זכור - אמונה בימי השואה


חודש כסלו תשע"ד - החינוך היהודי בליטא בתקופת השואה


עדות
גטו וילנה, תש"ב

מחזור שעורים שניתנו על ידי המורה אליעזר גולדברג בגטו וילנה בקיץ 1942[תש"ב]

שיעור א' [הקדמה]
בין ניסיון לביטחון
במשך כל ההיסטוריה היהודית נקלע העם היהודי מניסיון אחד למשנהו. כך נתנסה אברהם בעשרה ניסיונות: "וגר יהיה זרעך...ארבע מאות שנה". כן משה, דויד וכו'. בתשקיף כללי, הרי כל חיי אנוש אינם אלא ניסיון גדול. אולם קיומו של העם היהודי כמיעוט וכו'. הריהו, עם זה, ליבה של האנושות (הכוזרי), ומכל הניסיונות – הגדול ביותר, שיכול דמיונו של אדם לעלות על הדעת. עם זאת , הרי גם מקורות-הביטחון שלנו תמיד היו ללא גבול וכו'.
הייתי שואל את עצמי: איך אפשר בזמנים נוראים כאלה להתעסק בלימודים? אלא אנו לא רק נלמד היסטוריה, כי אם למוד נלמד מן ההיסטוריה היהודית. את שיעורנו נפתח בחורבן בית ראשון . נלמד את גדולי הנביאים שלנו: ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל: את עמדתם נלמד לגבי סבלות היהודים וחדוותיהם: את נבואתו הראשונה של ישעיהו (פרק ו') עד אם שאו ערים וכו' ועוד בה עשיריה ושבה והיתה לבער. במיוחד ירמיהו ועמדתו לגבי העצמאות המדינית היהודית: נבוכדנאצר ככובש, אבל "עד אשר אביא אתכם אל ארץ כארצכם וכו'" השוואת רשעים שונים (זה לזה) ויחסיהם אל קורבנותיהם. (נלמד) על תפקידה של אדום בעת החורבן. תחילה אומר הוא: "הלעיטני נא מן האדום-האדום הזה", ולאחר-מכן בא הוא בטענות, כי נלקחה ממנו בעורמה הבכורה... ועתה עם החורבן, הרי בני אדום הם האכזריים ביותר : "ערו ערו עד היסוד בה" וכו'.

[נחמן בלומנטל, אריה באומינגר ויוסף קרמיש (עורכים), הילד והנער בשואה ובגבורה, ירושלים 1965, עמ' 113-114]


