זכור - אמונה בימי השואה


חודש ניסן  תשס"ט - הצלה זמנית


עדות א'
הרב יהושע גרינוולד
חוסט, רוסיה הקרפטית

בשלהי שנת תרצ"ט פרצה המלחמה העולמית השני' וחילי גרמאני' הפילו את עצמם בכח גדול וביד חזקה על מדינת פולאני' השאננה ומיד לביאתם שמה עשו שמות בארץ, הרגו בזדון חסידי עליון והחריבו קיבוצי ישראל. ואנחנו אז בחבל ארץ קרפאטו-רוסי' שנשתייכה לטשעכוסלובקי' שהתחילה להתפורר תחת צעדיו הכבדים של הדורס הנאצי ימ"ש. עברנו מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר ועיר חוסט ומחוזי' נמסרה עפ"י פקודת האשכנזים הנאצים להאוקריינים דשם ונתחדשה על ידם מדינת "אוקריינא הקטנה". הרבה פחדים ובהלות עברו עלינו במשך ימי ממשלתם הקצרים כי הלא ידועים הם לשונאי ישראל מובהקים מאז ומקדם. החוקים הנגד-יהודיים והגזירות השונות נתחדשו מיום ליום הן בשטח הדת והן בעניני הפרנסה. אך נטרפה עליהם השעה ואחר זמן קצר בא חיל הונגארי' והעריך מלחמה נגדם והקרב הי' נטוש בין כותלי עירנו חוסט שהאוקריינים שמוה לבירת ממלכתם, ואנחנו ישבנו במחבואים מפחד המלחמה. שלושה ימים לחמו זה את זה עד אשר נצחו חילי הונגארי' והרגו באוקריינים עם רב, ואז קרינו הלל למפרע כי נודע אחר כך שהאוקריינים רצו לנקום בישראל ומצאו שהכינו רשימה שחורה את מי להרוג, ונהפוך הוא.
[...]


