זכור - אמונה בימי השואה


חודש אדר  תשס"ט - מוסדות תורה במרכז אירופה בין המלחמות


עדות ב'
ישיבת וידיצ'קה, הונגריה


אחר כך פתח [הרב ראטה] ישיבה. כמדומני שהתחיל ללמוד עם בחורים בשנה השניה שהיה רב בוויידיטשקא. הוא היה הראש ישיבה והמגיד שיעור והמשגיח, הבוחן ומנהל, הכל גם יחד, שלא כפי הנהוג היום. וגם זה אחד מן החסרונות של דורנו, שלא מעריכים את הענין שכל רבותינו תלמידי החתם סופר ותלמידיהם ותלמידי תלמידיהם כולם היו ראשי ישיבות יותר ממה שהיו רבנים, והיו מקבלים את הרבנות רק בתנאי שיוכלו להקים ישיבה. והרבנות לא היתה עבורם אלא אמצעי למטרה של הקמת ישיבה. וזאת בשעה שהרבנות עצמה היתה במדינתנו מכובדת מאוד, ממש מעין מלכות (קשה לתאר בפני אדם שאינו בקי, את מעמדו של הרב במדינתנו. לא עושר ולא משרה מכובדת, ואפילו המשרה המכובדת ביותר, לא יכלו להשתוות למעמדו הרם של הרב, שהיה עליון ונשגב על כל המעמדות כולם. את הרב היתה אופפת מעין עטרת תפארה, וזאת בעיני כולם - כנקלה וכמכובד, כעשיר וכעני). אף על פי כן לא הרבנות היתה העיקר בעיני הרבנים, אלא הרבצת התורה. אבא אף הוא הלך בדרכיהם, והישיבה היתה חשובה בעיניו יותר מן הרבנות. תחלה היו הבחורים אוכלים "ימים" אצל הבעלי בתים, ואחר כך כאשר התרבו הבחורים, יסדו "חברת מזונות" והקימו "מנזה" (בית תבשיל) ואספו תרומות לצורך זה. אמא ע"ה, הי"ד, ראתה לה לזכות שהיא עצמה עמדה במטבח ובשלה עבור חמשה עשר עד שלושים בחורים. היתה אולי איזו משרתת שהיתה מסייעת לה, אבל עיקר הטורח היה מוטל על כתפיה של אמא. זה היה הפירוש של "רבנות": שעמדו ולימדו ובחנו ובשלו עבור בחורי הישיבה.

אזכיר כאן מנהג שהיום התבטל. אבי היה נוהג גם ללמד וגם לבחון את הבחורים, בחומש ורש"י. בשבת בבוקר התפללו מוקדם (בשעה עשר כבר סיימו את התפלה), ואחרי התפלה עד הסעודה היה מלמד חומש ורש"י, בימי חמישי היו נבחנים אצלו, וגם הבחורים המבוגרים נבחנו בקפדנות. ולא היתה זו בושה להבחן בחומש ורש"י. תלמידיו ספרו לי שכאשר הלבנה האירה בחלון היו מוכרחים לקום. בשלוש לפנות בוקר כבר עמד והעיר את הבחורים שעדיין לא קמו בעצמם. מחוץ לשיעורים הקבועים שאמר, היה נוהג לשבת עם הבחורים בבית המדרש כל היום וללמוד לעצמו, וכל אחד יכול היה לגשת ולשאול אותו מה שרצה ואיפה שרצה, (גם בענין זה השתנה המנהג היום, שראש הישיבה או מגיד השיעור אינו יושב עם הבחורים בבית המדרש יום ולילה, אלא לאחר השיעור הוא מסתלק לביתו או לכולל ובבית המדרש נמצא רק המשגיח). אבא התעסק עם הבחורים משעה שלוש לפנות בוקר עד תשע בלילה, הן בהגדת השיעור הכללי, הן בשיעורים מיוחדים לחלק מן הבחורים (כגון בלימוד שולחן ערוך) והן בתשובות לשאלות של הבחורים. עד שנת תרצ"ח היו כבר בישיבה כארבעים בחורים. באותה שנה גרשו השלטונות את הבחורים והישיבה נסגרה. אחרי כשנה וחצי נראה היה שהמצב הוטב מעט ואז שוב פתח את הישיבה, והספיקו ללמוד זמן וחצי, כשלושת רבעי שנה, עד אשר התפזרו התלמידים מחמת המציק.

[מצוטט ממאגר מידע: 'קורות השואה במבואות לספרות הרבנית' בהפקת המרכז לחקר השואה - מכללה ירושלים, מתוך: ראטה הרב חיים אלתר, ארבעה ספרים נפתחים, תולדותם לבית אבותם]


הדפסה

חזרה לתחילת העמוד
Claims Conference
© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016