גטו קובנה, תש"ג
מבחינת החוק היו הדברים האלה אסורים בתכלית האיסור. אסור היה ללמוד, אסור היה לכנס אסיפות או להשמיע הרצאות, אסור היה גם להתפלל. על אחת כמה וכמה, אסור היה לאכול ארוחה דשנה או לשתות משקאות חריפים. וזאת, מפני שהגרמנים ראו בנו עבדים, ולעבדים הן אסור ליהנות מן החיים. אולם מים גנובים ימתקו... ככל שגובר לחצו של השלטון, ככל שחוקיו הם אכזריים יותר- רבה יותר התשוקה לדעת, למזון רוחני. סלובודקה היתה, מדורי דורות, מרכז של לימוד תורה, של ישיבות, של פולחן הדת היהודית. לא פעם רציתי לדעת, כיצד נראית סלובודקה בימים טרופים אלה, בימי הגיטו? היכן הם כיום תלמידי הישיבות, המתמידים והרבנים? חלקם הגדול ניספה- כמו רבבות יהודים אחרים- על קידוש השם. רק קומץ קטן נשאר בחיים. הם מתכנסים בלילות, לאחר גמר עבודתם, ב"תפארת בחורים", אגודה לטיפוח החיים הדתיים, וכן במסגרת של קבוצות קטנות אחרות, ולומדים תורה ומתפללים. הם ממשיכים. הם שומרים על הגחלת שלא תיכבה.
אושרי- בחור ישיבת סלובודקה לשעבר- עוסק עתה בכלל העניינים הללו...הוא עושה דברים רבים בתחום החינוך הדתי ולמען אורח החיים הדתי.אילו היו הגרמנים מודעים לכך – היה אושרי חייב מיתה.
אושרי הוא פקיד במנגנון המינהל בגיטו. הוא מנהל המחלקה לביעור כינים. זוהי אחת התופעות המוזרות בראי העקום של חיי הגיטו. תפקידו הרשמי אינו מפריע לו בעיסוקו העיקרי- דאגה ללומדי תורה...
...היום שבת, ובשעה 6 בערב, בין מנחה למעריב, נלך שנינו לבקר את איש המוסר הרב אברהם גרודזנסקי. כך נדברתי עם אושרי.
הרב גרודזנסקי מתגורר בעיר העתיקה, סלובודקה, בסימטה צרה. שם עומד הבניין של ישיבת סלובודקה, וסמוך לו בבניין בן שתי קומות- גר הרב גרודזנסקי.
לא מזמן נסתיימה העבודה בפלוגת העבודה, והסמטה מלאה אנשים. אושרי מספר לי כי בימים ההם התאספו כאן, בין מנחה למעריב, המונים- רבנים, בחורי ישיבות וסתם אנשים אדוקים. עתה שונה הוא המצב; היום רואים כאן אנשים שפניהם חשכות וקודרות ובגדיהם קרועים ובלויים. עמוסים תרמילים, שבים הם מעבודתם לאחר יום עבודה קשה...
אושרי ואני צועדים בסימטה הצרה המלאה אנשים, ומתקרבים לבית עשוי עץ. אושרי הולך בראש. הוא עולה במדרגות עץ צרות, ואני אחריו. אנו עוברים דרך שני חדרים קטנים, הדחוסים במיטות ובארונות, ונכנסים לחדר השלישי, שגם הוא מלא רהיטים וחפצים שונים. באמצע החדר עומד שולחן עגול, מכוסה במפת קטיפה אדומה, זכר לכיסוי השולחן בבית המדרש. על השולחן ערימה של ספרי גמרא וחומשים.
ליד השולחן יושב הרב אברהם גרודזנסקי, אדם זקן, בעל זקן שיבה ופנים חיוורים וחולניים. הוא לבוש בגדי שבת וכיפה מכסה את ראשו. לידו- "חומש" בעל כריכה שחורה. רבי אברהם אומר דברי תורה. סביבו, בחדר הזה ובחדר השני, עומדים בחורי ישיבה, אנשים צעירים וגם מבוגרים. מבטיהם מופנים למקום שבו יושב הרב הזקן. האנשים מנגבים את הזיעה מעל פניהם ומתחת לכובעיהם.
כאשר נכנסו לחדר, היה הרב גרודזנסקי באמצע דבריו. הוא הושיט לי האורח, את ידו. ישבתי והייתי מוכן להקשיב לדברי המוסר מפיו של הרב אברהם.
