זכור - אמונה בימי השואה


חודש אדר א'  תשע"א - פליטים יהודים בברה"מ האסייתית


עדות א'
בסיביר היינו רק כשלשה חדשים וחצי. בחול המועד סוכות הודיעו לנו שלפי הסכם הממשלה הסובייטית עם הממשלה הפולנית בגלות לונדון כל אזרחי פולין שבגלות סיביר הם בני חורין לעזוב את מקומם במאסר ולנסוע לכל מקום ברוסיא שעדיין אינו כבוש תחח ידי הגרמנים, ובחרנו לנסוע לאסיא המרכזית שמזג האויר חם ונעים כדי שנתחמם שמה מהקור הצפוני ביערות הפרא (ungels[) סמוך להקוטב הצפוני (North Pole). הבעיה היתה שהוצרכנו לנסוע כמו שלש מאות קילומטרים דרך הנהר דווינא הצפונית כדי להגיע לעיר קוטלאס "הסמוכה". הנהר כבר התחיל להגליד, והאניה האחרונה ממקומנו יצאה ביום שמחת תורה, והוכרחנו לנסוע לקוטלאס בחג שמחת תורה.

בסיביר לא סבלנו הרבה עינויי הגוף שהרי היינו שם בחודשי הקיץ, אבל היתושים (מוסקיטאס) שבאו אלינו מיערות הפרא היו גדולים ואכזרים וממש קצנו בחיינו אודותם. הרבה לא דתיים התאבדו לדעת ע"י קפיצה למימי נהר דווינא העמוקים; שום אחד מבני הישיבה לא התאבד. מצאנו תחבולה שהבאנו לתוך הבאראקים שלנו אילנות רטובים משלג והצתנו בהם אש ומזה עלה עשן גדול ועב והיתושים נרתעו מזה ונמנעו להתקרב סמוך להבאראקים. אמת, לא נעים היה לישן או לנוח במצב כזה מפני העשן, אבל אפשר היה לחיות בכיסוי איברי הנשימה, הפה והחוטם. אמנם חיינו שם בעינויי נפש, שהכריחו אותנו לעבוד בשבת באמתלא שהעצים שאנו כורתים ביער ושולחים דרך הנהר לבתי חרושת בעיר לנינגראד, מועיל להם להכנת הנשק הנצרך למלחמה עם הגרמנים, ומי שנמנע לעזור נקרא מחבל [עוסק בסאבאטאזש] שבשעת מלחמה העונש ע"ז הוא מיתה. ומ"מ השתדלנו לעשות מלאכות דאורייתא לפני השבת ולהשאיר על שבת רק מלאכות דרבנן ואיסורי מוקצה. אבל כשהכריחו אותנו לעבוד בראש השנה [שופר לתקיעות לא היה לנו] החלטנו לטכס עצות ותחבולות שלא לעבוד ביום הקדוש-יום הכיפורים, ובעזרת השם עלה הדבר בידינו על ידי שהתנדבנו לעשות מלאכה קשה ומסוכנת מאוד בתוך היער, בעשרת ימי תשובה, שכבר היו על הנהר יותר ממאה רפסודות קשורים זה לזה ולשתי ספינות גדולות אחת בראשם ואחת בסופם מוכנים להובילם לבתי החרושת של נשק בלענינגראד. מפני הרוח הסוער שהותחל להתחולל על הנהר שהיה עלול לשבר ולפזר את הרפסודות נתנו לנו תפקיד לארוז את הרפסודות סביב לאילנות גדולים ועבים ונצפין אותם האילנות בתוך בורות עמוקים ולכסות הבורות מבחוץ באבנים וענפים גדולים וכבדים שיכולים לעמוד נגד הרוח הסוער, עבודה שנגמרה מאוחר בלילה ובליל האפל וגשם חזק הוצרכנו לחצוץ את הנהר בסירה קטנה שכורה מצד אחד מלאת אדם וכלי עבודה. באמצע נסיעתנו התקרבו הספינות הגדולות שהובילו את הרפסודות שגרמו גלים גבוהים וסירתנו חשבה להשבר, ואף אחרי שהגענו לצד השני של הנהר היה קשה מפני האופל למצוא את הכביש המוליך אותנו למחנה. מכיון שאחרים לא התנדבו לכך רק בני הישיבה, קיוינו שזכות זו תעמוד לנו שלא יענישו אותנו אם לא נצא לעבודה ביום הכיפורים.

