זכור - אמונה בימי השואה


חודש אייר  תשע"ב - שואת יהודי הונגריה


עדות א'
ביום ל' לספירת בני ישראל [ל' לעומר, ט"ו אייר] כל הגיטאות הי' כמרקחה והחרדה התגברה מרגע לרגע בעקב השמועה הנוראה כי באה, כי ברצון הרשעים לחסל את הגיטאות ולהוליך אותנו למקום בלתי נודע. אין מלים לתאר ואין מדה לשער גודל הרעש והיללה שנתחוללה בין כותלי הגעטו בהגיע שמועת הגירוש, ידענו כי בזה נחתם גזר דיננו, ונמס כל לב ודאבה כל נפש. עברו שעות אחדות והנה באה ונהיתה. הגסטאפו קראו את ה"יודנראטה", ומסרו להם שבעוד ימים אחדים יובילו את כל בני הגעטו מנער ועד זקן "למקום עבודה", ושם לא יחסר להמובלים מאומה. על השאלה א"כ טף למה באים, ענו והשיבו, שנוכחו לדעת מן הנסיון שאם בני המשפחה נמצאים ביחד במקום, אז העובדים עובדים ביותר רצון וחשק. גם הזשאנדארמים ופקידי הממשלה ההונגאריים השתדלו לחזק שקר-מרמה זה. ניתן פקודה שכל אחד מאתנו יקח עמו רק מעט חפצים, והשאר ישאירו בגעטו, באמרם שבמקום העבודה נקבל את כל הנחוץ, ואוכל אמרו להכין לשלשת ימים.

ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר' ומחנה גדול של זשאנדארמים וחיל הונגאריים התנפלו על הבתים בקולי קולות ובצעקה פראית: "קומו צאו מן המקום הזה". התנהגו באכזריות לא תתואר, דחפו על ימין ועל שמאל, בעטו והכו ברוביהם והוציאו את היהודים מבתיהם בכח ובחמה שפוכה. בדרך כלל אפשר הי' לראות איך שההונגארים רק חיכו להזדמנות זו שניתנה להם לשפוך חמתם הארסית על ישראל, כמעשה תל וחריץ שאחז"ל. האבות לקחו ילדיהם הרכים על זרועם, וכולנו גורשנו תוך צעקה ובכי' בבהלה ויללה ע"י אנשי צבא שסבבונו מכל הצדדים, והלכנו בלא כח לפני רודף עד רחוק מחוץ לעיר, ואוי לעינים שכך רואות. מחזה נוראה ואיומה. קיבוץ גדול מישראל סחופים ודחופים, נתונים לשמצה ולמרמס, רגלי רשעים וילדים הרכים בידי אבותם נכרכים ולטבח נמשכים. בדרך זה הובלו יהודי עירנו בשלושה "טראנספארטען", וימים אחדים אחרי חג השבועות נתרוקן עירנו מבלי השאיר נפש מישראל.

גם זאת ניתן לציין, במשך זמן שהיינו בגעטו שבקו לן חיים הרבה אנשים, והחיים מתקנאים בהם שמתו מיתה טבעית, סידרנו לוי' והרשו לנו להביאם לקבורת ישראל בבית החיים שלנו, ואז ראיתי שהציון הק' של כ"ק אדוני אבי זקני ז"ל ה"ערוגת הבושם" כבר הי' שבור. ובלילה האחרונה לפני צאתנו את הגעטו מתו שני אנשים, וכבר לא ניתן לנו רשות לקבור אותם, ולא יכולנו להתמהמה ובדרכנו אל תחנת הרכבת ראינו אותם מוטלים ברחובות קרי' ואין קובר.

כשהגענו עייפים ומיוגעים אל מחוץ לעיר בדקו אותנו עוד הפעם בדיקת חורין וסדקין, ושדדו מאתנו גם אותו המעט שהי' בידנו. והכל כמובן תוך הכאות ודברי בוז וקלון. וזכורני כי לקחו מכל אחד ואחד גם את הטלית ותפלין שלו, והלב שתת דם לראות הר גבוה של טליתות ותפלין שהי' צבורים במקום אחד ונדנו לשריפה. אחר בדיקה זו שמו אותנו בתוך קרונות-הבקר, כשמונים נפשות בכל קרון, עומדים צפופים בחום הגדול ובלי אויר ומים, את הקרונות חתמו חותם בתוך חותם ונסענו עד הגבול ההונגארי-פולאני בלוית זשאנדארמים הונגריים. ובתחנת עיר קאשוי, הסמוך לגבול פולאני', נתחלפו המשמורות בקלגסי הס"ס הגרמאני. נסענו ב' ימים וב' לילות תוך סכנת מחנק. הילדים צעקו במשך כל הנסיעה: מים, מים, אבל אהה, היינו מהצועקים ואינם נענים. דרך החלון הקטן השגחנו שהכיוון היא למדינת פולאני,' ופלצות אחזונו בהתעורר בדמיוננו האסון שקרה למיליונים לאחינו בני ישראל על אדמת פולאני'. אחר נסיעה מלאה יסורים הגענו לתחנת הרכבת אויסשוויץ. בתחנה העתיקו את הרכבת על קוים מיוחדים המוליכים ישר לתוך מחנה הרכוז הגדול הנודע בשם הכולל "אויסשוויץ". רגעים אחדים והנה הרכבת שלנו נמצאת בתוך תוכה של המחנה. שם הוסרו החותמות מעל דלתות הקרונות וציוו עלינו לרדת מקרונות הבקר שהיינו כלואים בהן.

[בתוך: הרב יהושע גרינוולד, חסד יהושע, קונטרס "עין דמעה"]


הדפסה

Claims Conference
© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016