הרב גרודזנסקי ממשיך ומטיף: "קיימת רק גדולה אחת בעולם, והיא גדולתה של התורה, שנתן הקדוש ברוך הוא לעם ישראל על ידי משה רבנו על הר- סיני (הזמן קרוב לחג השבועות, והרב מדבר על מתן תורה). היהודים קיבלו את התורה, ועוד לפני שידעו מה נאמר בה, הזדרזו ואמרו: נעשה ונשמע. זוהי תופעה היוצאת מגדר הרגיל. היהודים האמינו בריבונו של עולם, ולכן היו בטוחים, כי תורתו טובה לכלל ישראל. אף איש אינו יכול לראות את האל בגדולתו, רק משה רבנו זכה לראותו פנים אל פנים. כפי שנאמר: פה אל פה ידבר בו.
אומות העולם רואות גדולה ותפארת בספרות ובאמנות. הערכה זאת שלהן, מקורה בעובדה שאין הן מכירות בחשיבותה של התורה. גם רבים מבני ישראל נכשלו בהעדפה בלתי נכונה, וזאת כיון שלא הבינו כי הגדולה האמיתית גלומה בתורה. התורה אינה תובעת מן היהודי דברים שהם למעלה מיכולתו; היא תובעת ממנו להיות מה שהוא באמת, להתנהג לפי המידות שהוא ניחן בהן, לא לברוח מעצמו, לא להתכחש לאופיו. עליו להיות כמות שהוא, כפי שברא אותו אלוהים.
האדם הוא טוב מטבעו, והוא חייב להקפיד שלא יורידו אותו מן הדרך הישרה. אין להיכנע ליצר הרע. עם ישראל נבחר על ידי בורא העולם להיות עמו. לכן חייבים אנו לסבול יותר מעמים אחרים. הקדוש ברוך הוא נתן לנו את התורה, כדי שנדע כיצד להתנהג.
שלוש מידות יסוד קיימות אצל עם ישראל: יראה, רחמים וגמילות חסדים. יראה אין פירושה פחד סתם מפני אלוהים שבשמים. יראה היא תוצאה של רוממות הבורא. בושה, אין פירושה להתבייש סתם; משמעותה- ענווה. לנוכח גדולתו של הבורא רואה האדם את עצמו קטן עד כדי בושה ממש. מידת הרחמים: אין גבול לרחמיהם של יהודים. כל ישראל הם רחמנים בני רחמנים. וגמילות חסדים- היא היחס של איש לרעהו. בכוחן של כל המידות האלו יכול היה עם ישראל לשאת בכל הצרות שפקדו אותו במשך דורות רבים. הצרות שהן מנת חלקו עתה- כבר ידע העם בימי עברו. בתורה נאמר במפורש על שום מה בא עונש זה או אחר: מדוע חרב בית ראשון, ומדוע חרב בית שני.
"בעלי אמונה, בעלי מידות טובות, יכולים להיות בטוחים, כי יתגברו על כל המצוקות. כלל ישראל יתגבר על כל צרות זמננו". בכך סיים היום הרב גרודזנסקי את שיעור המוסר שלו.
הודינו לרבי אברהם על שיעורו המאלף- ונפרדנו ממנו. יצאנו אל הרחוב "כבר מלאו 35 שנה להטפת שיטת המוסר מפי הרב אברהם בישיבת סלובודקה"- אמר אושרי. "והא המשיך בהטפתו גם אחרי בואם של הבולשביקים. עתה מטיף הוא מוסר בביתו. רצו להעבירו לארץ ישראל, אף הוא סירב להיפרד מן המקום ומן התפקיד שקיבל בירושה".
בימים הראשונים של המלחמה ישב רבי אברהם עם 16 תלמידים. כאשר החלו הפרעות בסלובודקה- כך מספר אושרי- הפצירו בו תלמידיו ומקורביו שיפסיק את תלמודו וימצא לעצמו מקום מסתור עד יעבור זעם. אך רבי אברהם אינו אדם הבורח מתפקידו ומגורלו. הוא אמר להם, שדוקא עתה, בשעת חירום, צריך ללמוד תורה. אם נחרץ גורלו למות- טוב שימות ובידיו ספר תורה.
כאשר התקרבה לביתו כנופיית "פרטיזנים" ליטאית, התחבאו שלושה בחורים במרתף ובבית השימוש. "הפרטיזנים" נכנסו לחדרו של רבי אברהם ומצאו אותו משמיע דברי תורה לשלושה עשר תלמידים. הליטאים עצרו את הצעירים והביאו אותם לפורט השביעי. הם השאירו את רבי אברהם, שהיה צולע במקצת, בביתו. באותו יום, הם עצרו רק אנשים צעירים.
רבי אברהם ממשיך בהטפתו כשהוא מוקף תלמידים וחסידים של שיטת המוסר, וזאת- על אף הסכנות והסערות. הוא מאמין באמונה שלמה, כי כלל ישראל ייצא מחוזק מכל התלאות שבימינו. רבי אברהם ותלמידיו הם מעטים אך מהווים חלק נכבד מן המציאות של הגיטו.

