה לא הי' [היה] בו חשש שעטנז כי הבד נקי הי'[היה] מצמר , האכרים באזור כל בגדיהם מבד של צמר תפור בחוטי פשתן הכל מלאכת ידם, בבואם הי' [היה] שומה עלי לחזק את רוחם ולעורר בהם רוח תקוה ולחזק בקרבם את האמונה שנצח ישראל לא ישקר וקיומו של עמנו לא יאכזב עם ישראל לא יבטל מן העולם וחיי יהדות ותורה ישובו לבצרון . והבא ללמד נמצא למד, יותר מאשר הועלתי להם הועלתי לנפשי אני לרוחי ולנשמתי. גם בדבר זה בחיזוק הרוח היתה עלי יד שמים לטובה, וראיתי במו עיני נסים גלויים-נסתרים, הכל הי' [היה] מזדמן לי לחזק רוחי ונשמתי. תמיד הייתי נזכר במדרש - משל לחבית של יין שנתגלגלה לבין הגוים אמר הבעלים עד שאני שומר על ייני כאן אלך לבין הנכרים לשמור על אותה חבית שלא תתנסך, ותמיד תפלתי בפי: "משכיל לדוד… זעקתי אליך ה' אמרתי אתה מחסי חלקי בארץ החיים" . וככל ששמרתי את הרוח כך שמרו הגוים על חיי. פעם כשהיינו מתכוננים לצאת למבצע צוה הקצין עלי להשאר במחנה. הייתי מבוייש קצת אבל אמרתי גם זו לטובה . אותו מבצע הי' [היה] מסוכן מאד ראש הגדוד ועוד שנים נהרגו אז. יתכן שלא רצה לסכן אותי במבצע ההוא, כמו שאמר פעם בנוכחותי בשיחה ברבים שפקודה באה ממוסקבה לשמור על היהודים המעולים שנשארו בחיים, וזה כאות אהדה ליהודי אמריקה והכרת טובה לעם האמריקאי בעד העזרה הגדולה לאוכלוסי' [לאוכלוסיה] האזרחית במזון ומלבוש מלבד העזרה הצבאית. על שאלת אחד הפרטיזנים מה מדת העזרה ההיא, השיב: אין בידי דו"ח [דין וחשבון] מדויק אבל תדע שספינה גדולה באה מלאה בשרוכי נעל לבד, פרט לנעלים עצמם. ובעיקר כנראה לא רצה לסכן אותי במבצע ההוא, כי ירד את החומר האנושי שלו ובמבצע מסוכן חשד שהם עצמם יהרגו את היהודי שביניהם בצורת מקרה אונס או כאילו נפל חלל מצד האויב.

