זכור - אמונה בימי השואה

חודש ניסן  תשס"ד - האות היהודי


עדויות

בון-לה-רולנד, דרום צרפת.

מחנה סגור בו רוכזו יהודים לפני שילוחם לדרנסי ולאושוויץ. המחנה היה אחד משרשרת מחנות בהם ריכזה המשטרה הצרפתית יהודים שהיו חסרי אזרחות, לרוב מהגרים ממזרח אירופה משנות העשרים, או יהודים שנמלטו מגרמניה ומאוסטריה בסוף שנות השלושים.

חליפת מכתבים בין לאה (לוסיין) רודגולד (בת 14) לבין אביה, שהיה כלוא בבון-לה-רולנד.

2 במרץ 1942
בון, יום חמישי שבע בבוקר;

לאה;
בשביעי לחודש; מחייבים אותך לענוד את הטלאי הצהוב! את חייבת להיות גאה, לא לכל אחד יש הפריבילגיה לענוד אותו. כל אלה שהטלאי שלך אינו מוצא חן בעיניהם, תזלזלי בהם, תמאסי בהם. התנהגות זו נכונה גם לגבי אמך ושלמה.

אביכם.
(על המכתב הזה הייתה צנזורה ממחנה דרנסי).

פריז, 9 ביוני 1942
אבי היקר;
אני מקווה שאתה עדיין מרגיש טוב, פה הולך ונהיה יותר טוב. הצלחתי מאד בתחרות הציור, ואני מקווה שתהיו גאים בי. אתה יודע שעם הסמלים (טלאי צהוב), זה מפליא, אני מאד מאושרת, אני מבטיחה. בפריז כולם לובשים סמלים כמונו אבל עם סווינג וליצן בפנים. אתה יודע שברכבת התחתית אין לנו רשות לעלות רק בקרון הסופי אבל אין לך מושג איך זה לא מזיז לנו… תתאר לך שהיינו: ליברמן, הילד שלו ושלושתנו בביסעטרע עם הסמלים שלנו, היינו גאים והלכנו עם ראש זקוף וכשפגשנו "אדון" (גרמני), הרמנו את הראש עוד יותר למעלה וחייכנו להם ישר בעיניים, והם הורידו את הראש.
הלכנו יום ראשון למחנה בלוזר עם הילדות של משפחת דעזער ועם הבנות של השכנים שלנו, הלכתי לשם עם הסמל שלי, עזבתי את הבית בתשע (בבוקר) וחזרתי באחד עשרה (בערב), אבל אחרי שמונה הורדתי את הסמל שלי. אנחנו שוחים לעיתים קרובות בבריכה, זאת ההוכחה בשבילך שאנחנו לא דואגים…
חזק ואמץ
בתך הגדולה שעושה את הכל כדי להדמות לך.

(נמסר באדיבות מתוך האוסף הפרטי של משפחת רודגולד).



8 ביולי, יצא הצו שהאוכלוסיה היהודית בווילנה חייבת ללבוש טלאים מלפנים ומאחור - עיגול צהוב ובתוכו האות J. עכשיו לפנות בוקר, אני מביט דרך החלון, אני מגלה את היהודים הווילנאים הראשונים עם הטלאים. ראיתי בכאב איך הביטו אחריהם. צרבה אותי פיסת הבד הצהובה הגדולה שעל שכמם. זמן רב לא יכולתי ללבוש את הטלאי. הרגשתי כאילו יש לי גיבנת, כאילו יש לי שני צפרדעים עלי. התביישתי להיראות אתם ברחוב, לא מפני שיגלו כי אני יהודי, אלא מפני שהדבר כאב לי. התביישתי בחוסר האונים שלנו, יכסו אותנו מכף רגל ועד ראש בטלאים ואנחנו לא נוכל לעשות כלום. כאב לי מפני שלא ראיתי שום מוצא, כעת אנחנו כבר לא שמים לב לטלאים. הטלאי מונח לנו על המעיל, אבל הוא לא נוגע כלל בתודעה שלנו. יש לנו עכשיו כל כך הרבה תודעה, שנוכל להגיד כי איננו מתביישים בטלאים. יתביישו בהם אלה שהדביקו אותם עלינו.

יצחק רדושבסקי, "יומנו של נער מווילנה", יוני 1941 - אפריל 1943, תל אביב, תשכ"ט, עמ' 17-16



17.11.39, ורשה.
…מתעללים בגולים האומללים ומדביקים להם על כנף בגדם את "הכתם הצהוב".
כן בעיני ראיתיו את סמל "החרפה" שהכובש זיכה בו את יהודי סיערפץ המגורשים.
מטלית צהובה שעליה המילה "יודע" והיא תפורה על אחד מדשי הבגד. גם כל פקידי ה"דז'וינט" ראוהו ופניהם כוסו חרפה, אנכי יעצתי לאותו היהודי שיוסיף על יד המלה "יודע" את המילים "מיין שטאלץ" (גאוותי, תפארתי).

