זכור - אמונה בימי השואה


חודש שבט תשס"ט - אדמו"רים וחסידים בשואה - מקורות חדשים


עדות ב'
האדמו"ר מבלז - הרב אהרון רוקח


היות וזה מספר חדשים שהאדמו"ר מבעלזא מרן רבי אהרן זצוק"ל התגורר בפרמישלאן, מפני שהעיר בעלזא הוכרזה ע"י השלטונות כעיר ספר ואסור לאזרחים לגור שם. בלי איפוא לחשוב הרבה החליטו כמעט כל היהודים להתאסף במשטח בית הכנסת שממול דירתו של הרבי, בתקוה שבזכותו של האדמו"ר לא יאונה להם כל רע. מבל הרחובות וסימטאות רצו אנשים כל אחד עם החבילה על הכתף לכוון הבית כנסת, היינו "למקלט".
שכנעתי את סבי הגאון ר' שמעיה זצ"ל להצטרף ג"כ לאנשי העיר וללכת לביתו של האדמו"ר. תיכף כשהגענו למקום, הוזמננו לעלות לחדרו של הרבי. הוא היה מאד רציני, מתוח ושקוע במחשבותיו, ומדי פעם בפעם נאנח עמוק. לא ישב אפילו רגע אלא היה מתהלך מפינה לפינה עם האבנט בידו.
בינתיים הזמן רץ והשעה היתה שתים עשרה וחצי. פנו אלי לבקש מהרבי שנתחיל להתפלל כי השעה מאוחרת מאד.
הגיע הזמן להתפלל - אמרתי לרבי בקול רועד.
בשמים אינם רוצים את תפלתי - הכריז הרבי.
כעבור כמה דקות, נתן הרבי רשות להתחיל תפלת שחרית והנה פתאום נפתחה הדלת לרוחה ובחור נכנס עם בשורה בפיו, הרוסים הרגו כעת 29 ראשי האוקראינים עם הכומר שלהם בראש, כי חשדו בהם שבזמן ההפצצה הם ירו מחלונות בית העם (דום נארודני) ורוב הפצועים נפגעו מירי האוקראינים. התפלה המהירה נעצרה וגם הנשימה של המתפללים נעצרה. כולם הוכו בהלם. כי לא ידענו אם יש לשמוח או לדאוג, אם זה טוב או רע ליהודים.

הפסיק השתיקה המוחלטת והאוירה המתוחה - הרבי. הוא קם מכסאו ופנה אלי : אתה חייב לעזוב מיד את פרמישלאן, כי הנך מוכר וידוע כרב המקום, ואם הגרמנים יכבשו את פרמישלאן יעשו כהרוסים, וישפטו את ראשי היהודים עם הרב בראש. בהתחשב עם חולשתו של הסבא, אתה צריך למצא לו אכסניא בפאמורן עיירה הסמוכה לפרמישלאן, ואתה עד כמה שאפשר הרחק מפרמישלאן.
בשיחות והתיעצות עם ידידנו, התגבשה אצלנו מזמן תכנית, להשתכן שנינו יחד, באיזו עיירה עד שיעבור הזעם. ויש לציין שבימים ההם הברבריזם והאכזריות של הנאצים החיות טרף, לא היו ידועים, לכן כמה תמימים היינו אז במהלך מחשבותינו.
דבריו של הרבי שכנעו אותי, והסכמתי לפעול כפי שיעץ הרבי, אבל מאידך גיסא חששתי שלא אוכל לעמוד במשימה, בכל זאת ממש באותו רגע, למרות שמחשבותי היו מבולבלות, החלטתי ואמרתי לרבי, שאשתדל להגיע ליערות אורל ולהצטרף עם אבא ויתר המשפחה, ואבקש ברכה מהרבי.
הרבי תפס את שתי ידי בשתי ידיו ועמדנו פנים אל פנים בערך רבע שעה אם לא יותר, וכל הזמן דיבר בלי שאבין את תוכן דבריו, כי הייתי נרגש ונפחד לקראת הבאות. רק משפט אחד הבינותי "אם ירד גשם דע לך שאלה הן גשמי ברכה". ומה היה הקשר עם ברכת הפרידה, לא היה לי ברור.
אחרי שנפרדנו ועזבנו את חדרו של הרבי חיכו לי כמה מבני משפחת הרבי עם גיסו של הרבי רבי יוחנן רבה של הרובישוב בראש, ובקשו שאחזור לרב ולבקשו כשם שיעץ לי לעבור לעיר אחרת, שגם הרבי ומשפחתו יעשו כן. בתחלה סירבתי, אבל בסוף הסכמתי לעשות את רצונם. כשרק פתחתי את הדלת, התפלא ושאל אותי הרבי, מה קרה? הרי כבר נפרדנו! אני בא בשליחות המשפחה! מיד הרכין ראשו ונאנח, ואחרי עבור כמה דקות הרים את ראשו ואמר: הם צודקים, כי אסור להיות עם אותו רשע אפילו רגע, אבל מה אעשה, הרי טפלי תלי בי, איך אני יכול לצאת לדרך עם שבעים נפש? אין לנו להשען אלא על אבינו שבשמים.
[..]

