זכור - אמונה בימי השואה


חודש חשוון  תש"ע - היהדות הדתית בגרמניה בתקופה הנאצית


עדות

בזמן העתיק, כשבאה צרה על ישראל – כך מסופר בתלמוד במסכת תענית – הוציאו את ארון הקודש לרחובה של עיר, כדי לומר ע"י כך: "כלי צנוע היה לנו ונתבזה בעונינו". היו מפזרים אפר על ארון הקודש, פעולה סימלית, הקב"ה בעצמו כביכול מתאבל, לבוש שק ואפר, יחד עם עמו, "עמו אנכי בצרה"
בכל הדברים הקשים, הבאים עלינו, המזעזע ביותר הוא, שארון קדשנו נגרר לרחובה של עיר, לשוק, לזירת המאבק הפוליטי ומסמכינו הקדושים, מרכז כל חיינו, משמשים נגדנו והופכים לעלילות. מה נוכל לעשות כנגד כל זה?
כאשר פרצה שריפה בעיירה, היו אנשים אמיצים נכנסים, תוך סיכון חייהם לתוך בית הכנסת, על מנת להציל את ספרי התורה מהשריפה. ואנחנו – האם אין עלינו להציל את הגוילים הקדושים מתוך הבית הבוער?
אנו נהנים במדינה החדשה מחופש דתי מוחלט, בהרבה מקרים (כמו בעניין ההליכה לבית הספר בשבת), אפילו מקילים עלינו לקיים את דתנו, פה ושם ממש מפנים אותנו אל "ביתנו הדתי". לכן מותר לנו לקוות, ולחשוף ללא מורא את מקורות דתנו, אשר מצדדים שונים מנסים לטנף ולקבור. וחובתנו זו מוטלת עלינו אפילו רק להבהרתנו כלפי עצמנו, כדי שנוכל לומר לילדינו: זאת אין לפרש כך, אלא כך, ודבר זה אין פרושו כך, אלא אחר לגמרי, ומה ש"נלמד" מקטע זה לא כתוב בו, אלא ההיפך מכך הוא הפירוש הפשוט והעמוק של האמור. דבר זה הינו קל ומועיל, ביחוד כאשר בכל אותן עלילות אין מדובר בהמצאות חדשות, אלא בעניינים ישנים נושנים, שאפשר למצוא כבר אצל הפולמיקה של אפיון ובאפולוגטיקה של פילון בזמן היווני העתיק, חומר ה"נמכר" שוב ושוב בכל מיני צורות, לאורך ימי הביניים ועד לעת החדשה. הדברים הופרכו אלפי פעמים! אך מי מכיר את ההפרכות, מי מאזין למחאות העם היהודי?
[...] דוגמאות מעטות אלו מספיקות. ישאלו אותנו: למה לנו כל זאת? הרי לנו הבהרות אלו אינן נחוצות, והאחרים אינם מקשיבים להן. אך עלינו לחשוב כאן על עשרה הרוגי מלכות בסליחה הידועה "וכשהגיע למקום תפילין צוח בקול מר ליוצר נשמתו".
אנו מקבלים דברים רבים בשקט, אך כעת כאשר מדובר בקדוש ביותר, "למקום תפילין" עלינו לזעוק בקול מר, כפי שעשה אותו הרוג מלכות; לא כדי למחות, אלא כקריאה אל עצמנו. הקב"ה קורא לנו על ידי גזירה קשה זו. "כלי צנוע הי, לנו וגו'" ואותו כלי נגרר לביב השפכים. איך זה קרה לנו? אולי מפני שהיה זה יותר מדיי "כלי צנוע", שלא השגחנו בו מספיק, מפני ש"תורה מונחת בקרן זוית" מפני שבמאה שנות התבוללות הסטנו את התורה ממרכז חיינו לקרן זוית והשארנו אותה שם ללא השגחה, כך שכעת ידיים זרות מוציאות אותה משם ומשתמשות בה נגדנו.ׂ
