זכור - אמונה בימי השואה


חודש כסליו  תשס"ד - נרות שבת


עדות ב'
קידוש השבת עם קידוש ה'

קובנה - עיר במרכז ליטא על נהר נימן. בין השנים 1939-1920 הייתה בירת ליטא העצמאית, בשנת 1940 סופחה עם כחלק מליטא לברית המועצות.
קובנה הייתה מרכז רוחני חשוב ליהודי מזרח אירופה והתפרסמה גם בזכות ישיבת 'סלובודקה' ששכנה בפרברי העיר וגדולי התורה שחיו בה.
בפרוץ מלחמת העולם הראשונה היוו 40,000 היהודים בקובנה כרבע מכלל התושבים.
ביוני 1941, נכבשה קובנה ע"י הגרמנים כמה אלפי יהודים הצליחו להמלט לתחומי ברית המועצות. הנותרים היו מטרה להתעללות הליטאים שפרעו בהם ביוזמתם וכן שיתפו פעולה עם הגרמנים. כבר בחודשים יוני - יולי 1941 נרצחו עשרת אלפים יהודים, רבים מהם בפורט השביעי, (אחד משרשרת מבצרים בסמוך לעיר).
בסלובודקה הוקמו שני גיטאות, אקציות וגזירות קשות ניחתו בזו אחר זו על יושבי הגטו. באוקטובר 1941 נערכה האקציה הגדולה בה גורשו לפורט התשיעי 9,000 יהודים עונו ונרצחו במקום. אחרי פעולה זו החלה תקופה של 'שקט יחסי'.
רוב העצירים המבוגרים בגטו, גויסו לעבודת כפיה מפרכות ששרתה את מאמץ המלחמה הגרמני. ניהול החיים הפנימיים נמסר לידי 'מועצת הזקנים' (האלטסטרנאט) והעומד בראשו ד"ר אלקיס, אלו ניהלו את המועצה במישור הציבורי והחברתי במדיניות יוצאת דופן מיודנראטים אחרים. בגטו המשיכו בפעילות רוחנית, לימוד תורה, חינוך, סעד ועזרה הדדית כמו כן התקיימה פעילות תרבותית עניפה.
בקובנה נעשתה פעילות מחתרתית על ידי קבוצות מתנועות הנוער שחברו לפרטיזנים ולמסגרות מחתרתיות שפעלו בסביבה.
בסתיו 1943 הפך גטו קובנה למחנה ריכוז מרכזי. במרץ 1944 הייתה אקציית ילדים וזקנים וכן שוטרים שסייעו למחתרת, מועצת הזקנים בוטלה.
ביולי 1944 בהתקרב הצבא האדום לקובנה החלו הגרמנים בחיסול הגטו, יהודים הועברו למחנות ריכוז בגרמניה; דכאו, שטוטהוף, קאופרינג.
היו שניסו להסתתר במחבואים תת קרקעיים (מלינות), אך רובם נתפסו על ידי הגרמנים. מתוך 30,000 יהודי קובנה שהוכנסו לגטו, שרדו כ- 2,400 איש בלבד.

"בערב שבת שובה תש"ב, שעה שהיהודים התכוננו לקבל את פני השבת, התפרצו לפתע הגרמנים לתוך הגטו, ובקולות שאגה, שהתערבו עם זמרת 'שיר השירים', קראו ליהודים לצאת מיד מן הבתים. תוך מטר של מהלומות ומכות הוצאו היהודים מתוך בתיהם, מבלי שניתנה להם האפשרות להצטייד… בין המגורשים הייתה גם אלה שמואלביץ, עסקנית שעמדה בראש "בית יעקב" בגיטו קובנא, ומשפחתה. היא הצליחה להוציא עמה את פמוטיה עם הנרות. ידיה שתתו דם מן המכות שהגרמנים הרביצו בה, אך היא לא הרפתה מנרות השבת.
כשהחלה השמש לשקוע בפאתי מערב, כונסו המגורשים הללו אל מגרש, שממנו הובילה רק דרך אחת, דרך יסורים ומוות, אל "המבצר התשיעי" הידוע לשמצה.
שם, במגרש ההוא, הזכירה אלה שמואלביץ לאחיה היהודים, ששבת היום ושעליהם מוטל לקדש את השבת, לפני שילכו לקדש את השם. היא הדליקה את נרות הקודש - נרות השבת, בירכה עליהם מתוך רחש תפילה לאלוקי מרום, שיקבל תחת חסות כנפי השכינה את נשמות הקדושים הללו, שבעצם קדושת השבת יקדשו את שמו יתברך.
בערוב היום כשהשמש שקעה, צעדו הקדושים הללו למבצר התשיעי לקול שירת "לכה דודי", וביניהם גם אלה שמואלביץ עם קבוצת חברות "בית יעקב".


(הרב אפרים אשרי, ירחון "בית יעקב", גליון 13, סיון תש"ך)


הדפסה

חזרה לתחילת העמוד
Claims Conference
© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016