היו בינינו גם מאלה שבראשית ימי המלחמה משהיו שבויים אצל האויב - התנדבו לפעול בעד הגרמנים ואח"כ [ואחר כך] התארגנו לקבוצה של כעשרים איש ועברו אל היערות אל החבלנים הרוסים מזוינים בנשק ותחמושת. במבצע אחד של פיצוץ מסילות הברזל שנערך על ידינו ואני לא הבינותי עד כמה עלי להזהר מ"אנשי שלומי" ולא נזהרתי מפרטיזן שכני לפעולה. המפקד אשר גם הוא הי'[היה] אחד מאלה ש"החליפו עורם" פעמיים מהצבא הרוסי אל האויב ומן האויב אל הפרטיזנים כנראה לא רצה הפעם שתקרה תאונה בגדוד שלו ושמבין כל אנשיו יהרג רק היהודי היחידי שביניהם או משום איזה חשבון אחר, תפס מקום בחזית לא רחוק ממני, והנה שומע אני שהוא צועק על הפרטיזן שעל ידי: למה אתה מסתתר במורד האם תוכל לראות משם את האויב המשך למעלה בשורה. ואחר הוספה של גידופים כרגיל - הוסיף כדי להשמיע לאזני שאבין למזימה ואדע להשמר: הלא אלמלא הוצרכנו לירות היית יורה בראש חברך ולא באויב, פחדן שכמותך! הוא הבין למזימה, ליסטים בליסטנותיה ידע , וכמו שיודע צדיק נפש בהמתו יודע רשע נפש אנשיו ומבין למזימותיהם. באותה שעה מללו שפתי: "אמרתי אתה מחסי חלקי בארץ החיים" . "היה לי לצור מעון לבוא תמיד צוית להושיעני כי סלעי ומצודתי אתה" . אחרי המבצע כשהגיעה עת למסור דו"ח [דין וחשבון] באסיפה שהתקימה, שיבח המפקד הזה את אומץ לבי וטוב פעלי וגינה ברבים את ה"פחדן" שבגדודו. לא גינהו אלא בפחדנות ולא כרוצח שיזם להרוג אותי, כמובן, ואני אמרתי אז: "טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון" , "ותבט עיני בשורי" ,-באותם שמביטים אחרי, שחומדים את דמי, "בקמים עלי מרעים תשמענה אזני" ,- כלומר אתה ה' משמיע לאזני מזימת הקמים עלי ומושיעני. כהיום אני נזכר בכל אלה ותמה - היתכן? הרי זה מעין "והיו מלכים אמניך" ולא רק קצינים - מלכים אלא גם רוצחים ארורים. מי יודע כמה אנשים נשים וטף הרג פקיד זה בשרותו אצל הנאצים ועתה הרי הוא העומד עלי לשמור על חיי, "מה גדלו מעשיך ה' מאד עמקו מחשבותיך" .

בפרוס הפסח של שנת תש"ד צוה עלי הקצין להפתעתי הרבה להשאיר את הרובה במקום וללכת עם בן-לוי' [לויה] פרטיזן מתושבי המקום המכיר היטב את האזור. עברנו בקושי ביצה גדולה והגענו לחורשה המוקפת ביצה מכל צידיה, שם מצאתי את הקומיסר שלהם הוא וביתו ורועה בקר האחראי לפיקוח על הבהמות. הבקר נאצר שם לכלכל את האנשים בעת חירום שלא תבוא, במקרה שלא יוכלו להשיג מזון מהכפרים הסמוכים למוצב הגרמנים. נשלחתי שם לעזור לרועה למשך שבועיים. באסרו חג הפסח בדיוק חזר הגוי העוזר התמידי ואני שבתי לבסיס הגדוד. עדיין אני משתומם איך זה היתה עלי יד ה' לכלכלני בפסח זה בחלב, כל יום שתיתי נטלא בת כליטר חלב בוקר וערב. לא רק בפסח כי גם כל שני השבועות כמעט שלא בא חמץ לפי, ולא רק שלא סבלתי רעב אלא שהבראתי ונתחדשו כחותי בשבועיים אלה, ממש רפואה שקדמה למכה. אין בעל הנס מכיר בנסו אחז"ל [אמרו חכמינו זכרונם לברכה]. תחלה שמחתי על הנס שקרה שאחסוך נפשי מחמץ בפסח, ולבסוף נוכחתי שהמנוחה החלב והשינה הרבה לילה ויום החלימו אותי, ונאזרתי בכח חדש לקראת הצרות המתחדשות שעדיין לא היו כמותן לרוע. באותם ימים הייתי מברך ברכת אוזר ישראל בגבורה בכונה מיוחדת , בישבי רוב היום על הדשא הרענן תחת כפת השמים הכחולה והמלאה מסתורין כמעט שלא פסק מפומי [מפי] מזמור ה' רועי , אמנם לא "מי מנוחות" אבל חלב מנוחות כלחם שמים הי' [היה] לי למזון הגוף והנפש, "נפשי ישובב ינחני במעגלי צדק". ראה זה פלא בלתי מובן ולא יאומן במה יזכה נער את ארחו, ובמה זכה בער לא ידע שינחוהו במעגלי צדק למונעו מאכילת חמץ בפסח.

