זכור - אמונה בימי השואה

חודש אדר  תשס"ט - מוסדות תורה במרכז אירופה בין המלחמות


עדות א'
ישיבת הוניאד, טרנסילבניה


משם הלכתי ללמוד לק"ק הוניאד עיר מולדתי יצ"ו, בישיבת מורי ורבי הרב הגאון מוהר"ר יעקב יחזקי'הו גרינוולד זי"ע האב"ד דשם.

זוכרני דבר פלא, בעת שנסע כ"ק האדמו"ר הנ"ל לקבל את הרבנות בהוניאד, נסיעתו ברכבת היתה דרך טשוטשא, וכל העיירה מנער ועד זקן יצאו אל הרכבת לקבל פניו, ולי במקרה היו אז נעלים קרועות, ואמרתי למלמד שאני מתבייש ללכת לקבל פני הרב במנעלים קרועים, שלא מן הכבוד הוא ללכת כך. ולבסוף אני הייתי היחיד בין התלמידים מהעיירה הזאת, שהלכתי ללמוד בישיבה הרמה של רבי הנ"ל.

בישיבה הזאת למדו אז קרוב ל-500 בחורים, כשהגעתי לישיבה הייתי בן אחד עשרה וחצי והייתי הבחור הקטן מכולם, היו שם בחורים מבוגרים מהונגריא אויבערלאנד ומגרמניה שבאו עם ראש הישיבה הנ"ל שהיה מקודם רב בהונגריא, באתי ביום ג' שנכפל בו כי-טוב, ונכנסתי ישר לבית האב"ד, הוא בחן אותי מה שלמדתי בחדר, והסכים לקבלני לישיבה, כל הוצאות הלימוד והאש"ל שולמו ע"י דודי מוהר"ר ר' יחזקאל פרידמן אחי אבי ז"ל.

אז היה נוהג בישיבה, שארבע או חמש בחורים למדו אצל בחור אחד שנקרא "חזער בחור" שאחרי שרבינו למד את השעורים הקבועים בישיבה שעור עיון ושעור פשוט, הבחור הנ"ל שינן עם חמשת הבחורים את מה שנלמד במשך היום. זאת היתה דרכם של ישיבות הונגריא, מאחר ורק את השיעורים של רבינו שמענו בהיכל הישיבה, ואח"כ למדנו כל היום וכל הלילה בחדר השכור. כמובן שלבחור הנ"ל שילמו כסף עבור טרחתו, וכן היו הוצאות עבור החדר ששכר הבחור הנ"ל עם תלמידיו ללימוד ולשינה, והכל שילם דודי הנ"ל. הוא היה אדם יקר מאוד ונדיב לב רודף צדקה וחסד, ולדאבוננו שלחו אותו, את אשתו וילדיו לכבשונות האש של אושויץ הי"ד.

כאמור התחלתי ללמוד ביום שלישי הנ"ל אצל ה"חאזער בחור" שלי, ששמו היה משה דוידוביץ, וביום החמישי לפנה"צ היתה הבחינה של הישיבה בשיעור פשוט מסכת גיטין, כל ה-500 בחורים ישבו בבית המדרש הגדול, ומורי ורבי האב"ד וראש הישיבה ישב על בימה מיוחדת, וכל הבחורים המתינו לבחינה, והסדר היה שהגבאי דחברא בחורים קרא בקול את שם הבחור שרבינו רצה לבחון אותו, אני הבחור היותר קטן חשבתי בטח אותי ישכחו אפילו לבחון, מי חושב עלי.

אך פתאום אני שומע הבחור הראשון שקוראים לבחינה ע"י הגבאי: משה זאב פרידמן, לא רציתי להאמין שהכוונה אלי, אבל כשהתאוששתי מתדהמתי אני רואה שמרן רומז שאבוא אצלו ע"י הבימה, והיה נהוג וכאמור שהבחור הנקרא קם ממקומו וניגש אל בימת הרב.

כשבאתי לפניו, אמר לי "נו! למדת השיעור?" עניתי לו "כן", אמר לי תתחיל המשנה, התחלתי לומר המשנה בע"פ "המביא גם ממדינת הים וכו' " וגמרתי כל המשנה, אומר לי רבינו "יש לי קושיא גדולה למשנה הזו" אמרתי : בבקשת ישאל רבינו, והוא אמר את הקושיא, אמרתי לו: הלא הקושיא הזו מקשים התוספות במקומם. אומר לי רבינו את זה רציתי לדעת. האם למדת את התוספות, ונשמע באמת מה מתרצים התוספות, ותיכף אמרתי לו את כל התוספות בע"פ, רבינו נהנה מאוד ורמז לגבאי שיתן לי ציון מס' א', והדירוג היה: א': עמד לנסיון והשיב כהוגן ויפה. ב': עמד לנסיון והשיב כהוגן, ג': עמד לנסיון. וכאמור קיבלתי הציון היותר טוב, בתעודה מיוחדת שנתנו לכל בחור ובחור.

כמובן ששמחתי היתה גדולה לאין לשער, והראיתי את התעודה עם הציון המצוין לכל יודעי ומכירי, ובפרט לדודי ז"ל הנ"ל, ונהנה מאוד שראה בזה שאת כספו לא מבזבז עלי לחינם, כתבתי זאת במיוחד לדורות לידע ולהודיע איך הרבנים גדולים כרבינו זצ"ל, שהיה עליו עול וטירדת הקהילה, למד עם ישיבה גדולה של קרוב ל-500 בחורים ועם כל זה היה לו סבלנות להשתעשע בדברי תורה עם הבחור הקטן ביותר בישיבה. פוק חזי ענוונותו וסבלנותו של כ"ק רבינו זצ"ל.

בדרך אגב אכתוב בזה גם את סדרי הישיבה האחרים, חוץ מהגבאי דחברא בחורים היה גם גבאי דחברא מזונות, גבאי דקנין ספרים, וגבאי דחברא חריפות, הגבאי דחברא מזונות דאג שלבחורים יהיה איפה לאכול אצל בעלי הבתים בעיירה, כל יום אצל בעל-בית אחר, זאת אומרת שבעה ימים בשבוע אכל כל בחור כל יום אצל בעל-בית אחר, וזה היה נקרא "טעג" שפירושו ימים, וכמובן שהעיירה לא היתה גדולה, והיו חסרים כמה ימים לבחורים, לקחנו בכספינו חתיכת לחם עם קצת נקניק כשר, וזו היתה סעודת הצהריים ובבוקר ובערב משהו אחר. לפעמים כשקניתי רבע ק"ג לחם ואכלתיו הייתי עוד רעב, אבל למרות זאת למדתי ב"ה בחשק גדול ובהתמדה גדולה.

[מצוטט ממאגר מידע: 'קורות השואה במבואות לספרות הרבנית' בהפקת המרכז לחקר השואה - מכללה ירושלים, מתוך: פרידמן הרב משה זאב, קרבן משה, הקדמה]


הדפסה

חזרה לתחילת העמוד
Claims Conference
© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016