זכור - אמונה בימי השואה


חודש חשוון תשע"ד - שבעים וחמש שנים לחורבן יהדות גרמניה


עדות
עדות פרופ' ברוך קרוצווייל, פרנקפורט ע"נ מיין


ועל רקע נופי גרמניה, עריה ותרבותה חרותות בזכרוני תמונות יהודיות, שהתהוותן והתגלמותן היו אפשריות רק בסביבה זו. החיים היהודיים היו רוויים תרבות יהודית עתיקת-יומין ומושרשים עמוק-עמוק בסביבתם הגרמנית. רק שם, באקלים זה, בתוך לבה של אירופה, נתרקמו התמונות והיו לדיוקן, לאותו דיוקן של הוד, יופי וגעגועים למשהו נכסף, שאמנם רק שם היה יכול לשכר את דמיונו של אדם צעיר; שם, בערי גרמניה העתיקות והמודרניות כאחד, על גדות נהרותיה, בגבול לבלוב יערותיה ושדותיה. אבל בלבו של היהודי הדתי שמר בחובו אותו ה"שם", בחוויות החג היהודי, תמיד-תמיד את הרמז אל מעבר ומעל – לארץ ישראל, לירושלים. היהדות המסורתית מעולם לא שכחה ולא השכיחה אותו "מעבר". הוא היה נוכחות, אמנם לא ברוחה של הלאומיות החילונית המודרנית. והתמונות של חוויות דתיות קולקטיביות גילו מעל ומעבר ליום יומיות הזעיר-בורגנית את מציאותם החיה של כוחות קדומים שנצטברו בנשמות אבות העדה מדורי-דורות, ובפועל עוד היו גנוזים בנשמתו של כל יהודי, ולפתע פרצו מתחת למעטה של שגרתיות וסביבה והיו לנוכחות, שלעתים גרפה עמה כשטפון את הקליפות האפורות של נוהג חיי-הבינוניות.

מסתורי יום הכיפורים וראש השנה! מה פשרו, מה משמעותו של היום הקדוש בבית הכנסת הגדול בפרנקפורט, בשעה שכל סימני ההיכר של השיגרה כאילו נמחקו ולא היה זכר לבינוניות האפורה בים זה של לובן מזקק ומטהר! כאלף גברים לבושי לבן כאילו נתלכדו ונתמזגו עם הספסלים המכוסים לובן כמעט מסנוור לאור מאות המנורות. הלובן המנצנץ מול הקדרות האפלה של חומות בית הכנסת. מה פשרה ומה כוונתה של תפילת הרבים, שיפה וחגיגית כמוה לא שמעתי מעודי עד היום הזה! מה פשרה וכוונתה אם לא המקור, "שם" שהוא נוכחות כאן, ציון וירושלים? ולאן הובילה תהלוכת ההקפות בשמחת תורה, שכמותה לא ראיתי לפני כן, ובודאי גם לא אחרי כןף לאן שאפה הדבקות הגלומה, המרוסנת, המסודרת והמתוחה, לאן נדחקה בוודאות סהרורית צעדת יער-הלולבים, רווית הכיסופים המאופקים, אם לא לבית המקדש בירושלים?

משם יצאה ולשם היא חוזרת, בטבורה ושאונה של העיר הגרמנית הגדולה.