משחזרתי לגדוד מיד באה שעת חירום מיוחדת (קיץ תש"ד), הצבא הגרמני נסוג אחור ומילא את הערים הגדולות ואת העירות והכפרים, ומתכוננים להתקפה מצדם, באותם כפרים שהיו הפרטיזנים שולטים בהם בלילות ואף במקומות שקבעו בהם גדודים למשך שבועות וחדשים מלאו אותם עתה הגרמנים בצבא הנסוג ועובר מן המזרח למערב. הגיע יום ההתקפה לפי ידיעתם של הקצינים שלנו, נסוגים אנחנו לאיים היינו גבעות זעירות המוקפות ביצות כאילו הביצה תשמש לנו מבצר. כולנו מחומשים דרוכים ועומדים הכן לקרב. עבר היום ולא באו - באה הרגעה. מה קרה, אותו יום שעמדו להתקיף את כל האזור הפרטיזני בא צו למהר למערב לחזית בצרפת לעצור בעד הצבא האמריקני והאנגלי שנחתו ביבשת צרפת . כשלש שנים תחת הנאצים עברו עד עתה יום יום ותלאותיו, אימת מות המתחדשת משעה לשעה יום ולילה, אך שעה כזו איומה מכל סכנת היאוש שחפף עלינו באותו יום לא היתה לנו כמותה. "תשב אנוש עד דכא" - "עד דכדוכה של נפש" - עד ולא עד בכלל, לא מדכאים יותר. משהגיעה הנפש לסף קיצה ותדע ותלמד שאין להתייאש מן הרחמים תראה בישועה ותבין שבין נימא לנימא לא מתחלף לו להקב"ה ולא בין רגע לרגע. הכל עשה יפה בעתו וגם רשע ליום רעה שיביא את הנפש עד דכדוכה כדי להשיבה אל טהרתה.

לא ארכו הימים ונכנסנו אל העירה ליובאן , פלוגות אחרות נכנסו לסטאראבין סלוצק פינסק ומינסק. התחילו לארגן בכל עיר מועצות להנהגת העיר. תושבי המקום בני העירות הם היו יורשי העצר. אחרים ואני ביניהם נשלחו לנקודות הצבא האדום. אחותי פייגל כבר הספיקה להגיע לליובאן ותעודת פטור מהצבא בשבילי הי' [היה] בידה, בתעודה נאמר כי דרוש אני למועצת העיר בפינסק, אבל איחרה את המועד ביום אחד. לא מצאה אותי וחזרה לפינסק בפחי נפש. ברוך ה' יום יום, אילו קדמה לבוא בשם אחר ואילו היתה הבחירה בידי לבחור בין הצבא ובין עבודה אזרחית בפינסק והי'[והיה] מותר לי לבחור את המסוכן - להסתכן שוב בחזית במלחמה ולא להשאר בפינסק לעבוד במשרד כלשהו הייתי צריך לבחור בצבא. וכיון שלא כך הי'[היה] בחרו לי מן השמים את הצבא האדום . ומכאן תקופה חדשה של מקרים והרפתקאות במהלך טבעו של עולם אבל לא נסתרים לגמרי, מתגלים הם בתחילתם או בסופם לעין הכל ואין לכחד ולהתעלם מההנהגה העל-טבעית היוצרת אותם ומנהיגתם.

