זכור - אמונה בימי השואה

חודש אייר  תשס"ט - השחרור


מן המחקר
בעיצומם של הימים הקשים בגטו וילנה רשם המלומד-הספרן זליג קלמנוביץ את הרהוריו בעקבות דברים ששמע, בשם ילד קטן בגטו: "כאשר למדו בפרשת 'תולדות' את מעשה יעקב ועשיו, פתח פתאום הילד את פיו ואמר: 'המורה, אנחנו מוצאנו מיעקב, ואילו הם (כלומר אלה שעושים לנו את הרע) מוצאם מעשיו, האם נכון הדבר? והרי זה טוב. אני רוצה להיות שייך ליעקב ולא לעשיו' ".
בסיפור זה יש תהליך של בחירה בזהות היהודית בתנאים הקשים ביותר. כמובן לא כל היהודים הגיבו בדרך זו ללחץ הנאצים. מגוון דפוסי התגובה של היהודים לאיום שהמדיניות הנאצית הרצחנית העמידה בפני תודעתם העצמית שיקף את העולמות היהודיים השונים שבהם הם עוצבו. היו שבחרו להתכחש ליהדותם ככל שיכלו, אחרים מצאו ביהדותם ביטוי לאנושיות מול היעדרה אצל הנאצים, משמעות שלא בהכרח נגעה בעולם היהודי המסורתי. במאמר זה אדון בכמה דוגמאות המייצגות את פנייתם של יהודים לעולם היהודי המסורתי ואת ניסיונותיהם לחפש בו פשר לאירועים הקשים ועוגן מחודש לזהותם היהודית.
התעצמותה והפנמתה של הזהות היהודית, ולא רק מכוח הכפייה של המדיניות הנאצית, היא תופעה מעוררת פליאה. על פי רוב זהותו של אדם מתגבשת בתהליך הדרגתי שיש בו השפעת גומלין בין עולמו הפנימי לסביבתו. אך בימי השואה הסביבה מחקה או השפילה עד עפר את הזהות הקודמת ויצרה מצבים שאיימו על קיומה. התהליך החל במעבר אל הגטו והמשיך בהדרגה בגטו, שם נושלו היהודים מכל סממני הזהות הקודמים – המשפחה הרחבה, הבית והמקצוע, ההשתייכות לקהילה ובית המדרש וההשתייכות החברתית והתרבותית.
מובן שסכנת אבדן הזהות הייתה חריפה פחות אצל מי שזהותו נתעצבה לפני המלחמה, דוגמת אנשים מבוגרים יותר או מי שגדלו בסביבה יהודית מגובשת (דתית, ציונית או אף ליברלית). עם זאת במציאות הקשה שנוצרה, נאלצו גם יהודים שהיו מבוססים יותר בזהותם, ובכללם היהודים האורתודוקסים, לדון מחדש במשמעותה.
אחד הקונפליקטים החריפים היה שאלת מעמדו של העם היהודי כ"עם סגולה", תפיסה שהייתה לאורך כל הדורות מרכיב בסיסי בתוכני הזהות. השואה העמידה את התפיסה הזאת בסימן שאלה ואפילו הפכה אותה לפרדוקס בשל ההשפלות, התעמולה המכפישה והרצח ההמוני של בניו של "העם הנבחר".
ואכן במקרים רבים נותרה השאלה ללא מענה, שתיקה שאפשר שפירושה הוא תהייה מתמשכת, התרסה או אורך רוח וצידוק הדין. ואולם היו גם מי שהעניקו למושג "עם סגולה" תוכן מיוחד אף בעיצומם של ימי השואה, תוכן שהבליט את עליונותם המוסרית של היהודים. תובנת ההנגדה בין ישראל לבין העמים כשהיא לעצמה מתבססת על מסורת יהודית רבת שנים. כבר המדרש מסביר את כינויו של אבי האומה "אברהם העברי" במילים אלו: "כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד". בתורה הובעו יחסים אלו בעימותים הישירים והסמליים בין קין לבין הבל, בין יעקב לבין עשו ובעיקר בין עמלק לבין ישראל; ובספרי הכתובים בעיקר בעימות בין המן לבין מרדכי. ואולם החידוש בשואה היה בגוון המיוחד שקיבלה תפיסה זו – הנגדה מוקצנת שבה הועמדו זו כנגד זו שתי אידאות – טוב ורע, יהודית ונאצית. כדי לציין את הניגוד, השתמשו יהודים בצופן המסורתי של עמלק והמן, אך לא היה בשימוש זה ניסיון לטשטש את ייחודה של השואה אלא דווקא לסמל את עומקה.
הזדהות מרצון זו עם היהדות התרחשה אפוא ברגעים הקשים ביותר. דווקא אז נכרתה ברית מחודשת עם היהדות, לא רק מכורח הגורל – תהליך שהתרחש בצורות שונות אצל מי שזיקתם ליהדות הייתה מעומעמת – אלא מתוך הכרה בעליונותה של היהדות. אפשר לומר כי זהותו המכוננת של היהודי המאמין קיבלה חיזוק באמצעות תכנים שנבעו מתוך המציאות העגומה של חייו. תופעה זו השפיעה על כוח העמידה בתחומים אחדים. אסקור אותם בקצרה.

