זכור - אמונה בימי השואה


חודש תמוז  תשע"ד - הישיבות הליטאיות בתקופת בין המלחמות


עדויות
ישיבת נובהרדוק - מזריטש, תחילת שנות השלושים

רחוב האטליזים הקצר והרחב, המפריד בין בית המדרש הגדול, שהוא גם בית הישיבה, לבין בית התבשיל שבקצהו, ריק ושומם היה באותו ליל חורף סוער וסגרירי. פתיתי שלג וטיפות גשם נפלו בו במעורב ולסירוגין, והרוח השרקנית, החדה, הקפיאה את הדם בעורקים. תריסי האטליזים, שהיו נפתחים ביום במאוזן ושימשו כאצטבאות לקצבים לזרוק עליהם את מנות הבשר, העטופות בנייר עיתונים, ללקוחותיהם, סגורים היו ודפקו מונוטונית בפתחי-חלונותיהם המרובעים כל אימת שנגעה בהם הרוח הפורצת מקצה אל קצה ברחוב המפולש. ומכיוון שבתי המגורים ברחוב האטליזים מעטים היו, והם קטנים ודלים, שרתה בו ברחוב אפלת יתר לעומת הרחובות הסמוכים אליו, עד שאי אפשר היה להבחין בו באותו לילה במשהו שהיה מונח במרחק ארבע אמות, וכל שכן לא בגון העננים הכבדים שכיסו את הרקיע והטיפו קדרות ועצבות עד לשורשי הנשמה. ברוב הלילות נשמעו מרחוב זה נביחותיהם החלשות של הנמושות שבכלבים, שבאו עם חשכה לרחרח ולחטט, שמא חבריהם העזים, שצבאו שם כל היום, לרבות הערב, השאירו להם בדל עצם לשבור בו את רעבונם; אך באותו לילה נשמע רק קולה העז והמחוצף של הרוח, הרוצה לעקור את הכל, וה"אמן היתומה", הכנועה והעלובה, שענו לה תריסי האטליזים ברחוב השומם.

בישיבה עלו באותו ליל סוער וסגרירי ההתמדה וההתלהבות למדרגה שאין למעלה ממנה, שלא יכול להיות למעלה ממנה מבלי שעורקי הראש והלב יתפוצצו מרוב מתיחות. האם זה בגלל הסוגיא הקשה במסכת "כתובות", שעוסקים בה עכשיו ומנסים להתגבר על הקשיים שבה בקולי קולות ובמנגינות ובנענועים, בחינת "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך", או משום החמימות השופעת משני התנורים הגמלוניים הבולטים משני צדדיו של הקיר המערבי, ומהבל פיהם של למעלה ממאתיים בחורים צעירים במיטב שנותיהם? ואולי אין התחהבות זו אלא שוועת רווחה ואנחת הקלה היוצאת מלבותיהם של עשרות יתומים עגולים, יתומים למחצה ובני עניים מרודים (שהם רוב מניינה של הישיבה), שבליל קודר וסגרירי כזה, בלילה שקופאים בו הגעגועים הביתה, לחיק המשפחה ולברכי אם רחמניה, בלילה שבו מיטשטש ומשתתק קולו של העולם הגדול והיפה מעבר לישיבה - הם מרגישים את עצמם בישיבה כבביתם, וחם להם, וטוב להם?

ניטשטשו ההבדלים בין מתמידים ללא מתמידים, בין לומדי מוסר, ה"מבקשים" וה"עובדים", לבין לומדי מוסר לצאת ידי חובת ה"סדר", באשר במזריטש הם, פאר הישיבות המוסרניות-הנוברדקאיות בפולין - כולם יושבים ולומדים את הסוגיא בחשק עז, סוער ומסעיר, והנכנס לבית המדרש חושיו מתבלבלים לשמע הקולות העזים האלה, הדבקים זה בזה, עד שנשמעים כבת-קול אדירה אחת לוהטת, כשאגת עדר לבאים בשממת המדבר שאין לו סוף.

[שמואל בן ארצי, שבתי - ארבעה סיפורים מחיי בעלי המוסר הנוברדקאיים, ירושלים תשכ"ז]


הדפסה

חזרה לתחילת העמוד
Claims Conference
© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016