חדשי הקיץ עוברים באימונים צבאיים, אנשים מתווספים מיום ליום, רובם צעירים בני שמנה עשרה או ישישים בני ארבעים וחמש ובני חמשים המגיעים הנה מסיביר הרחוקה ונקראים על שם ארצם סיביריאק. והנה גם בן עירי מרדכי מיגדלוביץ (כעת בתל אביב) אח לצרה יוולד, אמרתי טובים השנים מן האחד. מרדכי סבל רעב, גופו החסון והחזק דרש יותר מזון מאשר קבל, בשעת פנאי לפנות ערב כשאני נחבא בפינה בין האילנות להתפלל או לישן, מתנדב הוא לעזור במטבח כדי להרוויח לגימה כלשהי בשכר טרחתו. לפנות ערב אחד בא אלי ומספר לפי תומו כי שמע שהכריזו דרישה למתנדבים ללמוד בקורס לקציני צבא, על המתנדב להרשם, והוא מסביר לי את הצד השלילי שבהתנדבות זו, כגון על קצין תהי' [תהיה] כפי' [כפיה] שישתייך למפלגה, ואם יעזרנו ה' ונחי' [ונחיה] יהי' [יהיה] קשה לעזוב ארץ זו לצאת לעולם היהודי החפשי וכדומה.

בשבילי ידיעה זו היתה כבשורה טובה להצלה מהסכנה החופפת עלינו. כחמשה קילומטרים אנו מהחזית וסו"ס [וסוף סוף] עוד יום יומים ונצא למלחמה וכי יש סכנה גדולה מזו, עתה צריך להנצל עד כמה שאפשר, די' [דיה] לצרה בשעתה בהדי כבשי דרחמנא למה לך . הרבה דרכים למקום להוציאנו מרוסיא לכשנחי' [לכשנחיה] בעזרתו ית' [יתברך], לך מהר והרשם ורשום גם את שמי, נתקבלו דברי על לבו, וכך עשה. באותו ערב קבל כל אחד תחמושת, כדורים ממשיים לא של עץ כאותם שהשתמשנו בהם באימונים. ובשעה שתיים בבקר העירו את כולנו ועמדנו בשורה. עד שמתחילים לצעוד מכריז הסמל בלחש את שמות שמונה אנשים לצאת מן השורות, אני ומרדכי מהשמונה. אנחנו סרנו הצדה וכולם זזו והלכו, הבקר אור, קבלנו הוראה ללכת למקום לא רחוק. אחד מאתנו נתמנה לראש והוא המנהיג. הגענו למקום המיועד תוך כחצי שעה, בית יחידי בין שדות ויערות כאן ראשי המטה ואנחנו נהי' [נהיה] השומרים. בצהרי היום עברו עלינו ניצולים אחד פצוע יד ורגל שעשו את דרכם בעצמם אל המרפאה הצבאית, אלו היו השרידים היחידים מכל המחנה שלנו שיצא בבוקר להתקיף גבעה מספר 86 במפה. למחר יצאנו לאסוף את הגוויות ולהעמיסם על משאיות, נתמלאה המשאית בגודש ולא אזרתי כח להשליך את הגוי' בכח שתפול למעלה על הערימה ונפלה לארץ. חברי לעבודה התקצף: יהודים אין כאן הם עומדים במוסקבה בשורה לקבל סוכר. אל תדבר אליו כך, הגיב השני העובד במשאית אחרת. לך אמור זאת להם לאלו שבמוסקבה, הוא כאן מוכן להניח ראשו כמוך - מה תתרעם עליו. שתקנו כולנו, אבל שפתי רחשו, "ואתה ה' מגן בעדי כבודי ומרים ראשי… שיני רשעים שברת" . ועל יצועי התבוננתי במקרה הנורא הזה, הלא כפסע הי' [היה] בינינו ובין המות אלמלא שמועה זו של הכרוז ששמע מרדכי. אני בבדידותי תמיד לא שומע ולא יודע, אבל מה אעשה הלא אי אפשר להיות בחברתם בשעה שאפשר להתבודד, הרי "שומר פתאים ה'" – "בהמות הייתי עמך" . ועל ההחלטה עצמה אמרתי: "אברך את ה' אשר יעצני… כי לא תעזוב נפשי לשאול…" כמה שבועות עברו עלינו שהימים היו לנו לאימונים והלילות לחפירת בורות, לשם מה לא אמרו (היו השערות בלבד), ויסורים גדולים היו לי מנדודי השינה. אמרתי אילו זכיתי הייתי מנדד שינה מעיני לעסוק בתורה , לא עסקת בתורה בלילות עסוק בחפירת בורות. הגיע ליל יוהכ"פ [יום הכיפורים] (תש"ד) אמרתי בלבי אילו הי' [היה] אפשר לגלות להם שישנה בעיה דתית הלא היו פוטרים אותי מעבודה ביום צום, עכשיו שאי אפשר לדבר מזה עביד איניש דינא לנפשיה . בבוקר לא קמתי מיצועי, אי אפשר לי לקום עיף אנכי אמרתי, ועיף הייתי. פרט לתפלות ממה שזכרתי על פה ופרט לפסוקי תהלים ופסוקי משנה רוב היום עבר עלי בשינה, הניחו לי ושכבתי כל היום, החיל השומר לא הרגיש ברחש שפתי כי היה יוצא ונכנס ורוב הזמן נמצא בחוץ, לעת ערב כשחזרו מאימונים, הראשון שנכנס פתח מיד בגידופים עלי: הראיתם יהודי בערמימות לא יצא לעבודה היום. לא, הגיב השומר, עיני עליו מן הבקר עד עתה. אני מעיד עליו שלא אכל כלום כל היום. קראתי על נפשי "ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו" , השלימו אתי להניחני לנוח והשלימו להצדיק פעלי: אדם שאינו אוכל פטור מעבודה.

