זכור - אמונה בימי השואה

חודש טבת  תשע"א - ערבות הדדית בשואה


שאלות מעמק הבכא
המקום והזמן: קובנה תש"א.
מקור: הרב אפרים אשרי, שו"ת ממעמקים, חלק ב סימן א.
השאלה: אם מותר להכניס עצמו לספק סכנה כדי להציל חבירו מודאי סכנה.
תיאור המקרה: בימים הראשונים לכניסת הגרמנים לליטא, בכ"ח סיון תש"א, מיד כשדרכו רגליהם הטמאות על אדמתה, הם החלו להראות את אכזריותם הגדולה כלפי היהודים בכל מעשי רשע וזדון, מדי יום ביומו הם התחילו לערוך ציד אדם ברחובות קובנו, צדו וחטפו יהודים, אנשים ונשים ושלחו אותם למבצר השביעי במקום שנקבע גורלם, במלאכת ציד היהודים והחטיפה נעזרו הזדים הארורים על ידי משרתיהם עושי דברם הליטאים שששו משוש על שניתנה להם על ידי הגרמנים ימ"ש האפשרות להצר את צעדי היהודים שנואי נפשם מאז ומתמיד, ולגרום להם צרות להרגם ולהשמידם שלזה איוותה וכלתה נפשם מעולם.
וכל המיצר לישראל נעשה ראש, היו בין הליטאים כאלה שהצטיינו במעשי אכזריותם ורשעתם כלפי היהודים ביחוד כשרצו למצוא על ידי כך חן בעיני אדוניהם הגרמנים, עד שהגרמנים מינו אותם לראשים ומנהלים על מלאכת הציד והחטיפה של היהודים בהיותם סמוכים ובטוחים שיעשו את מלאכתם באמונה מתוך שנאתם העזה ליהודים הכבושה אצלם מדור דור המפעפעת בתוכם כארס ממאיר, ואכן הרבו הליטאים האלה לעשות צרות ליהודים ולגאל את ידיהם בשוד ורצח במדה לא פחותה מהגרמנים, מאות יהודים נחטפו בימים ההם על ידיהם ברחובות והוצאו גם מהבתים, וביניהם גם מספר רב של בני ישיבה.
ואז בימים טרופים אלה נתבקשתי על ידי מרן הגאון הצדיק ר' אברהם גרודזינסקי הי"ד, מנהל ישיבת סלובודקה, שאלך אל ר' דוד איצקוביץ הי"ד שהיה מזכיר אגודת הרבנים ולבקשו שהוא ילך אל הליטאים שהיו ממונים על ציד היהודים שהוא הכיר אותם עוד מלפני המלחמה, שישתדל אצלם שישחררו את בני הישיבה שנחטפו על ידם.
ועלתה לפנינו השאלה אם מותר לו ללכת מצד הדין אל הליטאים הללו בדבר שחרור בני הישיבה, הואיל ויש בזה משום סכנת נפש בשבילו מכיון שהרי הם יכולים לחטוף גם אותו כדרך שהם חוטפים יהודים אחרים, אם מותר לו לסכן את נפשו בכדי להציל את חבירו מצד הדין.
התשובה:
אם כי מצד הדין אין לחייב את ר' דוד הנ"ל שיסכן את עצמו בשביל הצלת בני הישיבה שנתפסו בידי הצר הצורר שפרש ידו עליהם, אבל אם בעל נפש הוא ורוחו נדבה לסכן את עצמו מספק עבור הצלתם בודאי שאין למונעו מזה וכדאי הוא רבינו הנצי"ב זצ"ל לסמוך עליו בזה ובפרט לפי מה שהעלה בערוך השולחן שהבאנו את דבריו לעיל, שיש לשקול ענין כזה בפלס ולא לשמור את עצמו יותר מדי אלא לקיים בעצמו מה שאמרו רבותינו ז"ל כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא, ועל אחת כמה וכמה בנידון דידן שעיקר קיום התורה תלוי בבני הישיבה ההוגים בה וממיתים את עצמם עליה, וביחוד לעת כזאת מאחר שכל עיקר כוונת הצורר היתה להכרית הגוף והנפש הישראלית גם יחד ולכן הם שפכו זעמם וחמתם על גדולי התורה וניאצו את קדוש ישראל כידוע שהיו מחרפים ומגדפים את אלקי יעקב בשעה שהיו מענים את הקדושים ומכריעים אותם לטבח, לכן לפי דברי הנצי"ב ובעל ערוך השולחן שהעלה שיש לשקול הענין בפלס ולא לשמור את עצמו יותר מדי, בודאי שהחובה מוטלת על כל אחד ואחד ששאר רוח בו לעשות כל מה שהוא יכול להצלת בני הישיבה כדי שנר ה' - נר התורה לא יכבה, ולהפר על ידי כך את מחשבתם הרעה שהם חורשים לפרוש יד על כל מחמדי ישראל - מחמדי התורה, ולהשכיח את זכרה מקרב העולם. ואכן ר' דוד הנ"ל, שמע והאזין לבקשתי, הוא חגר עוז והלך להשתדל עבור בני הישיבה אצל הליטאים, והצליח בהשתדלותו שישחררו אותם ויוציאום ממאסרם, זכרה לו זאת אלקים לטובה ונקום את נקמת דמו הטהור שנשפך כעבור זמן במחנות ההריגה והשמד.



הדפסה

חזרה לתחילת העמוד
© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016