אמנם, אנו שואלים את עצמנו, וכבר אמרנו זאת, הטענות הן עתיקות יומין, כך שגם דורות קודמים, שהיו ספוגי תורה, שהתורה היתה נשמת אפם, גם עליהם עברו נסיונות אלה? בספרים עתיקים אנו קוראים על שני מיני נסיונות ¸שה' ניסה את עמו למין האחד קוראים "נסיון אברהם" ולשני, "נסיון איוב" אברהם נקרא, ונשאל, אם הוא מוכן להקריב את האהוב עליו ביותר, או לא. היתה לו האפשרות לסרב להקריב את הקרבן, אך הוא אמר מיד: ה נ נ י. איוב, לעומתו, לא נשאל, נלקח ממנו הכל, הקרבן לא התבקש ממנו, אלא נ ג ז ר עליו. ספק גדול, אם היה עומד בנסיון כמו אברהם, ביחוד לאור התנצחותו עם הקב"ה מאוחר יותר.
בימי הביניים היה נסיון הקדושים נסיון של אברהם. ה' קרא להם: אתם רוצים, או אינכם רוצים? עם שלוש טיפות של מים ונוסחת אמונה במקום "שמע ישראל" הם יכלו להינצל מכל סכנות החיים שלהם. אך הם ענו בקול – כמו אברהם: "ה נ נ י"
דורנו אינו ראוי לנסיון אברהם, מן הסתם גם אינו חזק מספיק לעמוד בו, לכן בא נ ס י ו ן א י ו ב, שאינו שואל, אינו דורש, אלא ג ו ז ר. עלינו להזדעזע, כאשר אנו חושבים על כך, איך היו רוב היהודים מגיבים בימינו על "ניסיון אברהם". כמה מהם היו ממהרים לברוח ולהיות "ארים", והיו מרגישים מועדפים ומאושרים? דוגמא קטנה אחת: עניין השחיטה. כמה עמדו לבסוף בניסיון הקטן בזה, שבעצם הוא שאלה כספית? אין אנו בשלים ל "נסיון אברהם", לכן אנו מקבלים את גורלו של איוב.
אולם, מה בסופו של דבר המובן של גזירה אחרונה זו, הפוגעת לא בנו, אלא בנפשנו, בכתבי הקודש שלנו? זוהי תקיעת שופר: חזרה אל המקורות! לא מספיק, לאהוב את התורה – רק מפני שאחרים שונאים אותה. נחסוך לילדינו את הדרך העקיפה, ללמוד תורה דרך תרגומים וספרות אפולוגטית, אלא נוביל אותם אל המקורות עצמם, כדי שיבינו בדעתם שלהם, מה כתוב בהם. ואכן, אם ההתקפות האלו יתנו לנו את הדחף בכיוון זה, אזי נקבל את ההתקפות ככלי ביד האלוקית.
סיפור קטן, שקראתי פעם בכתביו של סופר רוסי – הסיפור היה יכול להיכתב במדרש: אחים חולקים ירושה והקטן והחלש מביניהם מקבל את השדה הקטן והעלוב מכולם, דווקא מפני שהוא כה חלש וחסר ישע. והנה השדה הקטן הזה פורח ומתפתח ומוציא שתילים בעלי ריח נהדר. כעת מקנאים בו האחים וזורקים אבנים ולכלוך לתוך שדה אחיהם. כעת עליו לאסוף את האבנים ולסקל את השדה ותוך שהוא חופר ומנקה, נוצץ לפניו זהב. מתברר שאביהם הסתיר מטמון דווקא בשדה זה, והאח הקטן והחלש לא היה מוצא אותו, אם לא היו אחיו זורקים את האבנים ואת הלכלוך אל שדהו ומאלצים אותו בכך לחפור ולחפש... כאשר אנו מוכרחים לחפש, לחקור, לבחון לחפור ולנקות, נמצא גם אנו את המטמון שלנו, ורק אז נראה, איזה אור נובע ממנו. זה האור של נפשנו שלנו. נקשור את חיינו ואת חיי ילדינו לאור זה. זאת רוצה הקב"ה כשהוא שולח לנו את הגזירות הללו. ויהי רצון שמטמון זה יאיר לכולם, גם לבני האדם, אחינו, המנסים לקבור אותו. עם הפסוק שכה כשלו להבינו, אנו מבטאים את תקוותנו האחרונה:
" יבושו וכו' וידעו כי אתה שמך ה' לבדך עליון על כל הארץ"
[ '"קטעי תלמוד וזוהר שלא הובנו כראוי – או שפורשו שלא כהלכה: דברים להבהרה בשורותינו אנו", דר יזראעליט (14 ביוני 1934), עמ' 6-8.]


הדפסה

Claims Conference
© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016