בגלל חשכת הלילה נכנסנו בלא יודעין לשטח צבאי (אח"כ נודע לנו שהיה זה חלק מהחזית) "והפלישה" שלנו הרסה את חוטי הקשר. לא פחות ולא יותר! גרמנו לשיתוק הקשר הטלפוני החיוני במקרים כאלה.
קצין רוסי עם שני אקדחים בידיו ותחבושת על הראש שנפצע, בא בריצה מהירה והאשים אותנו שעשינו זאת בכוונה תחלה, כי אתם סוכני האויב, והעונש הוא מות, ולא יכול להיות אחרת. שני אחי לצרה מאנדל ובערל בשמעם דבריו של הקצין, פרצו בבכי ספונטאני ולא היו מסוגלים לפתוח הפה ולבקש ולהתחנן לפניו, הגורל נפל עלי לשכנע אותו שאין אנו אשמים ואנו חפים מכל פשע.
ניגשתי אליו לבקש שיתנהג אתנו במדת הרחמים, כי בשגגה נעשה הדבר. אנו מוכנים להשבע שלא היתה מצדנו כל כוונה זדונית, כי הרי אנחנו יהודים שברחנו מהיטלר ההורג ומשמיד את היהודים, ואיך יעלה על הדעת של מי שהוא שאנו סוכני היטלר זה ממש אבסורד. אנו מתפללים יומם ולילה שרוסיא הסוביטית תכה את צבאו של היטלר, שהעולם בכלל והיהודים בפרט יראו את מפלתם המוחלטת של הפושעים הנאצים. התפלאתי שנתן לי להרחיב בדיבור, וכבר אינני זוכר בדיוק הנימוקים ההגיונים שאיננו אשמים. הרגשתי היתה שהצלחתי לשכנע אותו, ואני הייתי כמעט בטוח שהוא היה יהודי או ממוצא יהודי.
אחרי שגמרתי את דברי התחיל לרדת גשם והקצין חשב דקות אחדות ואמר, הג'יפ שלי שקע בתוך הבוץ, אם תצליחו שלשתכם להוציאו, ארשה לכם להמשיך בדרככם.
חברייא! צעקתי, נס מן השמים אנו נצא חיים ממות בטוח. הקצין הראה לנו את הג'יפ השקוע, ובלי מאמץ מיוחד הוצאנו את הג'יפ מהבוץ. נפרדנו ממנו בתודה רבה ובברכה חמה מקרב הלב. בדרך סיפרתי להם שבברכת הפרידה בירך אותי האדמו"ר מבעלזא בברכת צאתך לשלום, והוסיף שאם ירד גשם, דע לך שגשמי ברבה הם. לכן הייתי כל כך בטוח שנצא בשלום מהמות הבטוח.

[מצוטט ממאגר מידע: 'קורות השואה במבואות לספרות הרבנית' בהפקת המרכז לחקר השואה - מכללה ירושלים, מתוך: שטינברג הרב משה הלוי, משברי ים, על ניסיך]


הדפסה

חזרה לתחילת העמוד
Claims Conference
© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016