מחנה מלק, אוסטריה
עיקר העבודה שמה הי' לבנות תעלה (טונעל) מתחת לאדמות מקום העבודה הי' במרחק רב והלכנו שמה יום-יום תחת שמירה חזקה. העבודה עצמה הי' קשה ומסוכנת עד מאוד. ומעשה בכל יום הי' שנפל על העובדים מטה בהתעלה הרי חול מלמעלה ונתכסו ונהרגו כמה אנשים בו במקום. ופעם נפל גם עלי הר של חול ונזרקתי לארץ אבל ב"ה יצאתי מזה בשלו' ורק נפצעתי, עבדנו תחת משמר חזק מזוין, ובדרך כלל העבודה אשר עבדו אותנו הי' בפרך, בחפזון ובבהלה תוך צעקות אלינו נרפים אתם נרפים, חרפו וגדפו את ישראל ולא קראו אותנו רק כלבים, ובכל יום בשובנו מן העבודה הודינו להקב"ה בברכת הגומל.
[…]
ויהי ביום שבעה עשר בתמוז בשבת קודש ה'תש"ד ואני יושב בזוית הצריף שלנו על הריצפה כי כל ישיבתנו הי' ככה ושפתי מרחשין תפילת שחרית והנה הופיעו הרבה אוירונים תחת כיפת הרקיע. הרבה מהשבויים יצאו החוצה לראות במחזה ואנכי הייתי בין אלה שנשארו בפנים, ופתאום נשמע קול רעם בגלגל וינועו אמות הסיפים, האוירונים הפילו פצצות אל תוך המחנה שלנו ואש התלקחה בתוך המחנה והצריף שלנו נהפך ונשבר לשברי שברים. בשעת ההפצצה שכבתי לארץ עם עוד שני יהודים ואמרנו דברי וידוי, הפח נשבר ואנחנו נמלטנו בלי שום פגע הודות להשי"ת. ויהי כאשר נדמו הקולות ונשתכך הרעש קמנו מתחת הקורות והנסרים שנפלו עלינו ויצאנו החוצה, ראינו וחשכו עינינו, מראה סדום נתגלה לפנינו, כל המחנה כולה עלתה באש ובתוך החצר נמצאים כמה מאות מתים נשרפים לאפר ומפוצצים עד אין להכיר, קטעי ראשים ידים ורגלים הי' מפוזרים על פני המחנה. אוי לעינים שכך רואות. ולא עוד אלא שבתוך אותו הצריף עצמו בו התעכבנו בעת הרעש נהרגו כשבעים איש ר"ל וכמה מזעזע הי' לראות מאות נפצעים חסירי יד מתגוללים ביסוריהם הנוראים בשלולית של דם, קולותיהם ובכיותיהם בקעו עד לב השמים. בנשימתם האחרונה צעקו והתחננו לרחמים, ולא הי' אף מי שיעשה להם תחבושת קלה. וכך הי' עלינו לעמוד ולראות באבדן נפשות יקרות וקדושות, ידידים ומכירים, מבלי שנוכל להצילם או לפחות להקל על כאבם הנורא באין אמצעים ואפשרות ברשותנו, ואלה הרשעים ימ"ש שבידם הי' האמצעים, אלה ישבו בחיבוק ידים ועוד שמחו לצרותנו. […]
במשך כל יום השבת היינו עסוקים באסיפת הפצועים, את הנפצעים הי' עלינו לשים במכוניות משא שעמדו הכן ואמרו שמובילים אותם לבית חולים. ידינו דמים מלאו והיינו כשיכורים מרוב צער, צעקות היללה ופחדים דיומא. ודכירנא שנשאתי עם עוד אחד, יהודי פצוע קשה כשהוא בוכה ומפרפר ביסוריו ושפתיו מרחשין "השם הטוב יעזור לי בזכות ששת הילדים הקטנים שלי". ומלאו מתני חלחלה וצורים אחזוני בשמעי דבריו אלה. שאלתיו מאיפה הוא והשיבני מביסטריץ. גם אמר לי שמו אבל נשכח ממני. כה שמנו במכוניות-המשא כמה מאות פצועים ובוא וראה גודל אכזריותם שבמשך שעות ארוכות הניחו עומדות את המכוניות סגורות על משאן בתוך המחנה מבלי לזוז ונהרות דם נטפו מהנפצעים. וכאשר המכוניות הלכו להן נאבד זכר האנשים למאות שהי' מוטענים בהן ולא נודע מה נעשה בהם, וגם הרבני מו"ה שלו' שו"ב שהזכרתי למעלה נפצע אז והובל ונאבד זכרו, הי"ד.
לאחר שנרגעה המחנה מעט, קראו אותנו לעמוד ב"אפעל" כדי לראות כמה נשארנו וכך עמדנו במשך שש שעות רצופות ובהזדמנות זו כאשר היינו יחד קיבוץ גדול של שבויים אמרנו תפלת נשמת כל חי להודות לה' על שניצלנו מן הכליון כשעיני כולנו זלגו דמעות שליש. [ופירשתי אז מה שאנו אומרים הפודה ומציל עונה ומרחם בכל עת צרה וצוקה, מאי בכל עת צרה וצוקה, מכל צרה וצוקה סגי. אבל י"ל הכוונה דישנם עתים שאינם מסוגלים לטוב, והנועמ"ג על תהלים מפרש יחילו דרכיו בכל עת, בכל עת קאי על ימים שאינם מסוגלים כמו בב' וד' המבואר בפוסקים שאין מתחילים ומסיימים בהם. והנה בין המצרים וי"ז בתמוז בכללם המה ימים דריע מזלי' לישראל ובו לקינו פעמים, אך השי"ת ברוב רחמיו וחסדיו פודה ומציל עונה ומרחם בכל עת צרה וצוקה אפי' אם העת גופא הוא צרה וצוקה. וזה ג"כ מקוה ישראל ה' מושיע בעת צרה אפי' אם העת גופא הוא צרה].

[מצוטט ממאגר מידע: 'קורות השואה במבואות לספרות הרבנית' בהפקת המרכז לחקר השואה - מכללה ירושלים, מתוך: גרינוואלד הרב יהושע, חסד יהושע, עין דמעה]


הדפסה

חזרה לתחילת העמוד
Claims Conference
© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016