"לא מפני שאנו חלשים מהם, אלא מפני שאנו טובים מהם": הזהות מעניקה משמעות למציאות הסובבת
אחת ממצוקות הנפש הקשות בתקופת השואה הייתה היעדר פשר לאירועים. האמונה והתודעה לא יכלו לספק מענה לשאלה על מה ולמה רדפו הצרות זו את זו. אך השאלות לא הרפו ונבעו מן התביעה המסורתית הבסיסית לחשבון נפש ולחיפוש "תיקון", גם במצב של "צידוק הדין". במצב זה היו תוכני הזהות, כפי שנתפסו ביהדות האורתודוקסית ובעולם הרבני, עוגן כלשהו של פשר ומשמעות.
אברהם לווין, מורה ציוני ומייסד בית ספר בעברית, בגטו ורשה, כתב ביומנו: "השבוע נסגרו כל בתי התפילה... קשה לעמוד על טיבה של גזרה ברברית זו... הכובש, לפי דבריו, מחשיב מאד את הרוח. הברבריות שלו בקשר ליהודים היא אידיאולוגית, וכאן מקור הרעה. טומאה אידיאולוגית קשה לנצח... יש מלחמה שאינה אלא כוח ואלימות, ויש מלחמה שמקורה ברוח. ומובן מאליו שמלחמת הנאצים אינה אלא מלחמה ששורשיה ברוח".
ההנגדה במלחמת אידיאות זו הוגדרה במונחים מתחומים שונים. היו שהשתמשו במונחים מוסריים והיו שביטאו אותה במושגים מטפיזיים וקבליים – טמא מול טהור. לעתים שימשו הסמלים המסורתיים – יעקב ועשו, ישראל ועמלק – בלי שיגרעו מן הייחודיות של השואה, ולעתים שימשו סמלים כמו חושך ואור.
גישה זו גם ענתה על השאלה מדוע קיומו של כל יהודי באשר הוא מהווה סכנה בעיני הנאצים, ואפילו זקן או תינוק רך: משום שכל יהודי מייצג את האלוקים ואת הטוב, וכל עוד יהודי קיים, אלוקים קיים בעולם, וקיים כוח אידאולוגי המאיים על הנאצים בעצם קיומו ואיננו מאפשר שליטה של הרוע המוחלט עלי אדמות.
תובנת הזהות הזאת הציעה סדר כלשהו בתוהו ובוהו התודעתי שנוצר. היא הדגישה את שני הפנים של היהדות, הייעוד והגורל: מאגר התכנים והערכים היהודי הוא הייעוד, והמחיר שעם ישראל נאלץ בתקופות שונות לשלם על כך הוא הגורל, ומכאן גם הסבל מקבל משמעות ואינו תוצר של תוהו ובוהו. זו תפיסה אורגנית של ההוויה היהודית: הפרט אינו עומד מול גורלו האישי, אלא הוא נציג של העם היהודי, ומכוחו של כלל זה הוא גם שואב את כוחו.

