זכור - אמונה בימי השואה


חודש תשרי  תשע"ג - סוכות בשואה


עדות ב'
בימי הסליחות כג' ימים לפני ראש השנה נכנס למחנינו גרמני צעיר עם מגלב בידו, ועל ידי פקודת המשרד הממונה עלינו הועמדנו בשתי שורות, והגרמני עבר בינינו ועל כל מי שהצליף נרשם. לאחר יומים הוכנסו למשאית ונשלחו בלויי משמר ס.ס. יש"ו. וכפי שנודענו לאחר כחצי שנה כששבו שרידים מוצלי אש התופת, ספרו על אחרית אותו המשלוח שממש בראש השנה כבר עלו על העקידה באושוויץ, ביניהם מחשובי עירנו החסיד המופלג ר' פייש פערלמוטער, הירא ודחיל ר' זליג וויינבערגער, ידיד נפשי במיוחד האברך החסיד המופלא ר' נפתלי מרדכי פליישמאן עם כל בני ביתו הי"ד יותר משלושים נפשות יקרות הי"ד.

בערב ראש השנה עלה בדעתינו שלא להתגלח במספריים שהי' אתי בכל הזמן מאז שעזבנו ביתנו, שלא נצטרך להשתמש בתער. אך עתה לכבוד ימים הנוראים רצינו קצת רושם של פאה. המפקד הראשי שבא בראש השנה במיוחד לבקר ולבחון את עבודתינו, הרגיש בזה מיד, חטף קרש והרביץ בנו בעצמו בלי רחם, בלי פשוטה לפניה ולאחריה, רק שברים ותרועות, אם כי אין להתוודות בר"ה, אבל ברגעים אלו מלמלנו וודוי, כי בכל מקרה כגון דא בהכותם לא כוונו היכן להכות ובאיזה מקום, ובאיזה שיעור, והיה בכמה פעמים סכנת נפשות ר"ל, כל הכאה כדי להמית ר"ל.

שופר הביא לנו חברינו היקר להבח"ל נחמן רובינשטיין ז"ל מבית החולים רוטשילד, שם היו שרידים יהודים שהגרמנים השאירום, תקענו הל' קולות בבקר השכם טרם לכתנו לעבודת היום, בדרכנו לשם התפללנו שחרית, ובשובינו לעת ערב התפללנו מוסף, ובהתרגשות מרובה פתחנו באמירת המזמור "למנצח", הלב נקרע בזעקות "ידבר עמים תחת רגלנו... עלה אלוקים בתרועה.... הזעקות אילמות הן ואסור שישמעו בחוץ, וכך עולות השמימה ישר מן הלב, רק העינים מעידות את אשר חש הלב, וכך תקענו עוד הפעם לכל סדר התפלות.

ביום ב' דראש השנה העברנו למקום עבודה חדשה, שם העצים היו כרותים על ידי מכונה חשמלי, ומכיון שלא אנו עקרנו את העצים הוטלה עלינו מכסה יומית כפולה (מהנ"ל) להשלים בכל יום. גם זה עלה בידינו עד כדי שלפני יוה"ק בקשנו שבימי י"ג מדות וערב יוה"כ נשלים המוטל על יוה"ק. הגענו למחננו קודם שקיעת החמה, הספקנו עוד לבלוע כזית לחם, וכה צמנו כולנו בס"ד עם תפילות בוקעות ועולות רוויי דמעות באין הפוגות.

בימים שלפני סוכות הסכמנו שכל אחד ואחד יביא אתו באיזה צורה שאפשר בהחבא קנים מקלות וענפים, כדי לעשות סוכה באיזה פינה חבוי' בחצר מחננו שהי' בנוי כמ"ם סתומה, מתוך מסירות נפש ממש אספנו כל פיסת עץ שנקלעה לידינו, וכך הקמנו סוכה בשיעור מצומצם, ובליל הראשון זכינו לאכול שם כזית פת, וכן בשאר הימים למי שעלתה בידו, ממש לא יאומן בתנאים ההם.

בערב סוכות כשהוסענו לעבודתינו נעצרנו לפתע תחת אילן ערבה, אין לתאר באיזו שמחה קפצנו על המציאה הזאת, שמחנו שיהיה לנו לכל הפחות אחד מהד' מינים, החסיד המופלא הישיש ר' זלמן לייב מארקאוויטש ז"ל עשה הנענועים בכל ימי החג עמם, בצרוף הנסר הגדול כלולב, הגרזן והפטיש כהדסים, והיתד המבקעת עצים כאתרוג. מי יתאר באמרינו ההלל באמצע העבודה איך הדהדו מידי יום פסוקי הלל "לא לנו ה'... כי לשמך תן כבוד.... ובודאי עדיין לא שמע יער זה הלל כזה בקרבו.

מתוך: הרב משה נתן נטע למברגר, כלי גולה, זכרון בספר


הדפסה

© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016