זכור - אמונה בימי השואה


חודש חשוון תשע"א - יהדות אוסטריה בשואה


עדות א'
אזכיר בכאן נפלאות, אשר עשה ה' עמדי, בעת עברו עלי תלאות, ולולי ה' נתן התחזקות בלבי, כי אז כבר שכנה דומה נפשי. אדברה בצר רוחי וירוח לי מעט. בליל שבת קדש, ח' אדר דשנת תרצ"ח, נהפכה עיר ווינה, כלילת יופי, קריה עליזה, לעיר שופכת דם נקי בתוכה. ידו הרשעה של השלטון הנאצי הניפה חרב שלופה על אוסטריה. ראשית כל, היהודים נתרוששו בין יום ולילה מכל רכושם. העריצים האכזרים אמרו גלוי, כי רוצים הם לכבות נר ישראל, חלילה, וגרמו כבר בימים הראשונים אבוד נפשות מישראל למאות. הרבה מאחינו יצאו מדעתם וטרפו את חייהם, ר"ל. אחרים הוכלאו במחנות הסגר שונות. שם נדונו לענוי, לשוד ולבושת. נתקיימו בנו, בעוה"ר, דברי התוכחה "מבחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה" ודברי ר' יוחנן בן זכאי "בזמן שישראל אין עושים רצונו של מקום, מוסרן ביד אומה שפלה, ולא ביד אומה שפלה, אלא ביד בהמתן של אומה שפלה" (כתובות ס"ו, ע"ב). בעת המהפכה הרים הטבח את ידו גם עלי, בהיותי נרשם בתור מתנגדה של ה"ממשלה השלישית" - "רייכספיינד נומר 1". חלק גדול מהכתבים שלי, ביניהם כתבי יד עתיקים ואגרות מאנשים מצוינים בישראל ובעמים נשדדו ממני. על כל הספרים, אשר חנני ה' להוציאם אורה יצאה גזרת חרם, ואותי הביאו אל הכלא. ובבואי לעמקי מצולה, מצאתי כשלש מאות מאחינו - מסלתה ומשמנה של היהדות - עטופים כאבל וחבושים בבית האסורים. ראשי הקהלה, ראשי חברות "בני ברית", "אליאנץ", "אגודת יהודי אוסטריה", רופאים, עורכי דין. לדאבוני לא אוכל להעלים, ששם ראיתי עד כמה סלפנו וקלקלנו דרכינו ומעשינו וחשבתי: "ומפני חטאינו..." ט"ז שבועות בליתי תחת יד העריצים, אשר התנהגו כפריצי חיות. מלאכי מות עמדו בכל רגע לנגד עינינו. ואני התפללתי: אפלה נא ביד ה', וביד הברברים ההוללים אל אפולה. והמדובר בינינו האסורים המיואשים היה עפ"י המובא שיר השירים רבה, א': "בעת שקטרג אליהו על ישראל שעזבו את ברית ה', אמר לו הקב"ה: "עד שאתה מקטרג עליהם, בא וקטרג על אומות העולם, ואז תראה, כי לגבי דידהו ישראל עדיין בחזקת צדיקים". ולא אוכל כחד, כי כאשר שמעתי איזה ידידים מתלוננים על שערכנו את הסדר ושהתפללנו בוקר וערב בצבור, עלה המאמר בזכרוני: "אין פורענות באה לעולם אלא בזמן שהרשעים בעולם ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחלה" (ב"ק, ס', ע"א). וכשאחד פער פיו בפני ואמר, שאנחנו, שומרי דת, אחראים בעד כל אשר בא עלינו, לא יכלתי התאפק ואמרתי לו: "גמרא מפורשת היא: אין פורענות באה לעולם אלא בשביל עמי הארץ" (ב"ב, ח', ע"א). כולנו פקדנו יתר שנותינו ואמרנו נגזרנו. אבל עיני ה' על כל דרכי איש וכל צעדיו יספור ולא עזב חסדו גם ממני. הודות להשתדלותו של אחד ממכירי מגדולי חכמי אוסטריה, נכרי, אשר גם הנאצים נותנים כבוד לשמו ומתגאים עמו, הוציאו אותי לחרות, בתנאי, שעלי לעזוב עד ד' שבועות את "אדמת הממלכה השלישית". שבור, עשוק ורצוץ, גידים ועצמות וקרום ועור עליהם, עזבתי את הכלא. ד' שבועות האחרונים "ארח" לי בו לחברה דר. יונה בורק, רופא מצוין מווינה. לולי אותה האישיות, כי אז היתה שם קבורתי. וכאשר הותרו חרצובותי וזכיתי לצאת לחופש, נדודים וטלטולים והרפתקאות עד אין מספר עמדו לפני. ימי רוגז ובהלה בלתי פוסקים התחילו. כל שערי המדינות היו סגורות בעד גולי אוסטריה כמלפני מוכי שחין. קראתי למאהבי וידידי בארץ ישראל ובכל ארצות המערב. הם לא יכלו להושיע לי. היאוש אחזני בכל תקפו. לעבור בחרש הגבולים היה, ביחוד לפני, מסוכן מאד ואנשי שלומי לא הסכימו שאשליך נפשי מנגד. לאן אלך? על שאלה זו לא היתה תשובה. והדכאון שבנפשי הלך וגדל, ועדיין לא עברו שני שבועות מיום שיצאתי לחפשי, קבלתי הזמנה להגשטפה ונשאלתי, אם עושה אני הכנות לעזוב את ה"ממלכה השלישית": עד ארבעה שבועות - ולא עד בכלל... אך כבר אמרו רבותינו: "אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים". לבי זעק לשמים, והנה ידידי המסור לי, ר' אריה ליבש אולמן - ברכות ה' ינוחו על ראשו וישמרהו מכל רע - נכד הגה"צ ר' שלום חריף אבד"ק לקנבך זצ"ל, פנה באגרת לקרובו באמשטרדם, בעל התעשיה האציל ליאו דיי ווינטר, להשתדל לטובתי ולאפשר ביאתי להולנד. ובחמלת ה' עלי, השתדלותו של האיש הטוב הזה עשתה פרי ועלה בידו להשיג בשבילי רשיון מאת הממשלה ההולנדית לבוא להארץ המשובחת. כה הצליח לי, בעז"ה, לצאת (מוצש"ק ז' אלול תרצ"ח) מהגיהנום הנאצי - במקלי ובתרמילי ובבטחוני באל מעוזנו, שלא יעזוב אותי מלהגיע בלי מכשול אמשטרדמה.
[מצוטט ממאגר מידע: 'קורות השואה במבואות לספרות הרבנית' בהפקת המרכז לחקר השואה - מכללה ירושלים, מתוך: חיים בלוך, ודע מה שתשיב]


הדפסה

Claims Conference
© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016