זכור - אמונה בימי השואה

חודש טבת  תשע"א - ערבות הדדית בשואה


עדות ג'
נזכרתי בפתק ששלחה לי אשתי באחד הימים, באמצעות אסיר שאינו מוכר לי. בפתק רומזת לי אשתי, כי אצל שפטיצקי מצפה לי פינת מרגוע, ופירוש הדבר, שאני יכול להימלט ללא חשש. יש לי מחבוא. הפתק אמר 'חיים', וכל יום במחנה אמר 'מוות'. כל אחד מאתנו כה רצה לחיות, לחיות בכל מחיר, ולזכות למפלתו של היטלר. קשה לתאר את המאבק שהתחולל בי אז, בבוקר החורף הקר בשעת מסדר. נראה לי כי אדם שלא נתנסה אישית במחנה עבודת כפיה לא יוכל להבין את המאבק הפנימי ההוא לחיים ולמוות. נדמה היה לי אז כי לא פתק אני מחזיק בידי אלא לשון אש אוכלת. החלטתי לא לנצל את ההצעה. אפילו לא סיפרתי עליה לחברי. היטב ידעתי כי תמורת כל יהודי שיברח יירו מחר במסדר הבוקר בארבעה או בחמישה יהודים אחרים. עובדה זו הכריעה את הכף – הבריחה היא מעשה הנוגד את המוסר היהודי ואת ההלכה. נשארתי – 'מאי חזית דדמא דידך סומק טפי, דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי' (סנהדרין, ע"ד א').
הרב דוד כהנא, יומן גטו לבוב, עמ' 144.


הדפסה

© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016