[בתוך: אברהם תורי, גטו יום יום, תל אביב תשמ"ח, עמ' 303-306]


גטו שאבלי
טרם צאתה שאלתיה מה עושה בנה הגדול? הלומד הוא בבית-הספר? (בניינו היה במרפסת בת חמישה מטרים באורך ושלושה ברוחב, ששימש מהבוקר עד הערב בית-ספר ל-200 ילד אשר למדו כתות כתות שתי שעות כל אחת ובערב-בית תפילה למתפללים שני המוסדות האלה היו במחתרת, כי גם בי"ס וגם בית תפילה היו "מיותרים" בגטו בעיני אדונינו. ענתה לי, שבנה עזב את הכתה אבל הוא לומד לימודי קודש בבית התפילה בערב. מדוע? – התפלאתי – התירה לו לעזוב את בית הספר? היא התביישה על חוסר התעניינותה בחינוך בנה ואמרה: הוא כמבוגר מחליט בעצמו הכל והוא מצא שביה"ס אינו נותן לו דבר. הושיבוהו עם ילדים קטנים – אבל גם הוא אינו מבוגר – כן – אמרה – בהשכלתו עולה הוא על כל בני גילו. הוא כבר למד בבית את הכל. ביקשתי ממנה לשלחו אלי.
הוא בא בלוויית אחיו בן השש. על שאלתי מדוע עזב את בית הספר ענה בטון של קובלנה, שהמורה הושיבו עם ילדים קטנים, ואין לו מה לעשות בכיתה – בן כמה אתה? – שאלתי בלעג. – אני בן תשע. – מה השכלתך בחשבון? – אני פותר כל שאלה בחשבון – ענה בביטחון. בחנתיו. נתתי לו שאלות נפתלות על כל קורס החשבון. הוא פתרן בקלות. נתגלה שלמד כבר ראשי פרקים מאלגברה והוא יודע לשאול שאלות גם במקצוע זה. הוא צדק, לא היה לו מה לעשות בבית הספר. הבטחתי לו מורה פרטי למתמטיקה.
לפני צאתו פנה אלי וביקש גם בעד אחיו. – קבלהו לבית הספר, - אמר. מדדתי את הקטן מכף רגלו עד ראשו הוא נראה כבן ארבע – קטן, רזה, עור ועצמות, פניו פני ציפור, רק עיניו הכחולות הבריקו. – אבל הוא עודנו קטן – אמרתי בתימהון – ואתה הלא יודע, שאין אנו מקבלים ילדים למטה מבני שבע. – מלאו לו כבר שש – לא וויתר אחיו – הוא נראה רק כך, כי הוא חלש, אבל הוא יודע כתלמידיך הלומדים בכיתה ב'. – מה הוא יודע? – שאלתי בפקפוק. – הוא רץ בקריאה, הוא כבר יודע לקרא את כל התפילות, לומד כבר חומש, יודע חשבון – בחנתי את הקטן, הגדול לא הגזים. מי לימדו את כל אלה? – הייתי מלא תימהון. – אני – ענה אחיו בשקט, אני מלמדו כל יום, בכל שעה שאני פנוי מ"המסחר" כאילו היה זה מקצועו העיקרי. קיבלתי את הקטן לכיתה ב'.
ביקרתי את הבכור בלמדו בערב לימודי קודש. ידיעותיו הפליאוני: ידע כמעט על פה את כל התורה, את המגילות ואת הפרקים בתהילים הנאמרים בתפילה: גם את יתר הפרקים ידע יפה: התמצא ב"משנה", קרא בלי עזרה בתלמוד ובכל מפרשיו. התווכח עם למדנים כמבוגר. – עתיד הוא להיות מאור בגולה – אמר לי בגאווה ובחרדה הרב מלכיאל, - בלבד שישמרנו השם – הוא ספג כל הסברה כספוג. – די לו ברמז והוא פותר כל שאלה קשה במתמטיקה, הוא יהיה איינשטיין שני, אם יקרה לו נס והוא ישאר בחיים – אמר לי מורו למתמטיקה.
[בתוך: אליעזר ירושלמי, ילדי שואה, חיפה 1963, עמ' נב-נג]


הדפסה

חזרה לתחילת העמוד
Claims Conference
© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016