ואם בשמחת תורה חלקו כבוד לתורה במעין טקס-מיסדר של נכבדי הקהילה, שהתייצבו במעגל ענקי לפני ארון הקודש, בתלבושת חגיגית ופורמאלית, בבגדי ערב וצילינדרים – הרי כך הובע, לפי מושגי החברה, כבוד לתורה בצורה המתאימה ביותר וניתן ביטוי ליראה ולאהבת תורה באותה צורה כבושה וחגיגית, שהזכירה את נימוסי הפטריקים מתוך 'בית בודנברוק' לת. מאן. מי שראה בצורת עריכת הטקסים הדתיים קרירות, לא הבין לרוחם של יהודי גרמניה, מדד אותם בקנה מידה זר להם. גדולה מזה: הוא החטיא את העיקר – היינו, שדווקא בחייהם הדתיים נוצחה הסנטימנטליות הזעיר-בורגנית שלהם ומשהו גדול, על זמני, השתלט עליהם, טבע בהם סגנון רציני ושיחרר בהם אפשרויות של חוויה קולקטיבית, שכולה אומרת רצינות וכבוד. דווקא בשבתות, ובמיוחד בחגים ובמועדים, יש שנדמה כאילו נשמת היהדות, קיום המצוות ברוח 'זה אלי ואנווהו', העלו את היהודי הזעיר-בורגני מעל ומעבר לעצמו והעניקו לו אזרחות, חלק ונחלה בנופים נפשיים אחרים. ובניגוד לכל הקינטור והלעג שבהם 'זיכו' ומוסיפים 'לזכות' את יהדות גרמניה המסורתית, ייאמר: היא ידעה לשמור על יופיה של היהדות, על כבודה האסתיטי של המצווה, ועם כל מגבלותיה ידעה יהדות זו להתעלות לדבקות דתית, תרבותית, גלומה, מרוסנת, שחמימותה אמנם היתה עצורה, אבל לא פחות כנה ואמיתית מזו הגלויה, המתפרצת והמשתפכת, של יהדות אירופה המזרחית.

ואותו חוש לסגנון ולצורה, שבגילויים היה משהו מן העל-אינדיבידואלי והעל-זמני, הוא שהפגין גם את מלוא יכולתו בחוויות דתיות משפחתיות. תמונות בלתי נשכחות של ליל הסדר עומדות לנגד עיני; תיקון ליל שבועות וחבורת הנאספים התלכדה למשהו שקשר את הנוכחים עם מרחקי-מרחקים ודורי-דורות. עם גמר ה"תיקון" ותפילת הבוקר, לפני שעה חמש בערך, יצאנו ספק בהקיץ ספק בחלום, והנה הטיול האביבי בשדרות הערמונים והתרזות היה כאילו ההמשך הטבעי של הבשורה האביבית מחודש סיון. ריח רענן של פריחה אפף אותנו, והעיר המנמנמת, בהירה וצחה מאוד עם צאת השמש, גם היא היתה מעין התגלות אלוהית, עמד חגיגי של "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית".

יהדות גרמניה פיתחה מוסדות צדקה, גדולים וחדישים ביותר, הקימה רשת חינוכית למופת, כיבדה תלמידי חכמים וחינכה את הנוער ליראת כבוד כלפי נציגי התורה. אבל גם נציגי התורה כיבדוה בהופעתם הנקיה, בנועם הליכותיהם, במידות ובנימוסים שהיו מופת ודוגמה. הסמכות ההלכתית ונציגיה היו נערצים.

ושוב תמונה: פגישה בין ישישים – תלמידי חכמים, שנחרתה עמוק בנשמתי. דיין קהילת "עדת ישורון", קהילתם של רבי ש. ר. הירש ורבי שלמה ברייער, היה תלמידו של ברייער – ר' גרשון פוזן, איש צנוע ואוהב הבריות. קטן מאוד היה ההבדל בשנים בין הרב לבין הדיין. קומתו של ר' גרשון פוזן היתה כפופה ובעיני נראה היה כמעט זקן יותר ממורו ורבו ר' שלמה ברייער. לעתים קרובות, לפני בית הכנסת הגדול ובישיבה, הייתי עד לפגישתם וראיתי איך שני הרבנים שוחחו זה עם זה. תמיד שמר השיין הזקן מרחק מה ממורו ורבו, הרכין את ראשו הלבן, הוריד את עיניו והקשיב מתוך יראת כבוד לדברי רבו. מעולם לא הרים את קולו.

מכמה בחינות היתה הקהילה בפרנקפורט מרכז היהדות המסורתית. שלוש ישיבות היו בעיר לפני פרוץ שלטון הרשע. הראשונה נוסדה על ידי ר' שלמה ברייער, אחר כך הקים ר' משה שניידר ישיבה, ובשנים האחרונות דאג לישיבה בקהילה הגדולה הרב יעקב הופמן, יורש כס הרבנות אחרי מותו של ר' נחמיה נובל.

