זכור - אמונה בימי השואה


חודש סיוון תשע"ג - לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעוניי


עדות א'
גטו לודז', 1940


כאשר היהודים יצאו מן העיר לגטו כפי שנמלטים מבית העולה באש, כשכל אחד מציל את היקר לו ביותר, את הקרוב לליבו, כי את הכל או אפשר היה להציל, תפס גם יעקב-אלי את היקר לו – את הגמרא. אחרים תפסו את מיטותיהם, את מצעיהם, את תכשיטיהם, את כספם. נשים חטפו את לבניהן, את שמלותיהן, את מטלטליהן. יעקב-אלי חטף את הגמרא שלו.

יעקב-אלי ראה כמה מהר נמחקו הזכרונות אשר בני-אדם הביאו מבתיהם, הוא ראה איך ביקעו בני-אדם את מיטותיהם לעצי-הסקה, איך נמכרו המצעים והתכשיטים תמורת לחם צר ושחור, וכמה מהר נגמר הכסף. יעקב-אלי ראה כמה מהר נקרעו בגטו הלבנים, איך נרקבו השמלות בהיותן תלויות על קירות הגטו הרטובים, איך מטלטלי הבית התגלגלו מופקרים מחוסר מקום בחדרונים הקטנים. ובראותו זאת, הוא אימץ חזק לליבו את שארית הפליטה שלו, את הגמרא...

דפיה הצהיבו ודהו בגטו, תפחו מהלחות השוררת ודמו לממחטות לאחר נזלת קשה, אולם למרות הכל שורותיה נראו בעיני יעקב-אלי כערוגות פורחות ומוריקות בשדה. הצבע הצהוב של דפיה הזכיר לו את יהדותו, בדומה לטלאים הצהובים שעל חזהו ועל גהו... לחות-הדמעות שספגו דפיה העציבה רק במעט את ניגון-הגמרא שלו, אולם הוא נשמע לבבי ועמוק יותר...

הגטו כשלעצמו לא העציב את יעקב-אלי. הוא קיבל אותו כעונש משמיים ושמח בו כפי ששמח ילד בעונש שהטילו עליו ההורים, ביודעו שעכשיו לאחר ריצויו הם יאהבו אותו כקודם.

אולם זו לא היתה הסיבה היחידה שבגללה שמח יעקב-אלי בגטו. יעקב-אלי ראה בגטו "אתחלתא דגאולה". הוא חלם כבר מזמן היות בין יהודים בלבד... שיהיה זה כעין קיבוץ גלויות של יהודים בלבד... סביבו יהודים בלבד והוא ביניהם והעובדה שאת קיבוץ-הגלויות הוא לא כל כך הרגיש, לא העסיקה אותו; זמנו לא היה בהול, יעקב-אלי יכול לחכות... ובינתיים, מכאן לכאן... הרי אין הוא יושב לבדו. הוא מבלה עם ידידיו ורביו: אביי ורבא ורב הונא ורב אשי. הרי הם באו עמו לגלות ולא יעזבוהו, כפי שלא עזבו הרעים את איוב בצרתו... אולם איוב היה מהרהר. איוב חירף וקילל את יום היוולדו. ואילו יעקב-אלי להיפך. הוא הילל את השם-יתברך, הודה לו וקיבל בשמחה את העונש ,המגיע" לו. ורק רעב היה...

[בתוך: יוסף זליקוביץ', בימים הנוראים ההם, עמ' 134]


הדפסה

Claims Conference
© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016