זכור - אמונה בימי השואה


חודש אדר ב'  תשע"א - פורים בשואה


עדות ב'
מעונים ודוויים, רעבים ומיואשים חזרו בני שיירתנו פעם לפנות ערב מן עבודת הפרך "הביתה". והנה הפליט אחד מקרבנו: "חברים, אל יאוש! הרי יום מיומיים, פורים לנו!" תאריך זה ליבה לרגע קט קרן תקווה דקה מן הדקה בלבותיהם של העבדים הנרצעים. פורים שימש מאז ומתמיד סמל למעשי נסים, לישועת ה' כהרף עין בבוא מים עד נפש. קצב הצעדה התאושש לפתע, להשתאותם של המלווים הרודים בנו, וכולנו חשנו שעוד לא פסה כל תקווה ואין לומר נואש. אחרי ארוחת הערב הזעומה טיפסנו על מצע הקרשים, אך איש לא עצם עין, כי זכרונות ימי הפורים "בימים הטובים" צפו מנבכי הנשמה וקרמו עור וגידין.
גם לנגד עיני עלו דמויות וחוויות מבית אבא, הקשורות בחג הפורים. משנכנס אדר נכנסה השמחה במעוננו. במיוחד גדלה חדוותנו אנו, הנערים בבית אבא, ולא חדלנו מלחלום בהקיץ על הטוב הצפון לנו – מקרא המגילה באווירה מרוממת ב"שטיבל" הצפוף מפה אל פה, טירטור הרעשנים המהממים את המן הרשע ואת עשרת זרע המרעים, ומעל לכל – הסעודה השופעת צהלה ורינה, כשכל בני המשפחה מתאספים בביתנו להסב בצוותא. מי יתאר את האורה והשמחה שהציפה את מעוננו בעת הסעודה, את הריקודים הנלהבים ספוגי הדבקות, את הזמרה והרינה עד אור הבוקר באולם המרווח והמואר בהמון נרות ומנורות! על השולחן הערוך התנוססה שורה של בקבוקי יין אדום ולבן, ומול כורסתו של אבא הזדקרה במלוא קומתה חלת הפורים הענקית, צהובה ומבריקה, מעוטרת בצימוקים וכרכום.
פרט לבני המשפחה הסבו אל הסעודה גם ידידים, שכנים ורבים מבין המתפללים ב"שטיבל". האורחים לא נתעצלו מלקיים כדת וכדין מצוות "חייב אדם לבסומי בפוריא", ולא ביישו את היי"ש ואת שכר-הדבש, ולא כל שכן את היינות המשובחים. בין כוס לכוס קינחו במעדני-מלך, וללא הרף זרמו אל השולחן פנכות עמוסות דגים ממולאים, עופות מטוגנים, צלי-בשר, כריכי-כרוב עסיסיים, כל מיני לפתן, וכמובן אזני-המן ומגדנות מאפה, מלאכת מחשבת של אמא. אחרי שקיימו החסידים ואנשי-המעשה את ה"חציו לכם" כמיטב יכלתם, נבקעו כל מעינות השיר, ההתלהבות הלכה וגברה, זרועות נשתלבו, והספים רעדו עד אור הבוקר משעטות הריקודים החסידיים בלהט ובדבקות. במסיבות אלה הגדיל לעשות הש"ץ של ה"שטיבל" רק מרדכי'לה וידובר ואחריו החרה החזיק השו"ב ר' יהודה הניך. מי שווה לו בסילסולי "שושנת יעקב" בנוסחאות שונות ובפיזום הפסוק "אשרי אדם שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך" מתוך השתפכות הנפש והתפשטות הגשמיות, כשראשו מורם כלפי מעלה, פניו לוהטות, עיניו עצומות וידיו מוחאות כף להדגיש במיוחד את ה"בך". אני הזאטוט התחפשתי כחסיד מעוטר זקן-שיבה, נדחקתי בין מעגלי הרוקדים, לא חדלתי מלסובב את הרעשון שבידי במלוא העוצמה, ואיש לא מחה.
עבר קרוב זה מה רחוק הנהו, מה מעורפל ומטושטש! נדמה שלאמיתו של דבר לא היה ולא נברא, ואינו אלא חלום-תעתועים, הזייה שאין בה ממש. מחשבות דומות הציקו גם ליתר האסירים מבני עמנו באותו ליל פורים, ומצוקת לבם גברה על שביב האור העמום אשר הוצת בלבותיהם עם שובם אמש מן העבודה. כולם ידעו ברורות, שקרוביהם, ידידיהם ומכריהם הושמדו בידי הצר הצורר, ועוד ידו נטויה להכרית את אשר בשם יהודי יכונה. במוחו של כל אחד ניקרה השאלה: מי בתור? והנה לפתע קפץ אחד האסירים בלהט מעל גבי מצע הקרשים ארצה, נעמד לו באמצע הצריף ופתח בנאום נרגש שתמציתו לא תימחה מזכרוני: "יהודים, אחים לצרה! היום פורים לנו, לזכר הנסים שנעשו לאבותינו בימות קדם. היושב בשמים הציל אז את עמו מכלייה, והצר הצורר נפל בבור אשר כרה. כיום מונחת שוב על צווארנו חרב פיפיות, ושונאי ישראל מתנכלים אלינו להכחידנו כליל. אל יבוא מורך בלבכם! גם המן בן זמננו , היטלר ימ"ש וכל הנגררים אחריו, לא יוכלו לעם סגולה בו בחר אלקים, ונצח ישראל לא ישקר. פעמי הגאולה נשמעות כבר מרחוק, ועוד נזכה לחזות נקם באויבי נפשנו, כשם שזכו קדמונינו בשושן הבירה. חזקו ואמצו, אחים, עם ישראל חי!".
אגלי זיעה הציפו את פניו של הנואם, כאילו ביצע עבודה מפרכת, שפתותיו רעדו, עיניו בערו כלפידים, אך הגה לא יצא עוד מפיו. עם תום הנאום החוצב להבות קפץ עציר שני מעל גבי הקרשים, תפס עמדה לצדו של הנואם וגם הוא החרה-החזיק אחרי דברי הנחמה של קודמו. ברם הוא לא נשא נאום, אלא סלסל במתיקות ומתוך התעוררות עצומה את הברכות הנאמרות אחרי קריאת המגילה: 'הרב את ריבנו והמשלם גמול לכל אויבי נפשנו... הנפרע לנו מצרינו...'. אחר כך שבו שני החברים האמיצים אל משכבם הקשה, ושקט השתרר בצריף. כוס התנחומים השיבה את נפשותינו הנכאות והפיחה בקרבנו קורטוב של אמונה ותוחלת, אך כפית הנחת היתה מהולה בחרדה לקראת הבאות.

[פנחס מנחם פיבלוביץ, מפי אוד מוצל, חיפה תש"ל, עמ' 82-83]


הדפסה

© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016