הגיע היום ואנו בחזית. האויב מפגיז מפעם לפעם אבל לעתים לא תכופות. כמה פעמים הוצאתי יד והרמתי חתיכה חמה של מתכת מהטילים שהתפוצצו, לא ארכו הימים ויצאנו בהתקפה (ב-16 בינואר 1945) התקפה שנמשכה עד לתום המלחמה. שעות ארוכות עשתה הארטילרי' [הארטילריה] הכבדה את מלאכתה. מקול היריות הבלתי פוסק נדמה שהאדמה מתחתינו רועדת. ולאור הבוקר יצאנו קדימה, התעלות של האויב היו ריקות מאנשים ובהם אנו הולכים קדימה, בחצות היום בערך (ב' שבט תש"ה) דבר מה התפוצץ מתחת לרגלי הימנית, לתמהוני ולתמהון כולם חציו הקדמי של הנעל התפורר לאבק ובקושי מצאו כמה פירורים לסימן. חתיכת הבד שעל הרגל במקום גרביים נשארה בעינה כאילו מאומה לא קרה פרט לקרע אחד, בצד האגודל הי' [היה] חיתוך שחור כנראה פיח החומר שהתפוצץ, בפנים חצי האגודל נשאר מחובר בעור וקצת בשר והעצם שבורה לחצאין. נסיתי לעצור את הדם השותת בתחבושת שהיתה לכל אחד מאתנו, את חצי האגודל התלוי השארתי בחוץ מפני שגם הוא הי [היה]' שחור מפיח או מעשן וחששתי לזיהום אבל הדם לא נעצר, בע"כ [בעל כרחי] הכנסתי הכל לפנים וחבשתי. פעולה זו גרמה להאיט את מהלך ההחלמה. כמו שנתברר לי אח"כ [אחר כך], ושמפני כך שהיתי בבית החולים עד שהמלחמה באה על סופה. משהגעתי למרפאה הצבאית והסירו את בגדי ציוו עלי למסור להם במיוחד את כל מה שנמצא בכיסי, והבטיחו שישלחו הכל אחרי לבית החולים. כאן הי' [היה] עלי להפרד מהתפילין שלי ששמרתי עליהם כל העת, וכמובן לא ראיתים עוד.

[גרונם לזבניק, חידושי רבינו יצחק מנרבונא (ירושלים תשמ"ט), מבוא.]


הדפסה

חזרה לתחילת העמוד
Claims Conference
© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016