זכור - אמונה בימי השואה


חודש אדר תשע"ג - דברי הצומות וזעקתם


הגות

לו זכינו בארצנו להעמיד פנינו בכל ההיסטוריה הכללית ולחיות בדד בלי שום אל נכר, כי אז היה גם גילוי שכינה תמידי והנהגה מטאהיסטורית לעין כל. אכן גם אחרי החורבן וגם אחרי פיזורו של עם ישראל בין הגויים לא נפסקה חס ושלום, המטאהיסטוריה, וגם בלי ניסים גלויים יכול הבורא ב"ה להשתמש בהיסטוריה הכללית כדי להציל את עמו המטאהיסטורי על ידי ניסים "טבעיים". כי ה"זמן" אשר כל בני אדם מכניסים את פעולותיהם לתוכו, הוא הזמן אשר הבורא ב"ה ברא אותו, ואשר עומד ברשותו הוא. בני אדם מחליטים כפי רצונם הבהמי והשכלי; ההחלטה היא שלהם; אולם המעשה, אחרי שיצא מתחת החלטתם ונכנס לתוך הזמן, המעשה כבר אינו שלהם, אלא לאדון הזמן, ומה שמגיע אל בעלי המעשה על ידי המעשה הוא פעמים רבות שונה לגמרי ממה "שראו על ככה" (אסתר, ט, כו).

לא נזכר השם בכל מגילת אסתר. כי ה"זמן" מסתיר את האלוקים בכל דברי האיגרת הזאת. והוא ב"ה עומד מאחורי הזמן, והנה הזמן – שלו. כל הפעילים בדברי האיגרת הזאת מחליטים על מעשיהם, וההחלטות הן שלהם. ואולם מעשיהם הם כולם כמו ה"פור", אשר מפילים מיום ליום ומחודש לחודש, מבלי לדעת למפרע את תוצאותיו. האם על שם הפור, שהפיל המן האגגי, נקראים הימים האלה? באמת רק "על כן"? לא! "על כל דברי האיגרת הזאת!" כי מה הם כל דברי האיגרת הזאת? "ומה ראו על ככה", כשהחליטו הפעילים על מעשיהם, "ומה הגיע אליהם", על ידי מעשיהם אחרי שנעשו: זהו התוכן של כל האיגרת!

"וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים, וזכרם לא יסוף מזרעם" (שם, כח). וגם "דברי הצומות וזעקתם" קימו על נפשם. כי צום אסתר מעיד על ימי הפורים, שלא היו "טבעיים" או "מקריים", אלא נצחונה של המטאהיסטוריה הגלותית בתוך ההיסטוריה הכללית. הצומות וזעקתם הביאו לנו את ימי הפורים. אין פורים בלא צום אסתר. –

ימי הפורים האלה ודברי הצומות וזעקתם הם העדים להתמדת המטאהיסטוריה גם בימי הגלות, גם בתקופה של סילוק שכינה. והאמונה בהתמדה אינה רק אמונה דוגמתית, אלא אמונה מעשית, וביחוד בנוגע לדברי ימי עם ישראל במשך גלותו. אין האמונה הזאת פירושה, שבכל צרה ציבורית – שלא תבוא – עושה הבורא ב"ה נס "טבעי", נס "היסטורי" מעין נס פורים. ובכתבי את השורות האלה, לבי קרוע ונשבר על חללי בת עמי בארצות אירופה, על ההמון בלי מספר של אחינו ואחיותינו הנאהבים אשר צמו וזעקו – ואין מושיע להם -. למה? למה? – נהרגו רבבות צדיקים וחסידים ובני תורה יראים ושלמים, וגמולי חלב שלא פשעו, ותינוקות של בית רבן משיחי ד', הומתו כמו שמשחיתים שקצים ורמשים נמאסים – צמו וזעקו – ואין מושיע להם - - : למה? למה? – אין זאת אמונת ישראל במטאהיסטוריה, שתמיד ייעשה לנו נס פורים. לא! לא! רק חזק ואמץ! כי את מי תשאל את ה"למה" שלך? את אב הרחמים? וכי יותר רחמן אתה ממנו? ואם את "הכל יכול" תשאל: וכי עד כדי כך טיפש אתה לחשוב ש"הכל יכול" פירושו – שרירות? שרירות, אשר בה בשעה שהיא רצתה ככה, היתה יכולה גם לרצות את ההיפך? אין שרירות במרומים: הודו לד' כי טוב! כל מה שהוא ב"ה רוצה, הוא הטוב. ועל כן הוא אינו יכול לרצות אחרת, כי אם את מה שהוא רוצה. למה? למה? יען כי כך היה רצונו! ולמה היה כך רצונו? למה? למה? – כי רצונו וישותו חד הוא. ומה ישותו? הודו לד' כי טוב!

מי הוא השואל את ה"למה"? לא הרצון החזוני, אלא הרצון הבהמי, ובפרט הרצון השכלי. אכן ה"משכיל" בעת ההיא – ידום!

שאלת הרצון היהודי, שאלת הרצון החזוני, אחרת היא לגמרי. הוא שואל: מה עשיתי, מה עשו אחי ואחיותי, מה עשה כל עם ישראל, מה עשו כל האומות, כל האנושות, עד שאב הרחמים, עד שהבורא הטוב לא היה יכול לרצות אחרת, כי אם לשלול מאתנו את נס הפורים, ולתת לרעה הנוראה הזאת לבוא עלינו ועל כל האנושות ולהשפיל אותה עד לשאול תחתיות! וכמו בתשעה באב הוא יתוועד עם בוראו ב"ה כדי לבכות אתו גם יחד. וכמו בתשעה באב הוא יתעורר – לתשובה. - - -

זאת היא האמונה בהתמדת המטאהיסטוריה. –

[יצחק ברויאר, נחליאל, תל אביב תשי"א, עמ' רעט-רפא]


הדפסה

Claims Conference
© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016