זכור - אמונה בימי השואה


חודש אדר  תש"ע - הנוקם את נקמתנו


עדות ב'
היאך נתרחש הדבר שאבדה בינתו של עם חכם ונבון? זוהי הגדולה שבפורענויות שניתכה עלינו משמים. מדבר אני אליכם מתוך ישוב דעת גמור ואני אומר לכם שזוהי הדרך: להתקומם, להתנגד במעשה, בנשק, ביד, כל מי שהיכולת בידו. "ללמד בני יהודה קשת" – מצווים אנו ועומדים [...] לא כדרכי קידוש השם לפנים דרכי קידוש השם כיום, לפי ההלכה אני מתכוון. בשעה שניתנה האפשרות ליהודי להיות לא יהודי, די היה לו לקדש את השם בזה בלבד שהוא יהודי. כך פוסק הרמב"ם. אבל היום, כשאין ברירה אחרת – אזי הריגתו של יהודי על היותו יהודי אין בה משום קידוש השם. היום אין קידוש השם אלא במרד מזוין! ודאי, חייו של יציר כפיו של הקב"ה אסור לקצר אף ברגע אחד, אבל אסור גם לקצר במידת קידוש השם ו"מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה" בקידוש השם נאמרה.
שמשון! עיינתי בפרשת נקמה. נתקשיתי תמיד בענין זה של נקמה ונטירה, "לא תעשה" מפורשת בתורה, ובמלחמת מצווה יש חובה בנקמה, מצווה: נקום... מאת המדינים?
אלא שהדברים מוסברים ופשוטים בתכלית: נקמה אינה חוקה בלי טעם, גזירת המלך, אלא יש טעם לדבר: הנוקם מתכוון לעצמו ולבשרו, מוצא הוא בנקמה סיפוק שפל ומגונה, ולפיכך יש עבירה בדבר. לעומת זה, במלחמת מצווה אין הנקמה מכוונת למען הפרט אלא למען הכלל והיא נעשית מצווה כהלכתה. ולפיכך, כשאין אנו מתכוונים לעצמנו, כאשר אנו מתרחקים מפניות פרטיות, אנו נושאים תפילה למרום: "אבינו מלכנו נקום נקמת דם עבדיך השפוך"! ומטעם זה רואה אני שלפי ההלכה מצווה במרד במיטב תכסיסי המלחמה, שהרי בנקמת הדם השפוך, לא ייתכן שיהא אדם מתכוון לעצמו, כי מה נקמה היא זו, אם ברור הדבר שעליו ליהרג תחילה, אבל קידוש השם יש כאן. מלחמת מצווה היא, ובמלחמת כזו מצווה בנקמה במסירות נפש, בקדושת הדעת והרצון – נקום!

[מתוך: יחיאל גרנטשטין, הגבורה האחרת, ירושלים תשמ"ט, עמ' 345-346]


הדפסה

Claims Conference
© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016