כל היום הקדוש עסקנו בתפילות היום ובאמירת תהלים, והמשעבדים לא הפריעו אותנו, רק בתפילת נעילה בערוב היום, כשהתפללנו בדביקות גדולה ובקול רם שהיה נשמע בכל המחנה, פתאום ראינו כל גדוליהם אצל הדלת; פתחוה והניחוה פתוחה. הביטו בתימהון עלינו והקשיבו לניגוני התפילה היפים של תפילת נעילה והרגשנו שהנהגתנו עשתה רושם עליהם. את התפילות גמרנו באמירת "לשנה הבאה בירושלים" בהתלהבות עצומה ויצאנו במחול, ולא הצצנו אפילו לצידם אבל הם מעצמם נכנסו לתוך כדורנו ורקדו יחד אתנו ושרו אתנו במחיאות כפיים חמות. הסוף היה שלא רק שלא ענשו אותנו אלא גם נתנו לנו לחם באותו השבוע יותר ממה שהיה מגיע לנו.

מחבורתנו השארנו קרבן אחד בסיביר. כשהגענו לעיר המרכזית קאטלאס, העיר שמשם מתחילים יערות-הפרא הובילו אותנו באניות אל תוך הדזשונגל דרך הנהר וויטשעגדא שעל ידו היתה עוברת הרפובליקא האטונומית "קאמי א.ס.ס.ר." שבירתה נקראת סיקטיפקאר ובדרך הורידו בכל מקום מושב קבוצה קטנה של אסירי ליטא וישיבתנו בתוכם. אותי ועוד מחבריי בישיבה הורידו במקום שקראו "סלאבאדסקי רעיד" [אז חשבנו שהוא שם מתאים לנו שהרי הישיבה של ישיבת קאמניץ היתה תחילתה בעיר סלאבאדקא שבליטא]. שם העמידונו לקצוץ אילנות מהיער ואחר שהסרנו הענפים מהאילנות הריצו אותם דרך השיפוע היורד אל הנהר. שם סידרו בשבילנו מקומות עבודה על המים וסמוך לו במיון האילנות למיניהם ועשינו מהם רפסודות שנתקשרו זה לזה בשלשלאות של ברזל עבים וכשנצטברו מהם יותר ממאה רפסודות נתחברו שוב בשלשלאות של ברזל לשתי אניות, אחת בראש הרפסודות ואחת בסופם, והובילום דרך הנהר וויטשעגדא והנהר הנמשך ממנו בשם דווינא הצפונית לעיר לענינגראד לתוך בתי החרושת שבה להשתמש בהם בתעשיית הנשק כנ"ל.

ואירע פעם שבשעה שהורידו את האילנות למים דרך השיפוע היה עומד שם אחד מבני הישיבה, נבוך במחשבותיו ולא הרגיש באילן המתגלגל ומת מיתה משונה תחת האילן שנפל עליו. הרשעים המפקדים עלינו לא הניחו אותנו לרוץ אליו לעזרתו או אפילו לצעוק בקול כדי לעוררו ממחשבותיו. אינני זוכר את שמו אבל נשאר בזכרוני שבקיץ האחרון שלפני המלחמה היה לומד כל היום בביהמ"ד שהיה נמצא ממול בנין הישיבה עניינים המכינים להיתר הוראה שאמנם קיבלו קרוב לפירוץ המלחמה.
[מצוטט ממאגר מידע: 'קורות השואה במבואות לספרות הרבנית' בהפקת המרכז לחקר השואה - מכללה ירושלים. מתוך: שציפנסקי הרב ישראל שבתי, שארית ישראל, מעמק הבכא]


הדפסה

Claims Conference
© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016