30.11.39
ביום אחד ובאיחור זמן הגיעונו שתי גזרות: גזרת "מגן דוד", כאותה שבקרקוי…
איך שהוא - והכובש הופך אותנו ליהודים בעל כרחנו. אין לקפח שכר כל בריה; סמן אותנו בצבעינו הלאומיים, שהם גאוותנו. ובזה נבדלנו מיהודי לודז', שנספחה אל ה"רייך". עליהם הדביקו את "הכתם הצהוב" של ימי הביניים. כשאני לעצמי, אשא את זה בסיפוק נפשי, ונקמה יש לי ב"שמנדרקים" (המתבוללים) שלנו. אצחק בכל פה למראה הטרגדיה שלהם. והמשומדים שלנו, שבזמן האחרון כל כך רב מספרם, האומללים האלה אמנם ידעו, ש"החוקים הגזעיים" אינם מבדילים בין יהודים, בין שהתנצרו ובין שנשארו ביהדותם. אבל השמד הביא להם הצלה פורתא; הכובש היה רגיל לשאול את היהודים הנתפסים לעבודה; "יודע"? ומשומד יכול היה "להגיד את האמת"; לא! עכשיו - הכובש לא ישאל, והמשומד "לא יגיד את האמת"… בכל מקום שנפנה נרגיש את עצמנו כמו בממלכה יהודית. הצבעים הלאומיים ידגלו בכל מקום. מעתה נעלה את ירושלים לא רק על ראש שמחתנו אלא בכל ימות החול הפשוטים, בשכבנו ובקומנו, במסחרנו ובמשאנו ובמתננו.
"פולניה יהודה" (סיסמתם של האנטישמים בפולין) תחדל להיות עלילה, וכל זה בעזרת "המנהיג" ובטוב לבו…

חיים אהרן קפלן, "מגילת היסורים", תל אביב, 1964, עמ' 96-84



טבת ת"ש דצמבר 1939, לודז'

השבת הצהוב
ביום הששי בבוקר כשיצאנו החוצה והנה עתון, גם מודעות אודות זה שכל היהודים מן ג' חודשים ומעלה, לשאת מלפנים ומאחור בצד ימין בגובה המלבוש העליון. אי אפשר לתאר את הרגשות של בושה שהקיפו במלואה את נפש היהודי.
אות הקלון של ימי הביניים! עם הוספה של שנת המאה התשע עשרה שנות ההמצאות החדשות של התרבות האירופית… שבת בבוקר… בכל מקום שמשליכים מבט והנה - יהודים, יהודים, כל הרחובות הגדולים; פיוטרקובסקה, זכורני, נרוטוביצה, המלאים אדם רב ורק יהודים. אם פגשו אחד שלא היה מסומן בה"כוכב", אז הרגיש את עצמו אותו איש כנכרי, בתוך ההמון של "כוכבים" שעיטרו אותו מלפניו ואחריו. באמת שאחרי ימים רבים אי אפשר היה לי להבין מדוע הם אינם מבטלים את זה שהיה על אפם וחמתם סימן מובהק מהאוכלוסים הרבים של יהודים הנמצאים בעיר…



שיר שהופיע בתוך העתון "מן המצר" - תוספת ספרותית לעתון "המספר" אשר יצא בגטו לודז' על ידי דב איצינגר שהיה ידוע בכינויו הספרותי 'אלתר שנור'.

י"ג תמוז תש"א, יולי 1941

מגן דוד
היום אותותיך צהב
על ערפי סובלי רעב
ותלה אתה מאחור ולפנים
לאות קלון - זה שתי השנים.
ה עוד ימים יגיעו, ימי הגאולה
והשבת על מקומך כבתחילה,
לאות מגן על בתי כנסיות
ועל מקומות שראוי בם להיות.

ודגל יהודה בך יתנוסס ברמה,
תהי זכר לצרות, לעינוי וצמה.
וגם סמל החרות, הגאולה, הדרור,
סמל השירה - עת האור.

על פי "מן המצר", בתוך דפים לחקר השואה והמרד, מאסף 1 ינואר-אפריל 1951, תשי"א


הדפסה

חזרה לתחילת העמוד
© כל הזכויות שמורות למכללה ירושלים 2016