"הלכנו בראש מורם": הזהות היהודית והתדמית העצמית
אחת התוצאות המשמעותיות ביותר של תובנת הזהות שתוארה לעיל הייתה העמידה נוכח ההשפלה של הנאצים. ההשפלה איימה על צלם האדם של היהודים. היא נועדה לשבור את ה"אני", למוסס את בן האנוש ולהביאו לידי ייאוש וחוסר אונים. מעשי ההשפלה היו מעבר לכל דמיון אנושי: עבודות משפילות ועבודות ללא תועלת, דה-הומניזציה בתעמולה ובתנאי החיים, ביזוי כל היקר והקדוש ליהודי, נטילת כל סממן של אדם שהוא בן חורין, נטילת ממד הזמן שהוא חלק מחירות האדם, הפיכתם של בני אדם ל"חתיכות", בלשון הגרמנים, או למספרים.
ההתמודדות עם סכנה זו אפיינה יהודים מקבוצות שונות ולא ניכרה רק בספרות הרבנית. בקרב הציבור הדתי בלט חלקם של הרבנים כסוכני הזהות: ברגעי משבר הם השפיעו על הזהות באמצעות העצמת הדימוי העצמי של היהודים. המנהיגים הרוחניים העבירו מסרים אלו באמצעות דרשות, שיחות, שיעורים, פרשנות מחודשת ודוגמה אישית. הם ראו בחיזוק התדמית העצמית והכבוד העצמי והלאומי כלי חיוני במאבק על ההישרדות הגופנית והנפשית. כך, חרף מדיניות ההשפלה, התרבו המעשים של גאווה יהודית, מתוך התובנה המחודשת של המושג "עם סגולה". למשל כאשר נגזרה גזרת הטלאי בצרפת, נשא הרב משה קלנברג, ששימש רב במץ ונכלא במחנה לה-לנד שבצפון צרפת, דרשה מיוחדת וכינה אותה "ישראל המצוין". הבסיס לדרשה הוא מדרש המובא בהגדה של פסח: "ויהי שם לגוי [דברים כ"ו ה], מלמד שהיו ישראל מצויינין שם". הרב הדגיש את דו-המשמעות של השורש צי"ן ונתן לכך משמעות אקטואלית: עם ישראל הוא מצוין (מסומן) בשל היותו מצוין (סגולי): "אנחנו כופים ראשינו ומקבלים עלינו הכתם בחיבה כאות הכבוד". בסיום הדרשה הוא השתמש שוב בשורש צי"ן בהקשר של התקווה לגאולת ישראל: "מהטלאי הירוק שהיינו מצויינים [בו] נרים נס ציונה".
תחושת העליונות המוסרית על הסביבה ניזונה גם מהתופעה הרחבה של יהודים שמוסריותם ואמונתם החזיקו את הסביבה. עובדה זו אינה מודגשת דיה, אך בכל עדות של ניצול שואה אפשר לראות עד כמה העניקו לו דמויות אלו כוח ותמיכה גופנית במלחמתו לשרוד.
שמירת המצוות בגטאות ובמחנות שימשה אף היא במידה רבה כסוכנת של הזהות, וזו אולי הסיבה המודעת או הלא מודעת שיהודים הסתכנו בקיום מצוות אף שהתורה פוטרת ממצוות במצב של סכנה (פיקוח נפש). נראה כי כל תזכורת שהיא למצוות ואפילו קיום סמלי של מצוות היו רגעים של התחברות לזהות.הרב אליהו דומן מבודפשט, שהיה עציר בנידראורשל Niederorschel)), ממחנות המשנה של בוכנוולד, מספר בזיכרונותיו על דילמה שהייתה לקבוצה הדתית שהתגבשה שם: האם יש משמעות לאמירת הבדלה במוצאי שבת? "במוצאי שבתות היינו מבדילין על כוס קאפפע-שחור. ביחס למלאכת-עבודה, לא היה חל שום שינוי או הבדל בין שבת לחול, בקשו אחדים שלא נברך לבטלה. [...] אך כאשר ראינו ההבדל שם, "בין ישראל לעמים", החלטנו לברך, בשם ומלכות".
"יהודי נולדת, יהודי תמות": זהות ומחויבות בתנאי החיים בשואה פטרה התורה את היהודי מכל מחויבות הלכתית, לבד משלוש העברות החמורות ביותר: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. צו השעה היה "קידוש החיים" – להישרד על אפם ועל חמתם של הגרמנים. אך גם כאשר פגה המחויבות ההלכתית, עדיין נותרה המחויבות לזהות.
המחויבות היא חלק בלתי נפרד של הזהות היהודית. מחויבות זו הביאה גם לחשבון נפש מחודש עם המגמה לטשטוש הזהות היהודית שהתפתחה מאז המאבק על האמנציפציה, תהליך שהחל בשנות ה-30 גם בקרב מנהיגים מכל הזרמים – ליברליים, אורתודוקסיים וציוניים. בעיני הרבנים האורתודוקסים, חשבון נפש כזה היה צריך ליצור תהליך של תיקון ביחס ליהדות – חזרת היהודים לשורשיהם.
לדוגמה, בדרשתו של הרב משה קלנברג "ישראל המצויין" שהוזכרה לעיל, אמר הרב כי הטלאי מעביר מסר של תיקון, כדי שיהודים לא ייבושו בחזותם היהודית, יקבלו מעתה ברצון את ה"אות" המקובל, הציצית, ולא ינסו להיראות ככל הגויים: "בעוונותינו הרבים רואים אנחנו הרבה מאחינו בני ישראל שמצוות ציצית רפויה בידם, מהם מפני שכל המצוות רפוים בידם, ומהם יתחפשו לאמור כי בושים המה ללבוש הציצית, שלא יכירום שיהודים המה על ידי הציצית. ומדה כנגד מדה הלבישו אותנו הטלאי... על מלבוש העליון והחיצון, להודיע ולהיוודע שיהודים אנחנו".
שאלת הזהות ובחינת המושג "עם סגולה" לא הרפו מהיהודים בדרכם הארוכה מן הגטו ועד ההגליה והמחנות ולובנה באש ובדם. ברגעים האחרונים לחייהם היו שבחרו לקרוא "שמע ישראל", אותה הצהרה עתיקת יומין שחיברה אותם לעם ישראל מתוך רצון והכרה. לא בכדי היו שראו בקריאות אלו מעין קבלת תורה בהר סיני, מתוך בחירה ומתוך אהבה. קריאת שמע מבטאת את הקשר של האהבה ליהדות, וזהו הקשר שעמד במבחן הקשה ביותר בתקופת השואה.

מתוך מאמרה של אסתר פרבשטין, "אני רוצה להיות שייך ליעקב", בשביל הזיכרון, 2 (אדר תשס"ט).


הדפסה

חזרה לתחילת העמוד
Claims Conference
© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016