זכור - אמונה בימי השואה


חודש כסליו  תשס"ד - נרות שבת


מן המחקר
האשה הדתית בשואה - (קטעים מתוך הרצאה של שולמית אימבר,יד ושם )

הביטוי המובהק בהישרדותה של האשה הדתית בתקופת השואה, מתגלם ביחסה להדלקת נרות שבת. העובדה שעדויות רבות עוסקות בנושא מעמידה אותנו על המשמעות הרבה שייחסו הנשים לקיום מצווה זו. פעולת הדלקת הנרות, או משלא התאפשר להדליק "הברכה בלבד", נתנה לאשה אפשרות לשמור על מרכיבים חשובים בקיום חיי היום יום לה ולמשפחתה.

את המרכיבים הללו ברצוננו לפרט:
  1. כאשר האשה מצליחה להחזיק בפמוטים הם משמשים כנכס המחבר אותה עם העבר עם העולם טרום השואה.
    רבות הנשים שהחזיקו פמוטים שקיבלו בירושה מאמותיהם וסבותיהם.

    מספרת אשה אחת:
    "מה כוחם של נרות פשוטים אלו להדליק בלבי, אש יקוד זו? לא ידעתי לתת הסבר להרגשה זו אך חשתי כאילו נשמותיהן של הצדקניות שבכל הדורות קשורות קשר אמיץ בנרות. אפשר שראיתי אותה שעה פניה של אימי המכוסות וחשתי כי זכותה זו של אימי יש בה כדי להאיר את ליבי הדווי".
    (האשה בשואה עמ' 133, מרים ויינשטוק - עדות)

    עדות נוספת
    "פמוטים אלה, היסטוריה להם סיפרה לנו הדודה רחל, הם עברו כמתנת כלולות מסבתי הזקנה שהצילה אותם בחירוף נפש מפוגרום שהשתולל בעיירתה. הפמוטים היו לה למזכרת והיא שמרה עליהם מכל משמר". (האשה בשואה ג' 71, שרה זלוור-אורבך, "לו יהי בוקר", עמ' 107)

    נתינת משמעות לחיים העכשוויים דרך היאחזות בדבר משמעותי מלפני המלחמה מקבלת עוצמה נוספת בעדות השניה ע"י העובדה שהפמוטים ניצלו בעבר "בפוגרום" ואולי התקווה והאמונה שכשם "שניצלו פעם יינצלו פעם נוספת".

  2. האשה בתקופת השואה מנסה ככל יכולתה להחזיק את המשפחה. פעמים רבות נותרות הנשים ללא הבעלים, עול הפרנסה והמטלות הביתיות מונחות על כתפיהם בגיטו והם נלחמות מלחמת קיום קשה. יש לציין כי גם במשפחות שבהם נותרו שני בני הזוג, מטלות הקיום המשפחתי בתוך הבית נותרו של הנשים. פעמים רבות נותרו המשפחות עם מזון דל או ללא מזון בכלל ואז מהווים נרות השבת "תחליף" כפי שמסופר בעדות הבאה: "הבן הבנתי דברי חז"ל: זכור את יום השבת, שיזכור בכל יום ויום את יום השבת לקדשו שאם נזדמן לו דבר מאכל חשוב שאינו מצוי בכל יום והוא דבר שאינו מתקלקל יקנהו לכבוד שבת. דבר מאכל חשוב לא נזדמן לי באותם ימים, אך הנה נזדמן לי דבר חשוב עד מאד, נרות, נרות לכבוד שבת".
    (האשה בשואה 133, מרים וינשטוק - עדות)

  3. להדלקת נרות בתקופת השואה ישנה גם משמעות סמלית "להדליק אור בתוך עולם חושך".

    כפי שעולה מהעדות הבאה:
    "ניצוץ נדלק בעיני כשביב אש. היה בה בידיעה זו כדי להציתני: שערו בנפשיכם, נרות, נרות של שבת בעיצומם של ימי החשיכה והגזירה, בלב ליבה של הקדרות המאיימת, יודלקו נרות של שבת". (האשה בשואה, עמ' 133, מרים וינשטוק - עדות)

    ובעדות נוספת:
    "הפמוטים המצוחצחים עד ברק, שהתנוצצו בחלל החדר, פיזרו את קדרותו והעניקו לו אור מיוחד". (האשה בשואה ג' 71, שרה זלוור-אורבך, "לו יהי בוקר", עמ' 107)

  4. מאפיין נוסף של נשים בתקופת השואה, יכולת אלתור בעיקר בתחום המזון. העדויות מעידות על נשים שבישלו מטעמים מקליפות תפוחי אדמה. ליכולת האלתור הזאת אנו מתועדים גם בנושא הדלקת הנרות כאשר ברשותה של האשה לא מצויים פמוטים.

    בכך עוסקת העדות הבאה:
    "במשך כל נדודינו המעונים השתדלנו תמיד לקיים מצוות הדלקת נרות לשבת ויו"ט. יש ותפוח אדמה נקוב שמילאנו אותו במרגרינה ופתילת סמרטוט בתוכו שימש לנו כנרות שבת בחשכת דלותנו". (האשה בשואה, עמ' 84. נעמי וינקלר, ידיעות "יד ושם", תשכ"ז עמ' 47-35)

    יכולת האלתור פנים רבות לה, נשים העובדות בבתי חרושת שייצרו נשק עבור הגרמנים הופכות את "כלי המלחמה לפמוטי שבת".

    על כך העדות הבאה:
    "כשעבדנו בבית חרושת לנשק הבאנו ממקום עבודתנו ברגים ויצקנו לתוכם שמן שנועד לניקוי המכונות, וכך הדלקנו נר של שבת. במקומות אחרים השתמשנו בחלב סוסים או במן חומר הדלקה ירוק. ופתילה בוערת מילאה נרות השלום". (האשה בשואה, עמ' 85, נעמי וינקלר. ידיעות "יד ושם", תשכ"ז, עמ' 47-35)

  5. היו זמנים שלא הייתה כלל אפשרות להשיג נרות או לאלתר "מעין פמוטים", לפי העדויות הבאות:
    "הדליקו נרות שבת באופן סמלי. בנובמבר 1944 (תש"ה) בליל שבת חשוך ומעורפל, הלכנו חמש חמש בשורות. כנהוג, לעבודת לילה של שתיים עשרה שעות. מרות נפש הלכנו במלבושינו הקרועים דרך קילומטרים של רפש וטיט, לבית חרושת של נשק. פתאום פתחה שכנתי ואמרה עכשיו הדלקתי נרות שבת. הקשבתי בתימהון לדבריה. הבטתי על שתי נורות חשמל ובירכתי עליהם הוסיפה".

    "פעם אחרת ראיתי אשה שתפקידה היה לצחצח טבעות וחישוקים קטנים של ברזל, סידרה בליל שבת על השולחן מן הטבעות כביכול מנורות ונרות, כופפה עליהם ראשה ואמרה בלחש את ברכת הדלקת נרות שבת".

(האשה בשואה, עמ' 85, נעמי וינקלר, עדויות "יד ושם", תשכ"ז, עמ' 47-35 )


הדפסה

חזרה לתחילת העמוד
Claims Conference
© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016