זכור - אמונה בימי השואה


חודש סיוון  תשע"ב - ישיבות בגרמניה בין המלחמות


עדות א'
התפתחות קהילתו של רש"ר הירש, התפתחות עקיבה אף הכרחית, ויחד עמה התפתחות היהדות הגרמנית בכלל, הובילה אל הישיבה. כבר בנאומו הפרוגרמטי הראשון בישר עליה יורשו הגדול בדברים הבאים: "מי שיודע להעריך את מפעלו של קודמי הגדול והבלתי-נשכח זצ"ל במלוא חשיבותו, יודע שעושר כוחותיו הרוחניים שאין דומה לו, פֵרות עשייתו, דבריו הנבואיים ומרצו הלוהט – הכול היה מיועד להגשמת 'ולקחתי אתכם לי לעם' בחיי עמו, בחיי קהילתו, ובכך לקירוב גאולת עמו... כמוהו, כמנוח הגדול זצ"ל, רוצה גם אנוכי להקדיש את כל כוחותיי לכך 'שהגדיים ירעו על משכנות הרועים', שהנוער שלנו יבקש את שדה המרעה שלו, במידה גדלה והולכת, 'בבתי המדרש של האבות', ומשם ייקח את מזונו ואת כוחו למען יעמוד בדרישות הגדולות של חיי ישראל. רצוני לדאוג לכך שללימוד התורה בעיון ישוב ויקום מעון קודשו" (הרב שלמה ברויאר, חכמה ומוסר, כרך שלישי, עמ' 100). ואכן הוא קם והיה. לא "סמינר לרבנים" ולא "בית ספר גבוה" אלא ישיבה אמִתית, כפי שמכירה אותה ההיסטוריה הלאומית היהודית. כי דרכו של רש"ר הירש אינה מובילה אל מחוץ להיסטוריה הלאומית הזאת אלא היא מובילה, באמצעות הכרה עצמית לאומית, לתוכה. הרי זאת יהדות המוּדעת לעצמה, יהדות מטהיסטורית ומטפיזית, שעל ידי הקשר המחודש אל הטבע וההיסטוריה על יסוד התנ"ך הגיעה לידי הכרה עצמית דיאלקטית. יהדות זו, שהתעצמה והתאוששה בדרך דדוקטיבית, פונה אל השיטה האינדוקטיבית של התלמוד ומוצאת מחדש, ב"הוויות אביי ורבא", את תמונת העולם המטפיסית של הקדוש ברוך הוא. בדמות אישיותו הגדולה של יורשו של רש"ר הירש קם לה ליהדות גרמנית מורה הוראה שמאחד בו בעצמו בצורה נפלאה את החשיבה וההרגשה המטהיסטורית – ולפיכך יהודית-לאומית – שהיא תכונה מובנת מאליה של ילידי הגטו, עם המוּדעות הדיאלקטית לגבי אותה חשיבה והרגשה, שהושגה מתוך הקשר אל הטבע וההיסטוריה. בדמותו נפגשים החתם סופר זצ"ל ורש"ר הירש זצ"ל – וראה זה פלא, הם מכירים זה את זה, הם מתאחדים זה עם זה, ומתאחה הקרע שהפריד את בני האמנסיפציה של תקופת הוויכוח המשיחי מתקופת בדילות הגטו של המטהיסטוריה היהודית...

זה לא היה קל כל כך. זה לא התנהל מהר מאוד. אבל קשיחות הרצון וכוחה של הכרה איתנה התגברו על המכשולים. והנה הם נוהרים הנה, בחורי הישיבה של האמנסיפציה! ואיך הם מפלפלים מחדש – סוף סוף! – על תוספות קשה או מוגיעים את מוחם על מהרש"א! איך הם מתמסרים ומתייסרים בחיפוש השיטות, איך הם מתענגים בשמחת מציאת המבוקש ולאחר יגיעת החזרה – חג האסיף של הבקיאות. אין זה אלא שמתעורר בהם זיכרון האומה, שבו חרש התלמוד את תלמיו הנצחיים, ובחודשים מועטים הם מדביקים מה שבדרך כלל משיגים רק במשך שנים. הזוכרים אתם את הגן הגדול שבו ישבתם בקיץ, ואת הקונצרט של קולותיכם הרעננים שנשמע בין העצים ממש כמו צפצוף ציפורים? הזוכרים אתם? היאך תשכחו! וכי אינכם שומרים בלבכם בגאווה ובהכרת טובה את "תקופת הישיבה" שלכם – כתקופה המאושרת ביותר בחייכם...

והדבר הופך בפרנקפורט למנהג, שכל חבר הקהילה שמכבד את עצמו מפקיד את בנו, לאחר סיום לימודיו בבית הספר, בידי הישיבה לתקופה מסוימת, לשם "לימוד" ותו לא. וזה משתרש בפרנקפורט, שמי שלמד בישיבה שוב אינו מאבד את הקשר עמה, מבקר שוב ושוב באולמיה וממשיך לקבוע עתים לתורה בסגנון הישיבה. והישיבה נכנסת לתחום בית הספר ומספחת אליו "ישיבה קטנה", שבה ילדי בית הספר הפחות ממושמעים מתנהגים פתאום כיראי שמים בהשפעת העובדה שהם משתתפים בלימוד מתוך רצונם החופשי ובשיטת העבודה העצמית כדרך "המבוגרים". וקמה לה לישיבה תנועת הנוער "עזרא" המתפשטת בכל רחבי גרמניה ושולחת לישיבה מכל פינות המדינה ובמספר הולך וגובר בחורים המשתוקקים ללמוד תורה. ו"מרכז ארץ ישראל" של אגודת ישראל בגרמניה קובע כלל, ששום צעיר יהודי לא יקבל סרטיפיקט אם לא למד לפני כן בישיבה. כי הישיבה מהווה "הכשרה" הכרחית לארץ ישראל...

[בתוך: יצחק ברויאר, Weltwende, ירושלים תשל"ט, עמ' 185-187]


הדפסה

Claims Conference
© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016