התמונה של היהדות המסורתית בגרמניה לא היתה אחידה, על אף היסודות המשותפים. שונות היו תמונות ההווי הדתי וצורות חיי החברה בפרנקפורט מהתמונות בברלין, ואין זה מקרה שמתוך ספרו של אהרן ברט, על אף תלותו בדעותיו של ש. ר. הירש, עולה נימה מיוחדת, שונה מזו שאיפיינה את הלך הרוח בפרנקפורט. אהרן ברט ספג את האווירה הברלינאית, שהיתה - בהשוואה עם הנוקשות הפרנקפורטית – מתונה, ליבראלית יותר. היא היתה גם נוחה יותר לציונות מרוחה של האורתודוקסיה בפרנקפורט. הקהילה של ברייער היתה אנטי-ציונית מובהקת והרב ר' שלמה ברייער היה ממייסדי "אגודת ישראל". אבל אף ייתכן שאותה מסורת עתיקת יומין, שסיגלה לעצמה מנהגי חיים של פרובינציאליות פטריקית, היא שמנעה מיהודי פרנקפורט האורתודוקסיים גמישות. מבחינה דתית היה עברה של הקהילה בפרנקפורט עשיר לאין ערוך מעברה היהודי הרוחני של ברלין היהודית. שמרנותה הקפדנית של פרנקפורט, שלא ידעה פשרות עד להתאכזרות ולהרס עצמי, מצאה לה גם את איזונה מבחינה חיובית. הרוח הברלינאית של הסמינר על שם הילדסהיימר וקהילתו של הרב מונק היתה נוחה יותר. בברלין כבר הורגשה, הרבה יותר מבפרנקפורט, השפעת היהדות המזרח-אירופית. שהרי חלק גדול מיהודי ברלין בא מערי השדה, מחבל פוזן, שהיה פעם חלק של פולין. אבל ברלין היתה גם תחנת מעבר עיקרית לצעירים יהודים מוכשרים שבאו מרוסיה ומפולין. אין לשכוח שלאנשים כמו ביאליק, טשרניחובסקי, עגנון, א. צ. גרינברג, ז. רובשוב והרבה אחרים, היו ערי גרמניה כברלין, פרנקפורט ואחרות, ויהדות גרמניה – מבחינת החופש הרוחני – חופי מבטחים. יחסם של הצעירים ממזרח אירופה אל יהדות גרמניה היה יחס אמביוולנטי. אבל בעיקר נפתחו לפניהם אפשרויות חיים עשירות ורחבות יותר.

ושוב אחרת היתה המבורג, שונה היהדות במינכן הבאווארית, ושונים החיים בקהילה חשובה כווירצבורג. עיר בארוקית זו שעל גדות הנהר מיין שבתה את לבו של הזר. מיוחד במינו היה הקסם של עיר זו, על גבעותיה וכרמיה הירוקים סביב לה. משהו דרומי נגלה בה וגרם לצעיר שיחלום על איטליה. רבה של וירצבורג, הרב ד"ר הנובר, היה אחד הנואמים והדרשנים המושלמים ביותר בשפה הגרמנית ששמעתי אי-פעם.

תמונה רודפת תמונה, עולים זכרונות של עושר וכאב ולנגד עיני קם פסיפס רב-גוני, מקסים ומדכא כאחד, של יהדות גדולה, על כל חולשותיה. היא היתה ונעלמה לעולמים. איך היתה באמת? כך ואחרת. היא היתה יפה וממשית מאוד, במקום חיותה, אבל היא התנשאה מעל ומעבר לגבולותיה הגיאוגרפיים. היא מצפה לאמן, למשורר. ההיסטוריון לא יוכל לה.

[ברוך קורצווייל, במאבק על ערכי היהדות, עמ' 281-285]


הדפסה

Claims Conference
© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016